כפי שהעירה בצדק מיכל מהפייס שלי, אחת הסיבות לכך שהמאבק נגד שעון החורף לא הצליח היא שהמחנה החילוני (במקרה זה) הוא אינדיווידואליסטי. זאת גם הסיבה לכך שהפגנות החרדים כל כך מרשימות מול הפגנות הצד השני. לו היינו חצר צדיקים עם רבי, וזה היה מצווה לצאת להפגין, להחרים קניון מסוים או את שעון הקיץ – התוצאה היתה הרבה יותר אפקטיווית. גם לו היינו כת עם גורו.
אבל למרות זאת, הייתי רוצה לשמר את האינדיווידואליזם. כמו את הספקנות. והחשיבה העצמאית. כמו עוד מאפיינים וערכים שחשובים לי. לא כי החברה לא חשובה. לא שחילונים או שמאלנים אינם יכולים להתגייס לטובת מטרות חברתיות ראויות, להירתם למאבקים. אבל ההתארגנות שלהם תמיד תהיה פחות מוצלחת משל קבוצות שבהן היחיד הוא איזה בורג במכונה גדולה יותר, או איבר ב”גוף” החברתי.
על פי התפיסה הליברלית האינדיווידואליסטית, וההומניסטית, החברה נועדה למען היחיד, היא אינסטרומנטלית למטרותיו, ולא להיפך. היחיד, אושרו ורווחתו הם מדד העל. מובן שיש גישות ביניים. יש קהילתנות (קומיוניטריזם) מתונה, כזאת שמוטמעת אל תוך הליברליזם האינדיווידואליסטי ולא מתנגשת אתו. היא מכירה בכך שאדם נולד לתוך חברה וטווח האופציות שזאת מציעה לו מעצבת את זהותו. אבל גם כאן, החברה היא שחשובה ליחיד, כי הוא לא יכול לחיות בלעדיה; לא כערך בפני עצמו, המאפיין את הקהילתנות בגרסתה החזקה, וגישות קולקטיוויסטיות הניזונות ממנה. כפי שכותב קימליקה, הגרסה החלשה של קומיוניטריזם מעלה טענות נכונות וחשובות – אודות חשיבותה של החברות הקהילתית לזהותו של היחיד, יכולתו לברור מטרות ולקדמן, ולממש את תכנית-חייו – שכבר הוכרו על-ידי התורות הליברליות והוטמעו בהן, והיא אינה סותרת הנחות ועקרונות ליברליים. לעומתה, הגרסה החזקה של קומיוניטריזם – שאינה קונסיסטנטית עם הליברליזם – היא מוטעית, ומכילה פוטנציאל המצדיק פוליטיקה דכאנית, מאחר שהיא איננה רואה ביחיד את מטרתה האולטימטיווית של החברה.
באופן פרדוקסלי, דווקא כישלון החרם על שעון החורף – הקריאה להתעלם ממנו ולהמשיך לחיות על פי שעון הקיץ – מוכיחה שהיחידים אינם יכולים לחיות מחוץ לחברה. הסברה שאפשר באמת להמשיך לחיות על פי שעון הקיץ מייצגת גרסה מיוחדת ומעניינת של סוליפסיזם. כביכול החברה המאורגנת היא אי שם הרחק בחוץ, ואני יכולה להמשיך לחיות בעולמי הפנימי והמנותק בלי שום מגע ואינטראקציה אִתה.
גם במחיר של כשלונות משמעותיים הרבה יותר, אני עומדת על זכותי להישאר אינדיווידואליסטית. להצטרף למאבקים או לארגן אותם, לנסות להשפיע על החברה בכיוונים שחשובים לי, אבל לחוש אוורסיה כלפי כל ניסיון לרתום אותי לעדר, יהא אשר יהא הכיוון שבו הוא שועט בלי מחשבה. להירתע מהמגמה למחוק את הייחודיות שלי בדרך למטרה שנחשבת לחשובה יותר. שום אדם איננו אי, וסולידריות אנושית היא חשובה מאין כמותה; אבל דווקא בשל הכבוד לאדם כפרט, שהוא עולם מלא, יחיד ומיוחד. “כל המדמה בנפשו שכל הפירות מבשילים בעת ובעונה אחת עם תות השדה” אמר פאראצלזוס, “ – אינו יודע כלום על אודות הענבים.”
צודקת. היתרון והחסרון של מחשבה עצמאית.
Hear hear!
נאה דרשת.
לא מסכים איתך, פשוט מפני שאני לא מסכים שהמאבק נגד שעון החורף נכשל. אם הציפיות היו שהמעבר לשעון חורף יבוטל, הן היו מראש מוגזמות ויומרניות להחריד, והן ממחישות בעיני לא רק את האמונה הדתית-כמעט בכוחו של האינטרנט אלא גם רצון מזיק ומסוכן לקיצורי דרך בכל מה שנוגע לשינוי החוק. איזו עצומה באינטרנט וכמה בלוגים לא משנים חוק, וטוב שכך.
ואם הציפיה היתה שהמוני ב. ישראל פשוט לא יעברו לשעון חורף, טוב זה באמת מגוחך ומתעלם מהמציאות (למשל, מהרצון של אנשים לשמור על מקום עבודתם, למשל). את אומרת את זה בעצמך.
אני לא יודע מי באמת ציפה שהעם יחרים את שעון החורף. מה שאני כן יודע הוא שבפעם הראשונה מזה שנים הרבה מאוד אנשים ידעו מה ההשלכות של המעבר. הרבה מאוד אנשים ידעו למה יש כאלה שרוצים לעבור לשעון חורף ולמה יש התנגדות לכך. עידו קינן מספר שכבר כמה שנים שנחמיה שטרסלר ממחזר את מאמריו נגד המעבר לשעון חורף. בפעם הראשונה מישהו ממש קורא אותם. בעיני זו הצלחה ענקית. ואם למישהו באמת היה אכפת מהמעבר לשעון החורף (ולא רק רוצה להיות איזה חלק מתופעה אינטרנטית מגניבה), הוא היה ממנף את ההצלחה הזו למאבק ארוך ואמיתי בנושא, שאולי היה נושא פירות בשנה הבאה. בואו נראה אם יש מישהו כזה.
(עידו קינן על שטרסלר: http://room404.net/?p=33685)
נדמה לי שהמאבק נכשל משום שרוב הציבור אדיש לתוצאותיו.
רוב האנשים ששאלתי לא ידעו להסביר אם הם בעד או נגד שעון חורף (שלא לדבר שלא היה להם ברור לאיזה כיון מזיזים).
גם אני לכשעצמי לא חי לפי השעון הביולוגי. אני לא הולך לעבודה כשבא לי ולא חוזר משם כשנגמר לי. אני הולך בשעה מסוימת (שלא אני קבעתי) ללא תלות בזוית השמש בשמים.
אולי, אבל רק אולי, דווקא המאבק נגד שעון זה או אחר נובע מאיזו עדריות מוזרה.
אני לא בטוחה שזה מה שהתכוונת אליו, אבל שתי הערות חיוניות:
1. הכשלון של המחשבה העצמאית הוא לא שהיא אינה מצליחה להפוך עולמות. "החושבים העצמאים" הם בעלי הישגים בתחומים רבים, גם בלי גורו. למשל, המחשבה העצמאית של תושבים ברחביה, טלביה והמושבה הגרמנית בירושלים מצליחה להפוך עולמות ולהשפיע על נושא רגיש ורב אינטרסים, וזאת בלי שלקבוצה יש גורם מאחד כלשהו לבד מקצת חוש אסתטי והיגיון בריא. לכן הכישלון הוא בזה שחובבי המחשבה העצמאית לא פעלו מספיק (ואת הביקורת הזו אני מפנה גם לעצמי).
2. לא זו בלבד שגם הציבור המקודד לאינדיבידואליזם יכול לעבוד ביחד למען מטרות שהוא מקדש, התיאור שלך ביחס לעניין שעון החורף מראה דווקא את הכשל ב"חשיבה העצמאית". התפיסה העצמית שלך כחלק מ"מחנה האינדבידואליזם" (כלומר כל אלה שהם לא חלק מהקבוצות המוגדרות), שלא מצליח רק משום שאין לו גורו, מתרץ את עצמו ביצירת מחנות מדומיינים של "החופשיים" מול "החרדים".
זאת בעוד למעשה, במלחמה על שעון הקיץ נאבקים הפוליטיקאים מול הציבור. הפרט החרדי גם מעדיף לחזור הביתה באור, ואם כל כך קשה השעה הנוספת ביום כיפור – מה בדבר שעה נוספת כל בוקר בכל אלול, שעליה לא מדברים (בשעון חורף סליחות מתחילות מאוחר יותר ולכן זו עוד שעה לישון). אבל כיוון שלחרדי יש מחנה שאליו נוח לשייך אותו, אז דווקא מי שדוגל באינדבידואליזם שולל ממנו את הפנים הפרטיות שלו ומשייך אותו להנהגה הפוליטית שלו, שהיא בעלת אינטרסים עצמאיים ומייצגת אותו בערך כפי שמי שאני הצבעתי לו מייצג אותי – לפעמים, בחלק מהנושאים, אבל בודאי לא באופן רציף.
לכן, זה נשמע לי קצת כמו we are all individuals מבריאן כוכב עליון.
נעמה שלום,
תתחדשי על הבלוג החדש שלך. ובמיוחד על האפשרות להגיב 🙂
כפי שאמרת, האדם תלוי בחברה. אך החברה שעולה מדבריך נשמעת חברה חלשה ומפורדת. ניתן להבין בקלות שהחברה הדמוקרטית-ליברלית, אמורה להיות חברה חלשה יותר מאשר חברה שמרנית-היררכית. תחושת החלושה הזאת, מלווה אותנו ביום יום, וגורמת לציבור רחב להעדיף היררכיה, שמרנות ולאומיות כדרך של האדם להגן על עצמ, על פני ליברליות ואינדווידאוליזם.
אך, להבנתי, אם בוחנים את מכלול החברה הליברלית, אפשר יהיה להראות שהחברה הליברלית, היא חסונה יותר מהחברה השמרנית-היררכית-לאומית.
בחברה הליברלית חרות המחשבה, וחרות הפעולה היא הבסיס. סביב החרות הזאת אנשים מתארגנים ומשפיעים ללא חשש. בכךך הם יוצרים ארגונים חדשים, וטווים רעיונות חדשים המניעים את החברה בתוך מציאות כמעט כאוטית.
אחד המיקרים הברורים ביותר להתארגנות הנובעת מחרות, היא ההתארגנות העיסקית. זאת התארגנות שבה יזם, לומד להפיק מספיק רווח על מנת להקים ארגון שמאפשר עוד רווחים. כך מתרוממות בחברה שלנו אירגוני ענק, שמהווים את השלד החברתי של החברה הליברלית.
לאירגונים כאלו קל לקום, כיוון שהם מאפשרים חלוקת משאבים עודפים בין חברי האירגון ובכך מבטיחים שאנשים יוכלו לעסוק מעל 8 שעות ביום לטובת הארגון.
לעומת זאת ארגונים אזרחיים, מתקשים, על פי רוב, להתקיים, כיוון שהם נסמכים על שולחנם של אחרים.
וכאן בדיוק נכנס כוחה של החברה הליברלית. בחברה הליברלית, כוח ההמצאה והחדשנות הוא חזק מאד. גיוס של רבע מיליון חתימות בתוך שבועיים, היה דבר כמעט בלתי אפשרי, עד לפני כמה שנים. אתר עצומה, פייסבוק (עם מעל 50 אלף לייק) והעיתונות ההמונית, איפשרו מבצע מדהים, שהיה בלתי אפשרי בעבר.
היכולת של החברה הליברלית לייצר פתרונות פוליייטים היא אין-סופית. ניתן לשער כי כבר בעתיד הקרוב, נראה כיצד החדשנות הטכנולוגית, תאפשר לנו לרתום את אסופת האינדוודאליסיטים לכוח מאוחד חזק, המבוסס כולו על בחירה אישית.
נעמה, הדברים הללו קורים היום. אני שותף בלא מעט מיזמים כאלו. אנחנו חלק מהשינוי הזה. הייתי ממליץ לבחון אותו, ולהרהר בו. אני חושב שבסופו של יום, החברה הליברלית, תלמד להיות חזקה עשרות מו נים מכל חברה אחרת. היא רק צריכה לקדש את חרות המחשבה, היצירה והעשיה. וכן, גם על חופש הביטוי.
בדרך אולי ילמדו הלאומיים-סמכותניים כי חברה ליברלית, היא הטוב שבכל העולמות.
מה דעתך?
חוסן: זאת שאלה על פי אילו פרמטרים בוחנים. ומה חשוב לך יותר. בעיני ודאי שלחברה ליברלית יש יותר חוסן. אבל מבחינת הערכים שלי גם לולא היה לה יותר חוסן היא היתה עדיפה.
לגבי הכוח של האינטרנט: אני קצת יותר ספקנית. כי מה שקורה הרבה פעמים הוא שדווקא הקלות שבהתגייסות משאיר אותה וירטואלית. לא במובן שהיא מתקיימת במרחב הדיגיטלי ולא IRL. זה מאד RL. אבל כשכל מה שצריך לעשות זה לחתום על עצומה ברשת; כשבמקום להגיב תגובה מושכלת ולהשתתף בדיון מעמיק מספיק ללקק, סליחה, ללייקק, בפייס – אנחנו נהפכים לעצלים והדיון או הניסיון הרציני לשכנע (מיסודות הדמוקרטיה) – לא מתקיים באמת. זה לא שאני לא נלהבת מהמיזמים האלה, ומהכוח הפופולרי (במובן הטוב של המלה) של החדשנות הטכנולוגית ושל המדיה החברתית. אני כן. רק מציעה לשים את זה בפרופורציה ולגלות קצת ספקנות בריאה.
הטוב שבכל העולמות: אסתפק ברע פחות מכולם. אבל אולי רק כי קראתי יותר מדי את קנדיד…
ותודה על הברכות.
חוסן:
אני משוכנע ששנינו היינו נאבקים למען חברה ליברלית, גם אם לא היתה לה הצדקה קיומית (כלומר, שהיא ברת-קיימא).
מי שצריך לשכנע אותו בחשיבות החברה הליברלית, זה את הציבור הרחב. הציבור הרחב נוטה להאמין בגלל פשטות הרעיון, שחברה היררכית-לאומית-מסורתית, חזקה יותר ומאפשר קיימות, יותר מחברה ליברלית. עבור, אותו ציבור רחב, עלינו להראות את חוסנה של החברה הליברלית, על פני החברה המסורתית (או לפחות, איך ניתן לשלב אלמנטיים ליברליים חשובים בתוך חברה מסורתית).
כוח הציבור וכוח האינטרנט:
רבים העירו על כך שכיום המחאה הופכת זולה יותר. קל מאד ללייקייק או לחתום על עצומה. בכך אני מסכים איתך. אנו, שעסוקים בבניית התשתית הטכנולוגית שתאפשר לציבור להשפיע, מנסים לפתח דרכים להעביר את הרצון הציבור לידי השפעה מעשית. אני מעורב כרגע בשני פרוייקטים כאלו: "כנסת פתוחה" ו"אקלי". זאת אומנות לא פשוטה, אך אני מניח שמישהו אי שם בעולם יצליח. כמות הטכנולוגיה שפועלת בכיוון הזה, היא עצומה. סביר להניח שאי-שם באינטרנט מישהו יצליח. הייתי שמח אם יותר אנשים מתחום מדעי החברה ומדעי הרוח היו מצטרפים אלינו לעזור לנו לעצב את הכלים הללו.
קנדיד:
ככלל, הייתי ממליץ להיזהר מפילוסופים או סופרים צרפתיים. הם בונים פאנטזיות שאינן מחוברות לאדמה בד"כ. הכיוון שלי הוא יותר הגרמנים (קאנט, הוסרל, פופר) או הבריטים/אירים (הובס, לוק, מיל), אבל בעצם גם דסקארט ורוסו חביבים עליי. אני אוהב את הארציות הבריטית או הדייקנות הגרמנית, לא את העפיפונות הצרפתית.
אבל מי שהכי מניע אותי, הם הנביאים, עם חלום אחרית הימים שלהם. 3000 שנה של אמונה בעתיד טוב יותר, לו רק בני האדם יחליטו להיות קצת יותר מוסריים… הטביעו בי את חותמן. מומלץ להתחיל באיוב 🙂
1.
איך צעקו ההמונים לבראיין בסרט של מונטי פייטון:
"We are all indiividuals!"
(ותודה למי שהעלה ליוטיוב:
http://www.youtube.com/watch?v=LQqq3e03EBQ )
2.
האם שעון קיץ באמת חוסך כסף? כלל לא ברור. יש לא מעט מחקרים שהוכיחו ההיפך.
הנה, מאמר מהסיינטיפיק אמריקן (בעברית). מול כל שעת אור, יש גם שימוש במזגנים וכו'.
http://clickit3.ort.org.il/Apps/WW/page.aspx?ws=85a7134d-1c7c-4582-8621-cd2748720225&page=fb76dffb-ac17-4243-a91b-410ff1a3497e&pg=3&box=5bbd9e16-fbe1-4e1a-bb53-578ae0872339&_pstate=item&_item=4cfc4d1e-21e5-484a-bda2-9ad217e8d9b9
כמובן, זה לא יפריע לשטרסלר להמשיך ולמחזר את הנתונים שאיגוד לשכות המסחר מנפק מידי שנה – בלי קשר לנתוני צריכת האמת של החשמל בארץ.
3.
זה בכלל לא קטע של דתיים – חילוניים. פוליטית – זה הרי היה הסדר של כמה שרצו להראות למי יש יותר כח. עניינית, זה תמיד יהיה הויכוח בין מי שקמים מוקדם לבין מי שקמים מאוחר. לחילופין – מי שמנסים להשכיב ילדים קטנים לישון כשיש עדיין אור בחוץ, לבין מי שלא – ואז דוקא נעים להם שיש עדיין אור בחוץ.
אני לא חושב שזו סוגייה של אינדיבידואליזם – תנועות אינדיבידואליסטיות הצליחו לגייס המונים לפעולה משותפת אינספור פעמים בהיסטוריה, מההסתערות על הבסטיליה ועד להסתערות על חומת ברלין. הבעיה כאן, לטעמי, היא בעיה של אטומיזם – של ראיית עצמי כמנותק מהחברה, ולכן כחסר אפשרות לפעולה משותפת עם מישהו אחר.
הצטרפות למחאה המונית לא סותרת אינדיבידואליזם, כי האינדיבידואל הרציונלי יכול להבין שהדרך המיטבית שלו לקדם את מטרותיו היא ההצטרפות למחאה ההמונית, גם אם זו לא תואמת את דעותיו ב-100%.
אחת הביקורות של הקומיוניטריזם על הליברליזם האינדיווידואליסטי היא שהוא מחזיק בתפיסה של אנשים כאטומים מבודדים…
ובעברית?
נכון, אבל נדמה לי שזה במובן אחר.
הקומוניטריזם מותח ביקורת על הליברליזם שהוא אטומיסטי במובן התרבותי – כלומר, שהצרכים של אדם והרצונות שלו לא תלויים בקבוצה או בתת הקבוצה שאליה הוא משתייך – זו בעצם הביקורת על מסך הבערות של רולס, שלא יכול ממש להתקיים בעיניים קומוניטריסטיות. (וזה מעבר לרמת הזכויות).
אבל גם אם אנחנו מקבלים את ההנחה הזו, זה לא אומר שהאדם לא יכול לשתף פעולה עם אנשים אחרים. יש לי רצונות משלי, שלחלוטין לא תלויים בסביבה שבה אני מתקיים – אבל עדיין, אני יכול לזהות אנשים אחרים, שהם אינדיבידואליסטים בפני עצמם, אבל המטרות שלהם זהות לשלי – או, למצער, משיקות לשלי לצורך המאבק הנוכחי.
ובתרגום לעברית:
"אחת הביקורות של הקומיוניטריזם על הליברליזם האינדיווידואליסטי היא שהוא מחזיק בתפיסה של אנשים כאטומים מבודדים…"
אחד מהמאפיינים של הליברליזם האינדיווידואליסטי – זה המעמיד את חופש הפרט במרכז – הוא שהוא מחזיק בתפיסה שבה כל אדם נחשב כפרט בודד ולא כחלק מקהילה. מאפיין זה הוא אחד מאלו המושכים ביקורת מצידם של הדוגלים ב"קהילתיות" (תרגום לא מוצלח ל'קומיוניטריזם', אבל בעלת הבית בטח תוכל להגדיר טוב יותר).
עד כאן נסיוני הדל, אבל תבוא נעמה ותסביר טוב יותר.
הסברת היטב. וגם נדב מפרט בתגובה שלו.
קומיוניטריזם אני מתרגמת 'קהילתנות'. אבל בד"כ משתמשת פשוט במונח הלועזי..
[…] כמה שניסו מרימי הקמפיין הקטן לעצור את השעון, הוא נכשל מסיבות טובות ורעות כאחד. אני חושב שבעיקר הרעיון של התחלת המאבק הזה פחות […]
אחלה פוסט.
ואני שונא את שעון הקיץ. כל הקיץ
http://seri-levi.com/2009/03/27/shesh/
הפוסט הזה לא עוסק בשעון חורף (או שעון קיץ), למי שלא שמו לב.
שמתי לב. לכן כתבתי מה שכתבתי, אבל כנראה שאני צריך להסביר.
לדעתי ההתנגדות ל"שעון חורף" היא העדריות בהתגלמותה. אין באמת טיעון בשעון הזה וכל כולו מעשיה שמישהו סיפר ועכשיו כולם יודעים להגיד שזה מצוין ונפלא ונותן טעם לחיים.
לתמיכה במטרד הזה תרמה ההתנגדות הדתית (שסהדי במרומים, איני מבין אותה כלל וכלל) שהפכה את ההתלהבות מ"שעון קיץ" לבון טון, ולמדד למקוריותו ומעורבותו החברתית והפוליטית של כל אחד.
בקיצור – זה לא נושא חשוב, לא מהותי. ודוקא בגלל זה כל כך להתלהב ממנו. כשזה מגיע לפעילות של ממש, אף אחד לא יעשה כלום. לא בגלל האינדיבידואליזם, סתם בגלל שזה לא באמת משנה.
פוסט שטחי. גולת הכותרת של האינדיווידואליזם היא הקפיטליזם, לא הליברליזם. בשם קדושת הפרט ותוך ריסוק הליגיטימציה של סולידריות באשר היא ("אין דבר כזה חברה" הכריזה אדריכלית השוק החופשי הברוטלי, מארגרט תאצ'ר) הפכנו לעבדים. ההגנה על 'ייחודו' של כל פרט איבדה כל משמעות בשוק הצרכני כי כולם רוצים את אותו הדבר באופן וולונטרי ללא צורך בכפייה. יחידי הסגולה בעלי הכישורים והחזון נבלעים בחברת ההמונים דווקא משום שהאינדיווידואליזם כערך מופשט ללא כיסוי קונקרטי מכפיף את אותם יחידים לשוויון מאולץ עם מי שאינם ראויים לכך ואף לא ממש מעוניינים בכך.
כולם ראויים למזון, מחסה, רווחה ובטחון, אבל לאינדיווידואל אין טעם וישע ללא חזון קולקטיבי וללא מרחב למצויינים להנהיג. ללא קולקטיביות והיררכיה של רוח, אנו נותרים עם ברוטליות העבד-כי-ימלוך של הון-שלטון הממורקת, מוצדקת ומתאפשרת ע"י הדמוקרטיה הליברלית
פורום מרקסיזם זה דלת שניה משמאל.
פוסט מצוין. לא מפתיע שניאו קומוניסטים כמוך לא מתים על אינדיבדואליזם. אתה לא הראשון כמובן. גם סטלין, פול פוט, וקים איל הטיפו לעליונות ה"קולקטיב" ולביטול ה"אינדבדואל".