פרשת ההטרדות המינות בהפגנות השמאל התפוצצה. כאן אני מבקשת להתייחס למספר מצומצם של היבטים הקשורים אליה. זה אינו פוסט המבקש או מתיימר למצות את כולה. גם כך הוא יצא ארוך מדי, חוששני. כדאי לקרוא את נמרוד אבישר ואת יוסי גורביץ, שהתייחסו להיבטים חשובים רבים בעיני. העניין כולו עדיין דורש בירור יסודי.
צריך לפתוח בכך שבקיומן של הטרדות בהפגנות בשטחים הודו הפעילים עצמם. כך, למשל, בתגובות לפוסט של חנה בית הלחמי, נשים כבושות, נכתב בזמנו: “זאת בעיה מוכרת כבר כמה שנים, ואכן חלק מהפעילות החליטו שלא להגיע להפגנות בשטחים בגלל זה.” ובעוד מקומות.
אני מתעניינת כאן בתגובות לאותן הטרדות “מוכרות” ו”ידועות”. ולתגובות למי שכתבו על קיומן באופן שהוציא אותן מגדר הידיעה של המעגל הפנימי של הפעילים בלבד.
פמיניסטיות בשירות הימין
אני רוצה להתחיל מהסוף. מסגנון ההודעה הזאת. ולומר באופן הפשוט ביותר שאם אפס סובלנות כלפי הטרדות והשתקתן – בכל מקום שהוא – הופכת אותי ל"בלוגרית בעלת אג'נדה מפוקפקת" – אני גאה לשאת בתואר. מלבד זאת, מומלץ בחום לקרוא את התגובה הראשונה להודעה, שכתבה שם מעין נייזנה.
מי שחושפות את התופעות מחוץ ל-common knowledge של המפגינים עצמם, מואשמות בכך שהן משמשות ככלי ניגוח של הימין את השמאל. אולי אפילו ימניות בעצמן. אומר בקיצור שהטענה הזאת לא מעניינת אותי. מה שמעניין אותי הוא להיות נאמנה לערכים שלי ולתפיסת העולם שלי. לא אמנע מלומר ביושר את האמת הפנימית שלי רק כי צד כלשהו יעשה בה שימוש מגמתי. זכויות אדם אינן ניתנות לחלוקה. לא בין ימין ושמאל, לא בין ערבים ויהודים, ולא בין נשים וגברים. אבל מעבר לכך, חוסנה של כל תפיסת עולם, כל קהילה וכל ארגון, יוצא נשכר מבחינה עצמית, מביקורת ומפתיחות. הרבה יותר מאשר מניסיון לסגור את הדברים בשקט ובפנים (שהיא, בפשטות, פרקטיקה בלתי נסלחת). שלא לדבר על היושרה. גם הימין וגם השמאל בישראל מנגחים זה את זה בעקביות, ובלי לקחת שבויים. אין לאף צד כאן מונופול על היושר. אולי רק צד עם יותר יומרות. ועוד נגיע לכך.
הטרדה מינית כשכר מינימום
הטרדה מינית איננה אונס ולא ניסיון לאונס. ישנו מדרג ברור בין עבירות מין שונות, שיש לו גם ביטוי משפטי. צריך לדייק. גם בהגדרות של המעשים וגם בעובדות אחרות. לא התרשמתי שזה נעשה תמיד במאמר שהצית את התבערה. אבל צריך גם לבדוק. ולפטור כל טענה כ”תעמולה של הימין” – לא נקרא לבדוק. רק לא מזמן קיבלנו תזכורת כואבת איך רבים מאתנו הלכו שולל אחרי דיווח עיתונאי שטחי ומגמתי, שלא בדק את העובדות. ומה שרבים מדי “חגגו” עליו כעל גזענות מצד בית המשפט לא היה אלא אונס פשוט על-פי העובדות ורכיבי העבירה. מה לעשות, גם ערבים אונסים.
אני לא מגבה אוטומטית כל טענה של אונס. אבל עוד פחות מכך אני קונה הכחשות גורפות מלוות בטקטיקות נלוזות של השתקה, הסטה והקטנה. לכן אני שבה ואומרת: הדברים צריכים להיבדק. ועל-ידי רשויות המוסמכות לכך. יתכן שיש מקרים שהפעילים כלל אינם מודעים להם.
אבל מעבר לכך, הגיע הזמן לומר שנמאס מההקטנה ומהזלזול בהטרדות מיניות, רק כי לעומת אונס או תקיפה הן “כלום”. זה קצת מזכיר לי, בהפוכה, את היחס לשכר מינימום. שבמקום שיהיה, כשמו, סף מינימום – נהפך לשכר מקסימום. לא נאנסת? לא הותקפת? רק הפכו את סביבת העבודה שלך לבלתי נסבלת? רק ספגת הערות פוגעניות ומשפילות? רק התנו את קידומך או הטבות שונות במתן טובות הנאה מיניות? רק קיבלת הצעות ורמיזות מיניות? ואולי גם דחפו ידיים לאיברים מוצנעים בגופך, ככה “במקרה”? רק? – תגידי תודה ותשתקי.
שאלה אחת שמעניינת אותי מאוד כבר זמן מה, היא האם יש קשר בין ההטרדות המיניות במקומות אחרים – כמו בילעין ונעלין – לבין הבקשה מהפעילות הישראליות להגיע לשייח ג’ראח בלבוש צנוע. שכן אם הבקשה הגיעה גם כ”לקח” (אבוי לאותו לקח) מהטרדות במקומות אחרים – אנחנו כבר נמצאים במחוזות השיח המוכר של האשמת הקורבן. אוי לאותה “התמודדות” עם הטרדות מיניות.
שאלה מטרידה נוספת (ותודה למ’) היא האם ייתכן שהטרדה מינית נתפסת בעיני חלק מהפעילות והפעילים – באופן מודע או לא מודע – כעוד אחת מצורות ההתנגדות הלגיטימיות (או החצי-לגיטימיות) של פלסטינים כנגד הכיבוש? ספרו של קוטזי חרפה הוא שיעור מאלף ומסמר שיער בהקשר זה.
“בתוך הקהילה”
גדלתי בקהילה שסגרה עניינים כאלה, ואחרים, בפנים. זה תמיד בא, כידוע, על חשבונם של החברים המוחלשים בחברה. של החיים בשוליה. אלה שאת כבודם מותר לרמוס למען מי שמשפחתם היא מ”עמודי התווך” של הקהילה. אולי בגלל זה אני רגישה במיוחד למיחזור של הפרקטיקה הזאת כשאני עדה לה. אבל אפילו בחברה ההיא כבר מזמן לא סוגרים עניינים כאלה בפנים. כן, לקהילות ולארגונים יש גם מנגנוני בירור, טיפול וסנקציות פנימיים. אך לא כשמדובר בעניינים פליליים. ודאי שלא כתחליף לטיפול חיצוני אלא כתוספת נורמטיווית לו. שם מעודדים היום אנשים ללכת להתלונן במשטרה. כשמדובר בהטרדות מיניות, יש צוות מיוחד התומך בנפגעות לאורך כל הדרך. ולמרות שככלל אין עידוד להגיש תביעות משפטיות כלפי חברי קהילה אחרים, הטרדות מיניות הן בפירוש חריג בולט לכך. לעומת זאת, אתמול קראתי לא מעט ברשת בשבחי ההתמודדות עם התופעה “בתוך הקהילה”.
צריך גם להזכיר את השיח הכפול בנושא פנייה למשטרה. בבחינת you’re damned if you do and damned if you don’t. את נחת ידן של מי שלא אהבו בזמנו קריאות לנפגעות להתלונן במשטרה כבר הרגשתי. כשלא עושים זאת מואשמים ב”משפט בכיכר העיר”, בלי חקירה של הרשויות המוסמכות. עכשיו אומרים: מה אתן רוצות? הן לא רצו להתלונן במשטרה. ובמחי משפט מטייחים את כל הקושי שקיים לנשים להתלונן במשטרה. בכלל ובפרט.
השתקה מהי
אין לי שום סיבה לא להאמין כשאני קוראת שנעשו ונעשים דברים בעניין ההטרדות המיניות. אבל השתקה (והקטנה) אינה רק לסתום למישהו בכוח את הפה. יש לה מניפסטציות קצת יותר מתוחכמות ומעודנות וקצת פחות גלויות.
* כשמורידים מאתר אינדימדיה את הקישור לסדנה על “התמודדות עם הטרדות מיניות במהלך פעולה ישירה נגד הכיבוש”;
* כשאומרים שהתופעה נופחה והוצאה מכלל פרופורציה (את סדר העדיפויות כבר הבנו מזמן – נ”כ);
* כשכותבים שהנשים הפלסטיניות מוטרדות מהכיבוש יותר מאשר הנשים הישראליות מוטרדות מינית;
* כששולחים בפטרונות את הנשים המוחות נגד הבקשה להגיע בלבוש צנוע לשייח ג’ראח להפגין במקומות אחרים לבושות כרצונן, אפילו עירומות. (ומסגירים בכך שהם רואים את עצמם בעלי הבית של ההפגנות האלה, מה שכמובן לא מפריע להם להטיף לנשים שהן רק אורחות שם… – נ”כ).
מעניין במיוחד היה לגלות בתגובות אצל גורביץ את הטענה "פעילות שייח ג'ראח מתמודדות עם התופעה ונאבקות בה". משמע, התמודדות עם התופעה ומאבק בה הן נחלתן של הפעילות בלבד. לא של עמיתיהן הגברים. פליטות הפה האלה מעידות כאלף עדים על תפיסת העולם המוסווית, אבל המפעפעת היטב מתחת לפסאדה הרדיקלית, עלק. עד שזה לא יבוער מן השורש – לא עשינו כלום.
למישהו כאן צריך ליפול האסימון: הטרדות מיניות הן פסולות תמיד. ודאי שלא יתכן שמפגינים – משני המינים – יהוו מטרה להתקפה מכל סוג שהוא מצד השותפים שלהם למאבק ולהפגנה. זה דבר שהדעת אינה סובלת (סליחה על הקלישאה) בשום מאבק חברתי. את זה צריך לגנות ובזה צריך להיאבק ללא פשרות. בלי שום “אבל”, ובלי שום הנחות “בגלל הכיבוש” (או “המצב” באופן כללי).
איך מכתימים את ה”עדה”
לאחר שקרא את הפוסט של נמרוד אבישר, אמר לי י”קירי בתבונה כי נראה לו שהמגננה של פעילי השמאל – גם במקרה של אחד, י”ל – נובעת מההנחה שפושע אחד יכתים את העדה כולה.
אבל התשובה לחשש הזה, כמובן, היא שכדי שהוא לא יכתים את כל העדה הם דווקא צריכים לצאת בתקיפות נגד זה. להוציא אותו “מחוץ לגדר” ולא לחפות עליו באמצעים שונים ומשונים. אלא שבמקום לתקוף את התוקפים, במקום לגלות אפס סובלנות כלפי המעשים האלה – תוקפים את מי שמדברים עליהם. במיוחד כשהם הן. אז תמיד המתקפות אגרסיוויות, ארסיות ואישיות במיוחד.
הנקודה איננה אם קיימות הטרדות בתוך מחנה השמאל. ברור שהן קיימות, כמו בכל מקום. ואנחנו יודעים שקיימות גם תופעות קשות יותר. הנקודה היא קשר השתיקה שהיינו עדים לו בפרשות אחרות, היכן שכולם ידעו אך שתקו. הנקודה, בעיקר, היא היומרה. מי שמתיימר להחזיק בערכים של כבוד האדם ותיקון חברה, לא יכול לבוא בטענות למי שמזכיר לו שהוא מחויב לערכים האלה הלכה למעשה בכל עניין. גם כשמדובר בנשים. שהוא לא יכול להרשות לעצמו לתעדף אותן נמוך ולדחוק אותן לסוף כי תמיד יש עניינים “יותר חשובים”. ואת זה אמשיך להזכיר גם במחיר של האשמה שאני משת”פית של הימין.
וגם:
נשים בסוף
פמיניסטיות של גופיות ספגטי
הערה לסדר: למדתי מזמן שתגובות השמאל אלימות לא פחות משל הימין. המגיבים מתבקשים לשמור על תרבות הדיון. תגובות לא הולמות לא יתפרסמו.
פוסט חשוב. הנקודה על הקשר האפשרי בין ההטרדות המיניות ובין הדרישה ללבוש צנוע היא מצמררת. תודה שהעלית אותה.
יפה אמרת, ותוספת:
הדרישה לשמור על שתיקה במקרים כאלה מקבילה לטענות הימין כנגד ארגוני זכויות אדם – אסור לדווח, למען שמה הטוב של ישראל. זו דרישה מפלצתית.
כל הכבוד!
בנוגע למה שאמר לך יקירך בתבונה: "נראה לו שהמגננה של פעילי השמאל – גם במקרה של אחד, י”ל – נובעת מההנחה שפושע אחד יכתים את העדה כולה"
לדעתי מדובר בהרבה יותר מה PR של החוג השמאלני האקטיבי. לכן נסיונות ההשתקה וההכחשה והמחיר שכנראה ישלמו מי שהציפו את התופעה.
יש כאן ערעור של אידיליה, וניפוץ חזיונות רומנטיים שחושף פערי תרבות עמוקים. זעזוע של 'קוספט' מול מציאות.
התופעה מעמידה באור אחר את רמת המוסריות והתפיסת הקורבן הקלאסי כשהפעם בעצמו נוהג בניצול עמדת חולשה של צד אחר, היא גם צובעת באור מכוער במיוחד את חוש הצדק וההומאניות של האקטיביסטים ומסכנת את לב העניין.
כי האמונה שהעשיה משרתת צדק נעלה יותר ורמת הומאניות הם חלק מאבני היסוד, הדלק ומקור החיים של כל העשיה הזאת ומי שיחשוף אמיתות שעלולות לערער אותם עומד לשלם ביוקר.
מעריך את האומץ שלך לעמוד עם העקרונות שלך גם כשלא נוח. משער שאת מודעת להשלכות של אמירת אמת, במיוחד בחוגים ה"פלורליסטים".
נמרוד אבישר סיים את הפוסט השלו, המצויין כאן, בקריאה להחרמת ההפגנות בשיח ג'ראח.
יכול להיות שפתרון כזה הוא טיפה מוגזם, אבל כן שווה אולי לחשוב על פתרון ביניים, כזה שיהיה בכוחו להעביר את העמדה המובעת כאן בפוסט, שאומרת ששני הנושאים – המלחמה בכיבוש והמאבק הפמיניסטי – חשובים באותה מידה, ואין לאחד קדימות אל מול השני.
פתרון כזה למשל יכול להיות החרמה לתקופה קצובה. נניח חודש, למשל. אם זה ילווה בהסבר על מה ולמה, ובצירוף דרישות מוגדרות לשינוי אופן ההתייחסות לנושא, ולקביעת דרכי טיפול עתידיות במקרים של הישנות המקרים, יכול להיות שזה יצליח ליצור אפקט מבלי לפגוע באופן ממשי במטרות המאבק המקורי.
ברור שצריך להיות אפס סובלנות כלפי הטרדות מיניות ובוודאי שכלפי אונס, וברור שאין שום תירוץ להסתרה והשתקה.
ומצד שני, לעבור לדום בכל פעם שמזכירים אונס ולהניח שאם אונס הוזכר הוא אכן התקיים – זו אותה המחלה רק בצורה אחרת.
מרב מיכאלי, בטור שהפנית אליו, מתייחסת לסיפור סאבר קאשור כאילו האיש הורשע באונס וזה על סמך העדות של המתלוננת. ובכן, הוא לא הורשע ונכון לעכשיו הסיפור על האונס הוא לא יותר "אמת" מהטענה שהאיש נפל קורבן לעלילה.
הרעיון כאילו הלבוש הצנוע נועד למנוע הטרדות מיניות – גם זו ספקולציה, בינתיים.
להחרים את ההפגנות בשייח ג'ראח? נו באמת.
"להחרים את ההפגנות בשייח ג'ראח? נו באמת." –
למה, נו באמת?
1. קאשור הורשע באונס במרמה במסגרת עסקת טיעון.
עובדות המקרה, כפי שהיו לפני השופטים ועלו מהעדויות, מצביעות על אונס חד וחלק. גם אם זה לא נוח למישהו. מציעה לך לקרוא את כתבתה של ליטל גרוסמן בהעיר. למרות שזה לא הנושא כאן.
2. למי אתה כותב "לעבור לדום בכל פעם שמזכירים אונס ולהניח שאם אונס הוזכר הוא אכן התקיים – זו אותה המחלה"? למי שכתבה כאן למעלה "אני לא מגבה אוטומטית כל טענה של אונס"?
"ספקולציה": כתבתי בפירוש שמדובר במחשבה שלי שמטרידה אותי. ואיפה כתבתי להחרים הפגנות?
אפשר לבקש לקרוא את הפוסט לפני שמגיבים? או שזאת, כרגיל, דרישה מוגזמת?
נראה לי חשוב להצביע על הקלות שבה הויכוח הזה מסלים:
– עוולות מתרחשות (במקרה הזה נגד נשים יהודיות שמאלניות)
– ההתייחסות של פעילים נגד הכיבוש נראית לא נכונה בעיני אחרים (רבים מהם גם פעילי שמאל)
– נמתחת ביקורת שבמקומות מסויימים היא אולי מתלהמת ושבמקומות אחרים היא אולי לא מדוייקת
– התגובה (של אנשי שייח ג'ראח למשל) היא חריפה ומייחסת את ההתלהמות/חוסר דיוק למניעים זדוניים
– תגובה נגדית שמאשימה בדיכוי נשים וקוראת לחרם
יפה שיש אמירות ישירות ותקיפות שאינן משלימות עם התעלמות מעוול. אבל אמירות ישירות והטחת האשמות אינן בדיוק אותו דבר.
חלק מההסלמה נעוץ בנטייתם של אנשים לכעוס ולהקצין והטיח האשמות.
חלק אחר נראה לי קשור בהעדרה של תקשורת: לו האמירה הישירה והתקיפה היתה נאמרת בשיחה פנים אל פנים במקום בבלוג אז אולי היו מקשיבים לה ואולי אפילו היו נותנים לה תשובה מניחה על הדעת. אבל בהעדר תקשורת כל מה שנשאר זה להגיד שהצד השני הוא פמיניסטית מפונקת או ימנית/ שובניסט מדכא נשים ולא דמוקרטי.
בעיני, כל השלבים בשרשרת ההסלמה הזו הם צפויים. כן, גם ניסיון האונס ומקרי ההטרדה המינית הם צפויים (הם מתרחשים בתל אביב ובטוקיו, למה שלא יתרחשו בבית לחם ושייח ג'ראח?). ואם מודים שהאמירות הללו צפויות אז אולי אפשר להגיב אליהן ביתר מתינות. בלי לוותר על האמת שלי אבל גם בלי להחריף את הסכסוך.
חלק מהאמירות והמעשים הם אפילו לגיטימים.
להכיר בלגיטימיות של הדרישות (והמעשים) הבעייתיים של הצד שני זה א"ב של עשיית שלום – מרבית הכותבים/ות שקראתי בדיון הזה מעוניינים בשלום.
לסיום – הדברים נכתבים כאן אבל אינם מופנים בלעדית אל הזועקים נגד התקיפות המיניות והשתקתן. ודאי שאינם מופנים בלעדית לנעמה.
אביב
זה פוסט טוב מאד ומיד אצטט כמה דברים שאני כן מסכים איתם, אבל אני קצת מאוכזב, כי תוך הסתכנות בתקיעה נמרצת מדי בשופר של עצמי, אומר שהיחיד שראיתי בכל רחבי הרשת שמעבר להרהורים הרמניוטיים על מה אפשר להסיק מדברים שכבר פורסמו ברשת, הלך והשיג תשובות ספציפיות לשאלות ספציפיות העומדות ביסוד כל הסוגייה הזו – הוא אני. אני גם ממשיך בכל הבמות לקרוא לכל מי שיש בידה או בידו מידע מוסמך לפנות אלינו. בינתיים מידע שהוצע באופן חצי אנונימי בבלוג של יוסי לא אומת, אני ממשיך לנסות.
http://www.youpost.co.il/world/local/2738-2010-09-22-21-58-43
על התגובות שאת מפרפזת ומצטטת, שאני מניח בלי קישור שכל אחת ואחת מהן קיימת במציאות, אין לי עניין להגן. אומר מה שאמרתי לנמרוד – ממה שאני הצלחתי לברר ביום שלם שהוקדש לנושא, אלה שכותבים תגובות מפגרות, או מתקשרים לאנשים לנזוף בהם או האלה יודעת מה, אינם אלה שמנהלים את ההצגה אלא ילדים קטנים ומתלהבים.
מי שקופץ על *כל* מי שכותב בנושא שהוא איזה ימנון הוא סתם אידיוט. למעשה יש רק שני כותבים שכתבו בנושא ביומיים האחרונים שניתן לייחס להם מגמתיות "פוליטית" מהבחינה של ימין-שמאל-שמאל "קיצוני" -שטחים-ערבים וזה: הרוני סדובניק ההזויה הזו, וישי פרידמן שאין מה לבוא אליו בטענות, שכן הוא כותב בעיתון ימני וזו זכותו.
כל שאר מי שהתייחס לזה בא עמוק ממחנה השמאל על גווניו השונים, ומי שצועק עלייך, על חנה בית הלחמי או על נמרוד נגיד שהם מונעים מאג'נדה של תמיכה כלשהי בכיבוש הוא פשוט מפגר עם תעודות שמכתים בטיפשותו את המחנה שלו עצמו.
כשהייתי דובר עלה ירוק לפני כמעט עשור, היו לנו בין המוני תומכינו הסבבה גם המון תומכים מפגרים, ולמרות שאנחנו לא קראנו לעצמו אנרכיסטים וכן הפעלנו מנגנון הירארכי בכל הנוגע לדיבורים באינטרנט בשם המפלגה, תמיד היו כאלה שעשו בושות נוראיות ושבצורות ההתנסחות שבחרו גרמו לתלי תלים של חשדות מוצדקים מבחינת המנגנון המחשבתי שהוליד אותם (דיבורים מפגרים של אותם אנשים), אבל לא נכונים כי מה לעשות, האנשים האלה לא ייצגו איש מלבד הטיפשות האישית שלהם ולא דיברו בשום צורה בשם מה שנעשה על ידי עלה ירוק עצמה בפעילויות.
לכן ההיסק המיידי שאם כמה אנשים לא חזקים בתרבות הדיון וביושר אינטלקטואלי וכאלה ונוטים לקפוץ ישר לאד-הומינם אז בהכרח הם מייצגים את מה שקורה בשטח ויש משהו ספציפי שהם מסתירים הוא לא בהכרח נכון.
כאמור, אני מנסה לחשוף כל מקרה שקרה ומתחקה אחרי כל מקרה שטוענים שקרה.
אה כן, הסכמתי במיוחד עם התובנה של י"ק, ואהבתי את האמירה שלך, המעמידה במקום את ההגזמה של נמרוד היקר, שאונס וניסיון אונס הם לא אותו דבר. אי אפשר שכולם יודו שיש טור אחד ספציפי שהצית את הדיון, ואז יגידו "אבל לא מעניין אותי אם מה שנאמר בו מדויק". אי אפשר. וכמו שאפשר להסיק מסקנות נחרצות על סמך בחירת מלים של מישהו, בוודאי שאפשר להסיק מסקנות כלשהן על סמך עיוותים גסים, ברורים ומגמתיים בטור נשוא כל הדיון. ואי אפשר כל הזמן להגיד למי שמתייחס להיסקים הלגיטימיים האלה שהוא נאחז בקש כדי להקטין, לגמד, לטשטש או לטאטא.
זה הטור שפוצץ את העניין ברעש, אבל לחלוטין לא הראשון שנכתב עליו. הקודמים לא עשו רעש כזה. (אולי כי הם דיברו "רק" על הטרדות? – שם, שם)
אבל הטור הזה שפוצץ ברעש התיימר להציג ראיות חדשות ומקרים חדשים שהתבררו ככוזבים. בהתחלה היו שני מקרי אונס. אחרי זה האתר (וזה יואב יצחק, שלא נבהל סתם) החליט לשנמך ל"תקיפה מינית חמורה", שלפחות אני הקטן לא הצלחתי לאמת שבכלל קרה. האונס השני הוא ניסיון אונס, ופרטיו ומחדליו וסוגיותיו כבר דווחו ונדונו. הטור החדש אינו מוסיף דבר מלבד אי אמת על הקיים. בטור שלי יש יופי של הרמה להנחתה: פעילה מרכזית באנרכיסטים נגד הגדר, שעוסקת אישית בכל הטיפול שלהם בנושא (ששוב, את יכולה להגיד שהוא לא מספק, אבל אחרים ניסו לצייר כאילו אינו קיים כלל ובמקומו קיימת רק מערכת השתקה) טוענת שמקרים של פגיעה מינית שכללו מגע – היא מכירה סך של שלושה, בחמש שנות המאבק נגד הגדר כל כל מוקדיו וכפריו. אם יש יותר, או כמו שיש שחושדים הרבה יותר, שמישהי תאזור שחלות ותתייצב. כמו שעד שזה לא קרה אי אפשר היה להטיח בפומבי האשמות במשורר אחד נחשב נורא, כך גם פה.
בואי נרד לשורש העניין: מי שאינו מרוצה מהטיפול שמתארים הפעילים, דורש התערבות משטרתית. במקרה האחד והיחיד הקיים לעיוננו ומאומת במידה כלשהי, היתה כזו. של המשטרה הפלסטינית, ששווה לתוחעס ולא מיצתה את הדין. אז מי שאומר שדרושה פעולה אחרת אומר בעצם להתלונן במשטרה בישראל. שכל מעשיך נעשים בשם התפישה שאין לה סמכות שם. בעצם זו אמירה "אני נגד הכיבוש אבל אם אני נפגע בעת שהותי בשטחכם אני תומך בזכותה של ישראל להפעיל פה כוח" – שזו גישה שאדם לא נוקט בשום מקום בחו"ל שהוא נוסע אליו. אדם יכול לצפות לסיוע קונסולרי, אבל אם נאנסת בחו"ל באיטליה, המשטרה האיטלקית היא זו שתטפל.
שלוש זה מספר קטן. אם יש קונספירציה זה צריך להיות ממש, ממש קל למצוא מי יפריך אותו.
רחביה, אני לא מתכוונת להיכנס אתך לדיון אינסופי. רק אציין לגבי הסמכות, שאם זה כך אז לשיטתך גם אין לפנות לבתי המשפט נגד האלימות המשטרתית בשייח ג'ראח, ולא לבג"צ נגד הפקעת אדמות לצורך הקמת התנחלויות. (ובין השניים יש הבדל מבחינת הדין הישראלי. אך לא הבינ"ל). יש, אגב, טענה כזאת, שאיננה כלל קלת משקל. שבעצם הפנייה לרשויות הפלסטינים מכירים בסמכות הישראלית. מבחינת ישראל, בג"צ סבר שניתן להפעיל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, למשל, בכל מקום שבו הרשויות הישראליות מפעילות את סמכותן. זה הניב גם כמה פסיקות חיוביות. כן, יש כאן בהחלט מילכוד. היית מעדיף "חור שחור" משפטי כמו שהאמריקאים טוענים לו? שבו רשויות יכולות לפגוע חמורות בזכויות אדם של אנשים מבלי שניתן לדרוש מהן אחריות חוקית לכך?
שוב: הטרדות מיניות אינן בהכרח "כוללות מגע". זה כבר מעשה מגונה (עבירה עצמאית וותיקה בחוק העונשין, שחוקית נכלל גם בגדר הטרדות מיניות בהקשרים מסוימים). אני מבינה שזה שפעילוֹת מסוימות נמנעות מלבוא להפגנות בגלל ההטרדות – דבר שהפעילים עצמם כתבו, לא אני – לא ממש מעניין מישהו.
"רק אציין לגבי הסמכות, שאם זה כך אז לשיטתך גם אין לפנות לבתי המשפט נגד האלימות המשטרתית בשייח ג'ראח, ולא לבג"צ נגד הפקעת אדמות לצורך הקמת התנחלויות. "
לא יודע איך רואים את זה אנרכיסטים, אבל לא בהכרח. מעשי ישראל כפופים לחוק ישראל. מעשים של פלסטינים בשטח פלסטיני לא. שוב: אם אני נוסע לירדן אני לא מצפה מישראל לאכוף את חוקיה על מי שפוגע בי שם. זו אחריות המשטרה המקומית. אם טיפולה לא משביע רצון זה רע, אבל לא אשמת הפעילים.
"אני מבינה שזה שפעילוֹת מסוימות נמנעות מלבוא להפגנות בגלל ההטרדות – דבר שהפעילים עצמם כתבו, לא אני – לא ממש מעניין מישהו."
מאד מעניין. כמי שבקושי מגיע להפגנות בעצמי אני לא ממש בלופ של לטפל בזה. ההפסד כמובן כולו שלהם (של אלה שמאבדים את הנרתעות). אבל הייתי רוצה לקרוא עדות מכלי ראשון ממישהי כזו – ואני יודע שיש כאלה. אבל איפה הן? לא מדובר בקורבן אונס הלומת טראומה עצומה. אף אחת לא יכולה לכתוב פוסט בבלוג? פוסט אורח? להרשות לחברה שלה הבלוגרית לכתוב משו? אם באמת יש איזה גל עצום ועכור שמושתק, הנה אני עם הפטיש הולם בסכר. בואו נדבר על זה.
רחביה, בדיונים שעקבתי אחריהם נתקלתי לא מעט בטענה ש"אי אפשר לצפות ממשטרת ישראל לטפל בתקיפות הנ"ל, כי המפגינים אינם מכירים בריבונות הישראלית בשטחים שבהם הן לכאורה בוצעו". הטיעון הזה, וההשוואה למקרים בחו"ל, בעייתיים בעיני.
אפשר להפגין נגד שליטה של מדינה מסוימת בשטח מסוים ולהגיד שהיא אינה צריכה לשלוט בו. אלא שכרגע, בפועל, ישראל עדיין שולטת במזרח ירושלים ובחלקים נרחבים מהגדה (למעט השטחים הנמצאים בשליטה פלסטינית). כיוון שכך, רשויות החוק בה עדיין אחראיות למתרחש שם. אני יכול לכעוס על זה ולצאת נגד זה – אבל היות וזה המצב בפועל, זכותי המלאה לנצל אותו. אם אני, כחייל משוחרר, מתנגד להקלות במסים שחיילים משוחררים מקבלים, האם זה שולל ממני את ההקלות הנ"ל?
אם אתה סתם חייל שבין דעותיו השונות מחזיק גם בדעה זו, לא שולל. אם אתה מבסס את כל פעילותך הפוליטית החותרת תחת סמכות המדינה והגוררת נפגעים על ההנחה שיש להפסיק מיד ובכל מחיר את ההקלות לחיילים, כן, מבחינה מוסרית זה שולל ממך את הזכות. מבחינה חוקית כמובן שלא, אבל מהבחינה המוסרית-אתית אתה באותו רגע הופך חסר ערך כפעיל למען מטרה, ואם אתה היית מהבולטים שבמזוהים עם המטרה הזו, במטרה הזו מוטל דופי חמור ככזו שתומכיה העיקריים אינם מקבלים על עצמם את ההשלכות שלה כשמדובר באינטרס האישי שלהם, ולכן אינה אלא כסות להשד יודע מה.
לכן, אם אתה בכל שבוע נמצא בבילעין ואומר למג"בניקים עשרות פעמים בכל הפגנה "אין לכם בכלל זכות להיות פה. זו פלסטין ולא ישראל", אתה לא יכול לתמוך בלדרוש שמשטרת ישראל תטפל במקרה פלילי באותה בילעין, סתם לדוגמא.
בואו נניח שהמותקפת ההיפותטית הייתה פונה למשטרת ישראל ביתנו ואומרת שבזמן הפגנה בשייח ג'ראח אחד מהערבים שלח לה יד לחולצה, מה בדיוק היה יוצא למישהו מזה? מלבד השעשוע של השוטרים, מה הם היו עושים עם מקרה כזה של מעשה מגונה?
בדיוק מה שהם היו עושים אם זה היה קורה באוניברסיטה העברית, כלומר כלום. וזה לגבי מעשה מגונה, קל וחומר לגבי הטרדה מילולית.
אם דבר כזה קרה (וכיוון שאף אחד לא מספר על אף מקרה אז כנראה שלא) הדבר היעיל היחיד לעשות הוא לפרסם את המקרה גם בעבור הפעילות האחרות וגם עבור פלסטינים בתקווה שיוקיעו את המטריד.
אם היה מקרה של אונס (הפשיל מכנס באמצע הפגנה?? ) בשייח ג'ראח היה טעם להתלונן למשטרה כמובן. ואם בשטחים להתלונן למשטרה הפלסטינית, וליידע את המפגינים האחרים ואת הפלסטינים. וזה מה שנעשה. מה עוד אפשר לעשות?
אבל למה לתת לעובדות יפריעו לסיפור טוב.
"פרשת ההטרדות המינות בהפגנות השמאל התפוצצה. כאן אני מבקשת להתייחס למספר מצומצם של היבטים הקשורים אליה. זה אינו פוסט המבקש או מתיימר למצות את כולה. גם כך הוא יצא ארוך מדי, חוששני. כדאי לקרוא את נמרוד אבישר ואת יוסי גורביץ, שהתייחסו להיבטים חשובים רבים בעיני. העניין כולו עדיין דורש בירור יסודי."
פסקת הפתיחה של הפוסט שלך המצוטטת במלואה למעלה נגועה בחוסר יושר שיש להדגישו. "הפרשה" התפוצצה השבוע לאחר טורה של עורכת הדין אלוני-סדובניק באתר של יואב יצחק שלא גובה ולו בבדל עובדה ואף כלל שקרים גסים שחלקם תוקנו חלקית (אונס בשייח ג'ראח) וחלקם נותרו שם לדיראון (קריאה למפגינות לבוא בבורקות). בעקבות טור פאתטי זה התעורר דיון בבלוגוספירה אשר את בוחרת להפנות רק לשניים מהמשתתפים בו הקרובים מן הסתם לעמדתך. בהמשך לכך את טוענת שהעניין דורש בירור יסודי. יחד עם זאת את נמנעת מהפנייה למי שביצע בירור שכזה (רחביה ברמן שהפנייה לטיפולו בעניין נמצאת בתגובותיו למעלה). האם לפיכך במסגרת נאמנותך לערכיך ולתפיסת עולמך, את מפנה רק לכותבים אשר מסקנותיהם ההגיגניות במהותן מתאימות לעמדותייך ונמנעת מלהפנות לכותבים אשר הגיעו למסקנות על יסוד עבודת תחקיר אשר סותרות עמדות מקדמיות אלה?
אום סלמונה נמצא, אם אני מבין את המפות נכון, בשטח B. מה שאומר שסמכות השיטור האזרחית שם היא של המשטרה הפלסטינית. כך שזה לא שאלה של להכיר בסמכות של המשטרה הישראלית או לא – המשטרה הפלסטינית היא-היא הסמכות בשטח.
כל כך אופייני -להעביר את הדיון לשאלת סמכות השיטור ודבר החוק. דורכים על זכויות נשים, תוקפים את מי שמביא את הספור וכל ההיבט המוסרי -אנושי מטואטא במהירות מתחת לשטיח. מה שחשוב הוא עמדת בית המשפט ולא המסכנה שהושפלה שלוש פעמים- פעם כי באה לעזור ופעם כי זעקה את כאבה ופעם כ ביקשה להתריע.
מאמי יא מאמי…מה שנראה כאן כהגיון הישר עושה לי רושם כל כך עקום.
מי שהעביר את הדיון לשאלת הסמכות זו נעמה. רחביה אמר שמבחינתו העניין טופל ע"י המשטרה הפלסטינית (שלפי מה שנדב אומר, היא גם כנראה הכוח היחידי בעל סמכות בשטח הזה). מעבר לכך אף אחד לא אמר שלא לפנות למשטרה ולטאטא מתחת לשטיח, השאלה הייתה לאיזו משטרה לפנות על מנת שתמצה את הדין.
כנראה ששוב צריך להעמיד אותך על העובדות.
אני התייחסתי לעניין הסמכות בתגובה לרחביה שכתב, ציטוט:
"אז מי שאומר שדרושה פעולה אחרת אומר בעצם להתלונן במשטרה בישראל. שכל מעשיך נעשים בשם התפישה שאין לה סמכות שם. בעצם זו אמירה "אני נגד הכיבוש אבל אם אני נפגע בעת שהותי בשטחכם אני תומך בזכותה של ישראל להפעיל פה כוח" – שזו גישה שאדם לא נוקט בשום מקום בחו"ל שהוא נוסע אליו. אדם יכול לצפות לסיוע קונסולרי, אבל אם נאנסת בחו"ל באיטליה, המשטרה האיטלקית היא זו שתטפל."
הנושא המשפטי מסובך מאד. נחמד לראות שכל כך הרבה אנשים מפגינים כל כך הרבה ביטחון עצמי בנושא שהם, איך נאמר בזהירות, לא מבינים בו הרבה, וממשיכים להגג עליו.
פוסט מעולה ומדוייק, כרגיל. תודה. במיוחד אהבתי את האנלוגיה לשכר מינימום: הניתוק של אונס מהציר של הטרדות מיניות ומעשים מגונים, כך שרק כשמדובר באונס לוקחים את התלונות ברצינות ופועלים לבירור ולהתגוננות, הוא אפקט בעייתי מאוד של הטור של רוני א"ס ושל הסערה שהוא יצר.
מצד אחד, הסערה שנוצרה היא חיובית, בכך שהיא מציפה ומביאה לדיון מעמיק, כמו זה שמתנהל בפוסט ובתגובות כאן, ובבלוגים נוספים שאליהם מפנה נעמה, את האתגר המורכב של התמודדות עם צומת שבה נפגשות שתי צורות דיכוי.
ומצד שני, אני חייבת לומר שאני מבינה ומקבלת את סערת נפשם של פעילי שייח' ג'ארח הגברים, שמדווחים שלא הצליחו להעלות בחכתם אחרי בירורים מעמיקים שום מידע על ניסיון השתקה של אונס, וקל וחומר על אונס. אני חושבת שאל לנו לקבל יד קלה על ההדק בהאשמות מסוג זה, או בתמיכה בהאשמות כאלה.
אני לא חברה ב"מפלגת הפמיניסטיות", כי אין ישות כזו. אין לי כל שליטה ברוני אלוני סודובניק או קשר אתה, אבל אני ופמיניסטיות אחרות נתפסות כמיקשה אחת לצידה. אם הדברים שהיא כותבת אינם מבוססים, הדבר חמור בעיניי גם כי האשמות שווא הן פסולות נקודה, וגם כי האשמות כאלה מחלישות את קולן ואמינותן של מי שנתפסות כמיקשה פמיניסטית אחת.
הייתי רוצה להעיר כאן משהו, בהשוואה של הסיפור הזה לסיפור של יצחק לאור. במקרה של לאור, לאחר התלונה הראשונה – בעילום שם – הסתבר שהעולם מלא באנשים ובעיקר נשים שמזהות בקלות רבה את מושא התלונה (למעשה, היתה רשימה מצומצמת של חשודים כאלו), והופיעו תלונות רבות נוספות, וסיפורים רבים שגם אם לא היו תלונות ממש, לפחות גילמו את רוח הדברים.
במקרה הזה, של הטרדות מיניות במהלך פעילויות שמאל-תחביבי שכזה (כל יום שישי בבלעין \ שיח ג'ראח), המחסור בתקדימים דומים נראה מפליא. יש משהו שנרמז כתקדים מהפגנות בבלעין אמנם, אבל חסר הרבה יותר. חסרות פעילות שכותבות שהן עצמן התנסו בככה וככה, במהלך פעילות לפני עשר-חמש-עשרה שנים.
המחסור הזה מוזר בעיקר על רקע המטא נארטיב. הרי סיפור העל מדבר על "פער תרבותי": בצידו האחד ישנם גברים ערבים צעירים, בצידו השני צעירות יהודיות. מה כל כך ייחודי בשיח ג'ראח בהקשר של השילוב הזה ? איך זה שלא שמענו כמעט כלום על הטרדות מיניות, נאמר, בכינוסי ופעילויות שלום-בין-צאצאי-המורשת-האברהמית (סתם) במהלך עשרים השנים האחרונות ? מה כל כך ייחודי לפעילות הנוכחית ?
האפשרות השלישית היא צירוף מקרים. יש הוכחה סטטיסטית ידועה (ששכחתי) לכך שמקרים נדירים מגיעים בדרך כלל – כשהם כבר מגיעים – כרצף, צירוף של שלושה. אולי מדובר כאן במאורעות חריגים ?
כי אם לא ניתן לבסס הכללה של "פעילות שמאל תמיד יוטרדו על ידי הערבים שהן מפגינות עבורן", למקרה הזה אין ערך מיוחד: הוא יהפוך לאנקדוטה. השאלה היא לא אם המקרה הזה באמת קרה (או איך הוא קרה), וגם לא השאלות התיאורטיות, אלא מה המגמה הכללית של מאורעות כאלו בעבר, כלומר אם הם היו או לא היו.
דברים בשם אומרם, הכתבה של ליטל גרוסמן:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1187907.html
מחד, זכויות אנוש אינן ניתנות להפרדה: מי שלא מחשיב זכויות נשים כחיוניות, יתעלם גם מזכויות אחרות.
מאידך, כשיש מטרה להשיג, אם נחפש רק רעים למצעד הכשרים לחלוטין, למהדרין ולעילא, לא יישארו הרבה לצעוד איתם…
שיח זכויות האדם הוא אידיאולוגי, ואידיאות מטבען אבסולוטיות. פוליטיקה, לעומת זאת, היא אמנות האפשרי, שמטבעה אינה אבסולוטית; רבין דיבר על זה שלפעמים צריכים לבלוע צפרדעים כדי לקבל מה שרוצים.
בין האבסולוטי לאפשרי, יימצאו ההחלטות האישיות של מי שיצטרכו לחשוב אם להצטרף להפגנה הבאה. מצד שני, אם הנשים ישמרו על "שקט תעשייתי" לא יהיה מהצד השני אף אחד שיחשוב על האפשרות שאולי גם בצד הגברי יש מה לשנות.
לא, לא לשנות – לשפר.
[…] את הסיכום המעולה ומעורר המחשבה של יוסי גורביץ, או את הפוסט המרגש של נעמה כרמי, שכותבת על השתקה, סולידריות וזכויות […]
[…] נעמה כרמי – משת"פיות של הימין […]
פוסט של שלום בוגוסלבסקי, תגובות מטרידות.
בפוסט של חב"ה שלעיל ניתן למצוא קישורים נוספים.
מצטערת, אבל לא היה לי כוח לקרא את כל התגובות אז אני לא יודעת אם זה נכתב כבר, אבל שתי נקודות מאוד חשובות להבהרה:
1. אין קשר בין הבקשה להגיע בלבוש צנוע לבין הטרדות מיניות בפלסטין, או לצורך הענין בכל מקום אחר.
2. עצם האזכור של הספר "חרפה" מעורר חלחלה. זהו ספר שוביניסטי, שבעיני רק גבר יכול לכתוב או להעלות על דעתו. אין לזה מקום בסיפור הזה לתפיסתי.
והערה כללית אחרונה: הניתוח שלך של דברים כתובים היא בעייתית מכיוון ואני מקבלת את הרושם שאת לא נמצאת במעגל הא/נשים שמתמודדים עם הנושא. את מניחה שהגברים הפעילים לא משתתפים בהתמודדות, דבר שאינו נכון. אין לי בעיה שתעלי שאלות, אבל אנא, אל תניחי הנחות שכאלה.
לגבי ההערה הכללית שלך: כתבתי מיד בפתיחת הפוסט שאני מתעניינת כאן בתגובות להטרדות (שבקיומן מודים הפעילים עצמם), ובתגובות המכפישות למי שכתבו עליהן מחוץ למעגל הפנימי וחשפו אותן לידיעת קהל רחב יותר.
על זה רציתי לכתוב, על זה הצהרתי שאני כותבת ועל זה כתבתי. מ'לעשות, בלוג שלי.
ההנחה שלך כאילו רק מי שנמצא במעגל הפעילים יכול לכתוב ולהביע את דעתו על דברים שהם עצמם מודים בהם – היא חלק מההשתקה במובנה הרחב שעליה כתבתי. הטרדות מיניות הן נושא חשוב מכדי להשאיר אותן שם.
ענת –
האם את היית מקבלת את האמירה שאסור לך לבקר את הממסד הביטחוני כיוון שאת לא חלק ממנו, ולא "נמצאת במעגל הא/נשים שמתמודדים עם הנושא"?
כי זה פחות או יותר האנלוגיה המתבקשת למה שאת אומרת כאן
עופר אני חושב ששנינו הבנו נכון, ולא סתם ענת בחרה להשתמש במונח "מעגלים". כי זה לא רק היא…
מדובר במעגל ה"אנחנו" -אלה שנושאים בעול המוסרי של המדינה על כתפינו ולכן, מי שלא שייך ליחידת העילית של המוסר הישראלי כלל לא יכול לבוא בטענות, גם אם ביחידה אירעו כל מיני אירועים "לא מוסריים בעליל".
כי "אנחנו" נושאים בעול ומשלמים את המחיר – לא אתם. אנחנו מיוחדים ונעלים- לא אתם, "הרגילים".
ובכלל,אחד הרי מתפקידי יחידת העילית הסופר-מוסרית של הדמוקרטיה הנוראית שלנו הוא לבקר את הממסד השפל- איך יכול להיות שמישהו אחר ימתח ביקורת כלפינו – שמקריבים את מיטב זמנם למען החברה כולה- גם עבורך ? בגופנו ודמנו אנחנו ממרקים את המוסר היירוד של השאר, אדיו-סנטוס…
אבל היה עוד שיא בתגובה של גברת ענת:
"אין קשר בין הבקשה להגיע בלבוש צנוע לבין הטרדות מיניות בפלסטין".
יכול להיות שאת צודקת, ענת- אין שום קשר בין הטרדות מיניות ולבוש צנוע. למה שבאמת לא תבדקי את זה ?
תאספי את הנשים והבנות ותעשו בשבוע הבא ניסוי…תגיעו להפגנה הבאה בכפר לבושות בחוטיני וביקיני, בדיוק כמו שנהוג בחופי הכרך העכורים של הישראלים הלא מוסריים.
נראה אם יש קשר להטרדות מיניות או שמישהו כבר ידאג לממש את זכותו לגאול בכוח את גבריותו לנוכח ההזדמנות, גם אם לא בא לך. ואל תסתבכי בניסוחים נפתלים על השפעות הכיבוש וכיבוד הלבוש והמסורת בחברה הערבית כי רק תשקרי לעצמך. כי את יודעת שלב העניין הוא מעמד האישה בחברה הערבית. לכן ההטרדות בהפגנות המוסריות ולכן ההטרדות בחופי תל אביב של ערבים שבאים לראות ולעשות את מה שאסור בכפר.
אולי נוח לך להאמין שאת נתפסת כלוחמת חופש, ואולי אלה שלמענם את נלחמת רואים בך בסה"כ חפץ. אובייקט מיני שהגיע ממדינת היהודים כדי לעשות איתו שמח. הפגנות וכל זה. כי זה בטח לא ככה, שם בפלסטין הרומנטית שלך, עם שאר המיוחדים. אני בטוח שלא.
נ.ב
עשית פעם חישוב גס מה אחוז נשות ובנות הכפרים שמשתתפות בהפגנות לצידכן ?
נ.ב נוסף,
פלסטין גברת ענת… את מתכוונת לכתובת של הדירה שלך בגוש דן או למקום אחר ? אני רק מקווה שאת יודעת מה הקשר של האומה המוסלמית למקום הקדוש שבו את ישנה בלילה.
ענת, נראה לי שאת לא בעניינים כי יש ועוד איך קשר בין ההחלטה של הפעילות לא להגיע בגופיות או במכנסיים קצרים לבילעין/לחברון לבין העובדה שהנערים הפלסטינים שם נוגעים לך בחזה. זאת היתה החלטה שהתקבלה *בעקבות* מקרים אלו.
[…] שפרסמו יוסי גורביץ, חנה בית הלחמי , רחביה ברמן, ד"ר נעמה כרמי ואחרים, בהן הגיבו לרשימתה של רוני אלוני –סדובניק , […]
נעמה,
הבעיה אינה החשש ש"פושע אחד יכתים את העדה" אלא שבלוגרים כמוך, שמזוהים כשמאלנים בעלי מבט "מבפנים", מכתימים את העדה. כשאת מצטטת את חנה בית הלחמי ש"זו בעיה מוכרת כבר כמה שנים" ובעצמך קושרת את הנושא לנושא הגופיות את למעשה מכתימה את המארגנים בהפגנות הללו בשיתוף פעולה עם הטרדות מיניות וניסיונות אונס, ללא ביסוס עובדתי.
ייתכן מאד שיש הטרדות מיניות גם בהפגנות השמאל ע"י יהודים ופלסטינים, אבל זו בוודאי לא בעיה כזו מוכרת, שלא צריך לאשש אותה. דווקא ה"אישוש" שהביאה חנה בדמות סדנת התמודדות עם הטרדה מינית היה צריך לשמוט את השטיח תחת טענות הטיוח וההתעלמות אבל למה לקלקל פוסט טוב.
כמו כן, המידע היחיד שנתקלתי בו על ניסיון האונס מצטלב בכתבה במקור ראשון, בפוסט של רחביה ברמן ובכתבה של עו"ד רוני אלוני סדובניק. בכתבה הסרוקה אצל חנה, כתוב שפלסטיני ניסה לאנוס פעילת שלום אמריקאית בביתה. ייתכן שנלמד על כך פרטים חדשים בהמשך, אבל מה הקשר בין זה לבין השמאל?
הניסיון לחבל בהפגנות בצורה מאורגנת יותר או פחות הוא דווקא מאד מוכר. נתקלתי בעשרים השנה האחרונות בפרובוקטורים ממשלתיים, יימניים וסתם נשמות טובות שעשו זאת בדרכים שונות. מצד שני התגובות של לא מעט פעילות לפוסטים הללו מוכיחה שמי שכן נתקל בהטרדות מיניות בהפגנות לא משתיק ולא סוגר שורות אלא דוקא מנסה להתמודד.
אני מציעה לך לקרוא היטב לפני שאתה מגיב. גם לגבי את מי ציטטתי (לא את חנה אלא פעילים שכתבו אצלה); גם לגבי זה שהבעיה עם הסדנא היא זה שהורידו את הקישור מיד כשהתקשורת התחילה להתעניין; גם לגבי זה שהעניין כולו עדיין דורש בירור יסודי כי לא כל מה שהתפרסם עד כה היה מדויק.
אבל בעיקר: שחוסנה של כל תפיסת עולם, כל קהילה וכל ארגון, יוצא נשכר מבחינה עצמית, מביקורת ומפתיחות. הרבה יותר מאשר מניסיון לסגור את הדברים בשקט ובפנים. ולכן, אם מדובר בכלל ב"עדה" אז הדיבור על זה וההתמודדות עם זה והביקורת על זה לא רק שלא "מכתימים" אותה אלא להיפך.
"סגירת השורות" והמתקפות על כל מי שמבקר, ובמיוחד מבקרת, שאני עדה להם בימים האחרונים, לא בדיוק מצביעים על הכיוון הזה.
לי אין שום עניין לחבל בשום הפגנה. יש לי עניין רב בהתנגדות לטיפול בדברים "בתוך הקהילה" (שקראתי בשבחם רבות בימים האחרונים); במי שחושב שהוא חסין מביקורת כי הוא בצד הנכון; ובמי שאת העקרונות שלו (שגישה ביקורתית היא אחד מהם, אגב) לא יודע ליישם על עצמו.
[…] לשלי (ליהי, אמיתי) ובין אם בדיעה השונה (חנה, יוסי, נמרוד, נעמה) – והחלוקה הזו נזילה, מטבע הדברים. למען האמת אחרי כמה […]
נעמה,
על איזה עובדות מתבססות ההאשמות כלפי פעילות ופעילי שייח ג'ראח? אין שום עדות לכך שהיו הטרדות בהפגנות. בתור פעילה אני לא מכירה מקרה כזה ולמיטב ידיעתי, למרות הפעילות הבלוגספרית הערה בנושא, עוד לא ראיתי שום עדות קונקרטית על הטרדה. התמונה המצטיירת לפיה נשים צריכות להימנע מהפגנות מחשש להטרדה היא מסולפת ופוגענית. ובטח ובטח שאין שום עדות לכך שנשים הוכרחו (או אפילו עודדו) לא להתלונן: אם יש ברשותך עדויות כאלו בבקשה תפרסמי אותן. ואם לא, מן הראוי להפסיק לחזור על ההאשמות האלו כאילו הן עובדות.
בכל הדיון הזה יש הנחות מובלעות שאינן נכונות כאילו (1) יש רק פעילים גברים בשייח ג'ראח (2) לפעילים האלה אין שום רגישות או מודעות פמיניסטית והם חושבים שהטרדות מיניות הן דבר זניח (3) הפעילות עצמן משתפות פעולה עם מנגנון ההשתקה הזה ואינן חושבות שצריך להשמיע קול ברור נגד הטרדות ופגיעות מיניות בכל מקום בו הן מתקיימות (ולצערנו, אנחנו יודעות שיש להן את הפוטנציאל לקרות בכל מרחב ציבורי). איזה ביסוס יש להנחות האלו?
ענבל: כתבתי "הפגנות השמאל". השם שייח ג'ראח מוזכר אצלי בפוסט אך ורק בהקשר של הבקשה לבוא ללבוש צנוע ולא של הטרדות. בקיומן של הטרדות מיניות בהפגנות במקומות אחרים מודים פעילים רבים. לכך התייחסתי. אני לא שמה את ידי באש שאין גם בשייח ג'ראח, אבל לא התייחסתי לכך. התגובות שלא טורחות לקרוא את הפוסט, או לא לקראו היטב, או לקרוא מה שרוצים בו – מתחילות להימאס.
ההנחות שאת מציינת הן כנראה שלך. לא טענתי את אחת משתי הטענות הראשונות. אני כן טוענת שיש השתקה, שיש אידיאולוגיה (שאת חלקה קראתי במוצהר) של "לטפל בפנים", ושיש פעילים שאכן חושבים שהטרדות מיניות הן דבר זניח יחסית למטרות החשובות (בלי ציניות) של ההפגנות, או שהטרדות שבאות מצד הנכבשים כלפי נציגות הכובשים יותר "נסלחות".
נעמה, במאמר שעורר את הויכוח – של רוני סדובניק
כתוב ככה
"…
זוועה מעוררת פלצות מתרחשת כבר עת ארוכה מאחורי הקלעים בהפגנות אנשי השמאל בבילעין, בנעלין ובשייח ג'ראח. סוד אפל המאיים לנפץ לרסיסים את הבסיס הערכי האידיאולוגי שעליו בנויה הדרישה לסיום הכיבוש בשטחים. …"
אני ואחרים מנסים לטעון שאין סוד אפל כזה, ואת ואחרים מתעקשים שיש סוד כזה ושיש השתקה.
האם את תומכת בביטוי הזה "זוועה מעוררת פלצות? " האם את חושבת שהזוועה הזו שמתרחשת במקומות האלה חמורה עד כדי כך שהיא מאיימת לנפץ לרסיסים את הבדיס הערכי והאידאולוגי של הדרישה לסיום הכיבוש בשטחים?
את לא יכולה גם לתמוך במאמר הזה של הגב' הנזכרת וגם לטעון שלא דיברת במפורש על שיח ג'ראח.
במאמר הזה ובמקומות אחרים דברו גם דברו, והגל הזה של דיבורים יוצר דלגיטימציה של הפעילות במקומות האלה שהם הדגל של הפעילות כנגד הכיבוש.
א. התמיכה היחידה שלי היא בכך שסיפור ההטרדות יצא לאור ופוצץ. אל תייחסי לי תמיכה במה שלא תמכתי בו ואף כתבתי מפורשות, "הטרדה מינית איננה אונס ולא ניסיון לאונס. ישנו מדרג ברור בין עבירות מין שונות, שיש לו גם ביטוי משפטי. צריך לדייק. גם בהגדרות של המעשים וגם בעובדות אחרות. לא התרשמתי שזה נעשה תמיד במאמר שהצית את התבערה". כתבתי גם שיש לבדוק את הדברים.
ב. אני לא חושבת, ולא טענתי בשום מקום שזאת "זוועה"; ולא שמה שקורה חמור עד כדי לאיים לנפץ לרסיסים את בסיס הדרישה לסיים את הכיבוש. אני אודה לך אם לא תשימי מילים בפי. אני אחראית על מילותי, לא על מילותיהם של אחרים וגם לא של אחרות. אני כן סבורה שנכון היה לאמץ פעולת מחאה המצביעה על סולידריות עם הנפגעות. ממש כמו שרופאים משביתים ליום את בית החולים כאשר חולה תוקף את מי מעמיתיהם. המחויבות של רופאים לחוליהם איננה פחותה מהמחויבות של המפגינים לסיום הכיבוש ולצדק. ועדיין, יש גם ערך לסולידריות עם עמיתים שנפגעים. ואפילו עם עמיתות.
ג. מתגובתה של דורית ארגו לעיל עולה כי בשייח ג'ראח היו גם היו הטרדות. כדאי לזכור שזה הוכחש עד כה באופן גורף.
ד. בניגוד לרוני, אני חושבת – ואף כתבתי כך בפוסט שאליו את מגיבה – שיש הבדל בין הטרדות מיניות, מעשים מגונים, ניסיון לאונס ואונס. אני חושבת שיש לדייק. נקודה. אני חושבת גם, וגם את זה כתבתי, שהתוצאה היא שהטרדות מיניות הן "כלום". כי הן לא אונס. את העמדה הזאת אני לא מקבלת. לצערי, אי-דיוק בטענות מאפשר למכחישים למיניהם להיאחז בכך שלא היה אונס (ניסיון לאונס דווקא היה, ככל הנראה), ובכך להציג את ההטרדות המיניות שכן היו כזוטות, כי הן לא אונס. בכך אי-הדיוק משרת את ההכחשה. הוא גם עלול לשרת את כרסום האמינות של המתלוננות הבאות. אני מצרה על כך מאוד.
ה. חנה בית הלחמי כתבה בזמנו פוסט על התופעה של הטרדות מיניות בהפגנות השמאל. היא לא נקטה במילה "אונס". שמעת על הפוסט הזה? הוא עורר הדים? זה מעורר מחשבות מאד נוגות. אולי בכ"ז הגישה היא שכשזה "רק הטרדות" זאת מין תופעת לוואי כזאת של ההפגנות שאינה מספיק חמורה? או משהו שלא משתווה לדיכוי של הכיבוש ולכן צריך לבלוע? אני מדברת על דיון פתוח על התופעה, ועל גינוי ציבורי של התופעה בידי המארגנים והפעילים מיד אחרי שנודע על זה. לא על מה שקורה בפורומים פנימיים ובדיונים סגורים.
ו. הערה לסדר: העובדה שהמבקרים, התוקפים והמכחישים מקפידים לעשות זאת בשמם הפרטי בלבד או בכינוי (אימייל שנקרא blabla גם הוא לא בדיוק מהווה זיהוי, אם כי אולי אינדיקציה אחרת) – לא ממש מוסיפה אמינות ומשקל לדבריהם. רוצה לבקר? עמדי מאחורי דברייך בשמך המלא ובמלוא הפרטים שלך, ממש כפי שאני עושה כאן. וזאת הערה המופנית לכל המגיבים.
אכן שאלת התגובות להטרדות והתגובות המכפישות לחושפים היא רלוונטית, אך אינה חדשה כלל וכלל. דוגמא מלפני כ-60 שנים – משפטי פראג.
בין הנאשמים היו שני ישראלים – שמעון אורנשטיין (מאסר עולם) ומרדכי אורן (20 שנה) שהיה חבר קיבוץ מזרע ומבכירי מפ"ם בארץ. תוצאות המשפט (11 הוצאות להורג מתוך 14 "נאשמים") חוללו מבוכה גדולה במפ"ם. עמדת האגף השמאלי שלהם היתה כי ההאשמות הן נכונות.
חיים גורי התייחס בביקורת לעמדת מפלגתו למשפטי פראג, וכתב שיר ארוך המבטא התייחסות זו. השיר הוקרא בכנס סטודנטים וגורי הועמד במפלגה למשפט חברים. השיר נפסל לפרסום במוסף הספרותי של "על המשמר" ע"י העורכים משה שמיר ואהרון מגד.
בכתבה מאת יהודה ליטני, מדוע נגזלה ממני הזכות לזעוק מעל דפי עיתוני?, באתר הארץ, 21.12.2007 (http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=936690) (איך לעזאזל מוסיפים כאן לינקים?) מסופר הסיפור במלואו ואבקש להביא כאן מדברי גורי, שמיר ומגד המצוטטים שם. דומני שהם קשורים ישירות לשאלות של נעמה ולתגובות מכל קצות הקשת.
מדברי חיים גורי: "השאלה: האם היותך מאמין בדרך המהפיכה… מחייב אותך לשתוק ולא להתקומם נגד דברים הנראים לך בלתי צודקים, מכוערים, צופני סכנות, בנויים על שקר? … אני מציע לבחור בדרך הקשה, הארוכה, של בחינת הערכים והשיטות, לא רק בחוגים סגורים 'פנימיים', אלא גם על דפי עיתון ספרותי…"
מתוך תשובתו של משה שמיר לגורי: "…מותר אולי וצריך אולי לקום ברגעים מסוימים ולהפנות את נשקך נגד חבריך, אך לעשות זאת בשעה החמורה ביותר של מצור, כאשר כל אויביהם, מכל העברים, מסביב, מתקיפים בבת אחת, לעשות זאת שעה שהנוף היחידי הנראה לעיניך הוא גבות חברים המתגוננים בחפירתם – בכן, חביבי, בנגב היו מעיפים אותך בעד דבר כזה" (=הכוונה לחטיבת הנגב של הפלמ"ח, שבה שירת חיים גורי במלחמת העצמאות).
אהרון מגד כתב כך: "… לא קשה היה לומר בימים אלה: הבה אצעק ואני את נפשי הצלתי. אך יש בזה משום הפקרת רעיך ואין בזה משום הצלת נפשך. פתחון פה לאורבים מבחוץ וזריעת מבוכה מבית…"
עוד מובא בכתבה הציטוט הבא המדבר, כמדומני בעד עצמו:
"לגורי יש שתי שורות משיר של רחל שהוא תמיד מצטט:
'אך אני לא אובה בשורת גאולה
אם מפי מצורע היא תבוא'.
כלומר: המטרה לא מקדשת את האמצעים."
ולסיום – לעג היסטורי (ואולי גם היסטרי) – מי שמכנה את נעמה (חיים גורי) כמשת"פית של הימין עושה שימוש בנימוקיו של משה שמיר ממקימי ארץ ישראל השלמה.
חג שמח לכולם.
שלום נעמה
קוראים לי דורית ארגו אני פעילה מרכזית בסולדאריות שייח ג'ארח ושותפה לטיפול בנושא של הטרדות מיניות , התפתח כאן דיון תיאורטי שעם הרבה ממסקנותיו אני מסכימה . אם זאת התחושה שלי היא שיש פער בין המציאות בשטח לביi חלקים ממה שנאמר . אני אשתף כאן בצורה גלויה עד כמה שניתן (בלי להפר את החסיון של המתלוננת) באופן הטיפול בנושא.
בהפגנות בשייח ג'ארח למיטב ידעתי לא התרחשו מקרים של הטרדה מינית.
מקרים ספורים של הטרדות מינית התרחשו בזמן משמרות בשכונה(שהות של פעילים בלילות כדי לתעד ולמנוע פגיעות של מתנחלים). אותם מקרים טפלו על ידנו במלוא הרצינות. מלבד התמיכה הישרה בנפגעות נעשתה שיחה חריפה עם נציגי השכונה בה נאמר שאם נשים שמגיעות לעשות משמרות ימשכו להיות מוטרדות המשמרות יבוטלו. מאז תקופה ארוכה לא הגיעו לטיפולנו מקרים נוספים. המעקב שלנו לפחות בכל הנוגע לפעילות ופעילים ישראלים הוא די טוב משום שהם נמצאים בקשר רציף עם מי שמרכזת את המשמרות בשכונה.
כל אותם מקרים, לא היו מקרים שניתן להגיש עליהם תלונה במשטרה. ההטרדות התבטאו בהערות בעלות אופי מיני שנפסקו מיידית ברגע שהאישה הבאירה שהיא לא מעונינת. לא היו נסיונות לכפות מגע או התנהגות טורדנית. כל זה לא גורע כמובן מחומרת המעשים בעיננו. נציגי השכונה איתם אנחנו נפגשים היו שותפים לדאגה מהמצב ושיתפו איתנו פעולה באופן מלא.
הבקשה בנוגע ללבוש בהפגנות אינה קשורה לבעיית ההטרדות המיניות. כאמור ככל הידוע לנו לא יהיו כלל הטרדות בזמן ההפגנות. זאת בקשה שמופיע שנים ארוכות כמעט בכל פעילות משותפת שמארגן השמאל מהפגנות נגד הגדר ועד ימי עבודה משותפים.מצאנו לנכון לעלות אותה כבקשה בלבד למפגנים ,משום שהיא הגיעה מכיוונן של תושבי ותושבות שייח ג'ארח.
דורית, תודה רבה על תגובתך
וואו,איזה בלאגן בסייבר-נט, ואני גרמתי לזה? אשרי.
אז לאור האיומים שקיבלתי והתעקשות חלק מהקוראים לקחת את האמירה שלי ולעשות ממנה מה שהיא לא.להלן פירוש רש"י למתקשים בקריאה תמה.
ישראל זקוקה לשמאל חזק, אמיתי,שאינו מוותר על זכויות קבוצה אחת למען זכויותיה של קבוצה אחרת. מה שקיים כרגע בשטח, זו גוויה מונשמת גוועת וגוססת של "שמאל" שהולך ונעלם.
היום יש קונצנזוס מ "קיר לקיר" לגבי הפתרון של שתי מדינות לשני העמים. עכשיו הגענו סופסוף לרגע המכריע באמת- נשאר לעצב את פניהן של אותן "שתי המדינות", כיצד הן יראו? מה יהיה אופיין? איזה מעמד יהיה בהן לנו הנשים?
וזה בדיוק הזמן /שלנו הנשים לדרוש שבשתי המדינות ישראל ופלסטין תהייה הפרדת דת ממדינה ודמוקרטיה אמיתית.שבשתי המדינות לא תאלץ אישה "להתחשב במסורת" ולעטוף את גופה בסמרטוטים כדי שגברים לא יפגעו בה מינית.ממש לא מסורת שראוי לכבד.
אנו הנשים היהודיות והערביות חייבות להיות "אבירות הדמוקרטיה",משום שאנו הראשונות להיפגע מהעדרה והיחלשותה של הדמוקרטיה. והיכן צומחת וגדלה הסכנה לדמוקרטיה/לנשים? בריכוזי עוני+ בערות. שם צומח פונדומנטליזם איסלמי,חרדי. פנאטיזם דתי שפוגע תמיד קודם כל בנשים.
תהייה מדינה פלסטינית. את זה כבר כולם הפנימו. אז די, תעבירו דף, אנחנו במאה ה-21 לא הגיעה העת להתעקש שהמדינה הפלסטינית החדשה תהיה סוברנית לנשים"? מתי כן יגיע זמן הנשים?
בשיחת טלפון השבוע עם פעילה בכירה מאד בשמאל, היא אמרה לי שזה ממש לא נכון שאנחנו נאבק למען דמוקרטיה או הפרדת דת ממדינה במדינה הפלסטינית החדשה –שזו הפריוולגיה של הפלסטינים להחליט בעצמם אם הם רוצים מדינה דמוקרטית או מדינת "שריעה" . (במילים אלו או דומות) האמנם?
השמאל הגווע לא מדבר בכלל לנשים, לא מדבר אל החלשים, אל ישובי הפריפריה, אל העובדים-קבוצות מודרות שנאלצות להיאבק בבדידות חסרת סיכוי את מאבקם.
למעשה, במפלגות השמאל בישראל-הגברים הם ששולטים, אפילו אישה אחת אין היום במר"צ, ואפילו בצד השמאלי-יצוג נשים הוא "סימבולי" ולא שוויוני.
בשנתים האחרונות מכרסמים החרדים בזכויות נשים בבתי הדין הרבניים –זה נוגע לכל אישה בישראל ,אז למה לא שמענו בכנסת על התארגנות של השמאל למאבק אימים בפונדומנטליזם המשפטי המזעזע הזה? כי הגברים בשמאל והגברים החרדים עשו "שירקאס" על הגב שלנו הנשים.כרגיל. אין חדש תחת השמש.
אני מקנאה.כל כך מקנאה לראות את הארגון של הפעילות בכפרים,בעבלין, בשייח ג'ארח-ואני תוהה למה אותו כח ועוצמה אינה תומכת גם במאבק שלנו הנשים למשל במיגור חוק ההתישנות על עבירות מין בקטינים?
למה אנחנו שוב כל כך מעטות ובודדות בהפגנות שאנחנו מנסות להרים?
איפה כל "השמאל" שלנו?
הצלחתי בפוסט שלי, לשים את הנושא על השולחן הציבורי וזה מה שחשוב.כואב לי לראות את הפער האדיר בין הפעילות למען הפסקת הכיבוש שהיא פעילות ראויה כשלעצמה, לבין חוסר המעש וההיעדרות,אי הנוכחות של מסת הפעילות -בהפגנות למען זכויות נשים.
זעקתי את הזעקה הבאה: "המאבק על זכויות הנשים איננו מאבקן של 20 פמיניסטיות קבועות המגיעות לפעילויות והפגנות, זה אמור להיות מאבק חם ורועש בדיוק באותה העוצמה -ואין מצב הנשים בישראל או ברשות קל יותר מזה של העם הפלסטיני-אולי חמור יותר".
כשיש לארגון שמאל משאבים ותקציבים,דוברות ומטה ארגון כה משומן ואיכותי לצורך קידום אג'נדה אחת מתוך רשימת האג'נדות כראויות לקידום-וכל היתר מוזנחות -יש בכך לטעמי ולדעתי עיוות ובגידה .כן בגידה של השמאל באג'נדה הפמיניסטית. בשמאל שאני חולמת עליו, חייבת להיות סולידריות בין הגברים לנשים, בין הנשים בצד הזה לנשים בצד השני.
אני עוקבת מזה שנה אחר "חוקי נירנברג" החדשים של ממשלת עזה. זוהי למעשה מדיניות ממלכתית שיטתית ונמשכת של משרד המשפטים בעזה, המפרסם כל חודש כמעט "פתוואה" חדשה, מעין "חוזר מנכ"ל" שכזה, ובו איסורים נוספים על נשים. זה התחיל מאיסור על נשים לרכב על אופנועים ברחובות, אחר כך איסור על נשים להגיע ללא כיסוי ראש מלא למוסדות החינוך ,אחר כך איסור על גברים לעבוד בצוות עם נשים ,אחר כך פורסם איסור חדש לפיו אסור לנשים לשבת יותר בבתי קפה או לעזן נרגילה ולאחרונה-וזה הוציא אותי משלוותי-יצא איסור חדש-שאסור לעורכות דין בעזה לייצג בבתי המשפט ללא כיסוי ראש מלא מסורתי.
העלתי את הנושא לא פעם בפני פעילות קולגות בארגוני זכויות אדם ונשים וקיבלתי בתגובה -שתיקה רועמת. אפילו הן לוחשות לי בהחבא: "קודם נשים קץ לכיבוש בשטחים אחר כך נטפל במעמד הנשים בשטחים". אתן יודעות מה? לא מסכימה.זו בעיני בגידה.
כשממשלת ישראל ביזבזה 60 מיליון ש"ח על טקסי יום העצמאות ה=60 למדינת ישראל, התביישתי . במיוחד היה מביך בעיני טקס הדלקת המשואות .אז כפמיניסטית אקטיביסטית קמתי ועשיתי מעשה.
מיד ארגנו חבריי ואני על חשבוננו הפרטי טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי בכיכר רבין. בין השאר הייתה משואה לכבוד עשרות אלפי הנערות הערביות שנרצחות מאז קום המדינה על רקע כבוד המשפחה, משואה לכבוד מאות אלפי הילדות שנאנסו ונפגעו מינית מאז קום המדינה אצלנו ואצלם,וכד'…למעט פעילת שמאל אחת-דורית אברמוביץ', אף פעילה ערביה לא נאותה לקחת חלק בטענה שהטקס עצמו מסמל את הכיבוש.
בהזדמנות נוספת, בכנס הפמיניסטי בנצרת קמה פעילה פלסטינית ואמרה מעל הבמה: "אני לא מוכנה לצעוד בהפגנות למען נשים לצידה של פעילה שבערב חוזרת הבייתה לגהץ את המדים של הבן שלה החייל".
דוגמא נוספת: יו"ר הכנסת לשעבר ביקשה מנשים במקהלת הכנסת שלא לשיר יותר בטקסים כי זה מפריע לחרדים משום ש"קול אישה" מזכיר להם קולות של ערווה. ארגנתי מחאה איטלקית מזמרת וקראתי לכל פעילות הפמיניזם להגיע ליציע הכנסת ולשיר ביחד בקול גדול עד שהגזירה תבוטל. אף פעילה לא הגיעה למעט קומץ , הנימוק של פעילות שמאל היה שהן לא נכנסות לכנסת משום שהיא מסמלת בעיניהן את הכיבוש הפטראכלי.
דוגמא נוספת: לראשונה בישראל נבחרה בדרום הארץ ראש עיר אישה בערד,רצינו לפרסם ביחד מודעת ברכה פמיניסטית של כל הארגונים-היוזמה נפלה בשל התנגדות פעילות שמאל שטענו כי היא מ "ישראל ביתנו" ולכן לא ראוי לברך אותה.
דוגמא נוספת: ד"ר חנה קהת פמיניסטית דתית אשר תרומתה לדור הפמיניסטיות במגזר הממלכתי דתי לא יסולא בפז- פוטרה בבושת פנים דווקא בשל פעילותה הפמיניסטית –כל הנסיונות לאחד כוחות רבים של פעילות זכויות נשים למאבק נגד פיטוריה עלו בתוהו בשל הנימוק שהיא עצמה "מתנחלת" ולכן לא ראוי לעזור לה.
אני רוצה להבהיר אחת ולתמיד לכל מי שמנסים להשתיק אותי ולהטיל דופי בזכותי להביע ולהשמיע את דעתי: הגיע זמן הנשים הפלסטיניות, היהודיות, המתנחלות, אמהות השהידים, אמהות החיילים, זמנן של בנות לאחים ואבות רוצחים, נשות הבעלים הנשחטות. הגיע זמן אלפי הילדות הנאנסות יום יום בתוך התא המשפחתי.
די לדחות אותן ולעקוף אותנו בתור. כבר אלף שנים מבקשים מאיתנו פעילי "השלום והמלחמה" שאנו הנשים נצטרף למאמץ לאומי כזה או אחר. די כבר נמאס לנשים לחכות.
אל תבזבזו את כל ההון והאון על מאבק בודד של קבוצה נרמסת אחת על חשבון קבוצה נרמסת אחרת-הפנו משאבים גם אלינו-אנחנו ממתינות לכך כבר אלפי שנים. לא הגיעה גם עיתנו?
רוני.
נ.ב. לגבי העובדות בפוסט שלי:
1. יש תופעה של הטרדות ומעשים חמורים מהטרדות מצד מקומים כלפי פעילות.אונס/ניסיון לאונס/מעשה מגונה בכח –באמת יש הבדל? זו הפואנטה? זו התגובה שלכם לפוסט שלי? שהמקרה השני לא היה אונס אלא רק מעשה מגונה בכח ? זה נימוק ההגנה הכי טוב שמצאתם?
2. נכון, הטרדות קיימות בכל מקום-אבל יש משמעות מיוחדת ומכעיסה במצב ספציפי זה.
3. היו בעבר מאות הפגנות שמאל נגד חרדים בבר אילן, במאה שערים, מצעדי גאווה בירושלים וכד' .מעולם, לא יצא מהמארגנים פלייר עם בקשה לנשים להגיע בלבוש צנוע המכבד את רגשות המקומיים המסורתיים-לדעתי העיתוי של הפלייר הנוכחי (הראשון מסוגו כזכור לי), הוא תגובת המארגנים הגברים לרחש על ההטרדות-הכעס שלי הוא שהמסר מקבלת ההחלטה להנפיק אותו –הוא צורה חדשה של האשמת המוטרדת בכך שהלבוש שלה גורם להטרדה. אני מתנגדת נחרצות לכל רמיזה ישירה או עקיפה כי פגיעה מינית באישה היא תוצאה של הלבוש שלה.
כשציינתי בפוסט שלי את המילים "בורקה,חיג'ב וכד'" זו הפרשנות שאני רואה לבקשה תמוהה ומקוממת זו. מה זה בדיוק "לבוש צנוע?" מה זה "קוד הלבוש המקובל"? אני משפטנית ולכן בהעדר הגדרה ברורה אני פונה למקורות משפטים-כמו החלטות משרד המשפטים הפלסטיני בעזה המגדיר היטב מהו לבוש על פי קוד פלסטיני.
4. לגבי מקרה התקיפה המינית הקשה של פעילת שלום באום סלמונה-היה גם היה, ולא ראיתי שום תגובה או אמירה של מחנה השלום בעניין.בעיני "אי דיבור" הוא אמירה לכל דבר. ואיפה התלונה ? מה קרה איתה?
5. לגבי תופעת הטרדות של פעילות בידי מקומיים בכפרים הפלסטינים-היה גם היה ואין נפקא מינא אם הייתה רק הטרדה מינית
6. לגבי "שתיקה" ואי טיפול מהותי בנושא-עובדה, רק עכשיו הצלחתי להקים את הדוב מרבצו ולגרום להיווצרות דיון פתוח בנושא-אשרי וטוב לי. אחת הבעיות של ה"שמאל" בישראל, שהוא עדיין תקוע בקומוניזם הסובייטי, ועדיין תומך במדיניות של הסתרת מידע, מבלי להבין שה"שמאל" במאה ה 21 אמור לפעול למען זכות האינדיודיואל לחופש ולחופש ידע ומידע. כל הסתרה או השתקה או אי-התיחסות שקופה ופתוחה בצדדים של נושא שמנסים להחביא- דינם ל התפוצץ החוצה עם כל המוגלה. לא יותר בריא לנקז אותה לאט באומץ ובכלים היגייניים ?
האינדיבידואל בעידן האינטרנט הוא חסיד של חופש מידע וביטוי-קודם כל ולפני הכל והוא /היא לא יספוג בשקט את הסתרת הדברים. הוא קודם רוצה לדעת והוא מספיק אינטליגנטי להסיק מסקנות בעצמו/בעצמה.
7. ולסיום, לכל המאיימים עלי מאז פרסום הפוסט. עדיין לא קיבלתי העתק כתב התביעה שהבטחתם, מה קורה? בטוח שיש לכם את הכתובת שלי? אם לא אז להלן: עו"ד רוני אלוני סדובניק ת.ד. 11294 תל אביב מיקוד 61112. מצפה לתביעה בכליון עיניים.
וחוצמזה- פעם, מזמן, בשחר נעורי בשומר הצעיר- לא הבטחתם להלחם על זכותי להביע את עמדותיי גם אם הן לא יתאמו את שלכם? לא היה דיבור כזה פעם כשהיינו צעירים ויפי נפש? מה נסגר עם ההבטחות לסבלנות וקבלה של מינעד הקולות?
רוני.
מסע ההכפשות הנערך כעת על כל מחנה השמאל האקטיביסטי מעורר פלצות.
אי אפשר להתעלם מכך שהכל החל במאמר המכפיש והמעוות של רוני אלוני סדובניק (להלן רא"ס) שהינו מופת של דמגוגיה והסתה. אין כלל עובדות מבוססות, גם העובדות הנכונות מוקצנות (דרישה מהפעילות ללבוש חיג'אב!!!) ומעורבבים שם מין בשאינו מינו.
היא גם מצוטטת בהרחבה במאמר של ישי פרידמן במקור ראשון.
נתחיל בהבדל בין ההפגנות בשייח' ג'ראח' לבין ההפגנות בשאר השטחים הכבושים.
בשייח' ג'ראח מדובר בהפגנה המורכבת ברובה מישראלים שאינם דווקא חברי הגרעין הקשה של האקטיביסטים. אני מפגינה שם די הרבה, הרוב סביבי ישראלי, או אורחים מחו"ל ולא הייתי עדה לשום הטרדה מינית ובוודאי שלא לתופעה שלמה כזו. כמובן שזו לא הוכחה, אבל השתקה מאורגנת בוודאי שלא קיימת. כמו כן, עדיין לא נמצאו המפגינות שהתלוננו על תקיפה מינית כזו או אחרת בהפגנות .
מעבר לכך, הבקשה להתלבש בצניעות (משמע ללא גופיות או מכנסיים קצרים, בקשה שמותר להתווכח עליה) נעשתה עקב פניות של נשים וגברים פלסטינים שהביעו אי נוחות מהחשיפה הפיזית, אין לה קשר לתקיפות מיניות כאלו או אחרות.
כל מי שנוכח בהפגנות, (ואין ספק שרא"ס לא נכחה) יודע שרוב המפגינות והמפגינים, כולל אני, אינם נענים לבקשה זו – והפלא ופלא – אין שום סנקציה בנידון.
הקריאה להימנע מפעילות בשייח' ג'ראח, עושה איפה עוול עצום למאבק החשוב הזה, שרותם אליו קהלים רבים שסופסוף החליטו לעשות מעשה ועל כך יוצא קצפם של פעילי שייח' ג'ראח.
לגבי הפעילות בבילעין ובשאר השטחים הכבושים – כפי הנראה ישנם מקרים של הטרדות מיניות ואולי אף תקיפות של פעילות (מלבד נסיון האונס באום סלמונה) – ויש לטפל בכך בתקיפות. אך לפני שמתנפלים ויוצאים חוצץ כנגד כל הפעילות בשטחים – יש לברר מהן העובדות (דבר שרק רחביה ברמן טורח לעשות) והאם באמת נעשה נסיון להכחיש או לטשטש. האם זו "תופעה" שפעילים מחביאים" או מקרים בודדים שיצאו נגדם נחרצות וטופלו בהתאם. נכון לעכשיו, אף סעיף בנושא זה לא מגובה בעובדות, מלבד נסיון האונס באום סלמונה, שכן טופל, ונסיונות ההשתקה, שכנראה היו שם הגיעו מהצד הפלסטיני ולא הישראלי.
ואולי הכל נובע מהכעס הבלתי מוסתר של רא"ס על העובדה שישנה פעילות שמאלנית חיה ותוססת בנושא הכיבוש, בעוד שהשמאל מזניח את האג'נדה הפמיניסטית. זו טענה ראויה, ואני, כמתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית הייתי סומכת את ידי עליה, אם לא הייתה משמשת כדלק למתקפה פרועה, רצופה בשקרים בוטים על האקטיביזם המבורך בשייח' ג'ראח.
רוני,
אין כאן שמאל אמיתי שנובע מתוך הומאניות ודאגה לזכויות אדם בדיוק כפי שמרבית ארגוני זכויות האדם אינם מתמקדים באפריקה שבה כבר יותר מעשור מתים מליוני אנשים במלחמות ורעב.
השמאל הישראלי מתמקד בנקיטת עמדה בסכסוך ערבי -ישראלי בלבד.
הוא לא סופר אמהות חד הוריות, הוא לא רואה את פערי ההכנסה והשחיקה של מעמד הביניים, הוא לא פועל לשיתוף ערבים וחרדים במיסים ושירות לאומי, והוא לא חושב שנושא הפנסיות שלנו שווה דיון. את השמאל שלנו לא מעניין שזוג שכירים במשרה מלאה יכולים להשאר עניים ובלי סיכוי לרכוש דירה בעתיד הנראה לעין.
השמאל הנאור מתמקד רק בוויתורים בסוגיה הפלסטינית. זה לא דומה לשמאל, לא מריח כמו שמאל ולא מתנהג כמו שמאל. בימין קוראים לזה שנאה עצמית. אני קורא לזה בשם אחר.
נגעת בלי הרבה הקדמות בפצע העמוק ביותר של השמאל הישראלי – ולדעתי יצלבו כל אחד שייגע בלב העניין…אין שום פתיחות או פלורליזם בשמאל שלנו שמאפשר לקיים דיון אמיתי על הנקודות שהעלית. הייתי צועק תעשי לי ילד, אבל אני חושש שזה לא יעבור את הססמוגרף הפמיניטי שלך 🙂
נעמה,
הפסקה האחרונה עונה על הבקשה שלך (הלגיטימית).
[…] להתבייש בעצמך". עונה לה על כך דורית ארגו עצמה, אצל נעמה כרמי: "מקרים ספורים של הטרדות מינית התרחשו בזמן משמרות […]
[…] אפילו את ההתנגדות להטרדות מיניות לסוף, כשזאת קורית בחצר האחורית שלהם עצמם. בראיון שערכה צפי סער עם חמש פמיניסטיות צעירות, […]
נעמה, נראה שבכל המערב (ובעיקר באירופה), השמאל תומך ומקדם את ניצחון האיסלאם הקיצוני. קשה לי להבין את תמיכת נשים המהלך כזה, שתוצאותיו עבורן תהפוך את ימי הביניים לקייטנה. נראה שהנחת היסוד שלך נכונה, ואתן בסוף הרשימה כשזה נוגע למטרת העל. אם יש לך הסבר אפשרי, אשמח לקרוא.
[…] נעלמת כשאני יוצאת נגד ההטרדות המיניות מימין: "את משת"פית של…." (המחנה הנגדי). המחשבה לפיה "אם את לא בעדי – את […]
[…] מסתתרים מאחורי אידאלים של זכויות אדם ושחרור מכיבוש. נשים מתבקשות לא לספר על תקיפות מיניות על ידי ערבים, כי זה לא נוח – פוליטית – למארגני ההפגנה. בשם כבוד […]
[…] משת”פיות של הימין פמיניסטיות של גופיות ספגטי […]