הקדמה
פשפשתי בזכרוני בניסיון לדלות ממנו בדל זיכרון מטקסי הסיום שלי באוניברסיטה (ת"א) ולא הצלחתי להיזכר בכך שנוגן בהם ההמנון. ייאמר מיד כי אין חובה להשמיע את ההמנון בטקס סיום פקולטתי, שאיננו טקס ממלכתי כלל. אם היה מנהג כזה והוא הופסק – דרושה לכך הנמקה חזקה יותר. כדרכה של אי-סימטריה בין כניסה (או קבלה במקרים אחרים) לבין יציאה (או סילוק באותם מקרים). אחד ממאפייניהם הגרעיניים של טקסים הוא שיש בהם רכיבים חוזרים.
הארוע בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה* יצא מכלל פרופורציה תודות לשיח המתלהם והאלים ש'אם תרצו' בירך אותנו בו בתקופה האחרונה. תגובתו של נשיא אוניברסיטת חיפה כי האוניברסיטה היא מוסד ציוני – תמוהה ואפילו מופרכת בעיני. אוניברסיטה איננה ולא צריכה להיות מוסד שיש לו אידיאולוגיה. היא ודאי מוסד ישראלי; ועל ההגדרה החוקתית של ישראל לבטח אין צורך לספר לחברי הסגל של הפקולטה למשפטים. להיותה אוניברסיטה ישראלית יש השלכות מסוימות, כולל בתחום ההמנון באותם טקסים שבהם כן יש מקום להשמעתו (טקס יום הזיכרון, נניח). למשל, גם אם ההמנון איננו מוצא חן בעיני חלק מחברי הסגל והסטודנטים שלה, הרי זה ההמנון של מדינת ישראל והוא שיושמע. כמובן שאיש איננו חייב לשיר אותו כשהוא מנוגן. אם רוצים לשנות אותו (ועל כך מיד, בעיקר הפוסט) – המקום לעשות זאת הוא הכנסת, לא האוניברסיטה. זאת אמנם יכולה להיות מקום טוב להתחיל את הדיון הציבורי על כך.
מִלה אחרונה על מעמד האוניברסיטה: אוניברסיטה היא מוסד ציבורי (לא פרטי), המקבלת חלק גדול מתקציביה מהמדינה, אבל היא איננה מוסד של המדינה. (מעמדה המשפטי הוא של מלכ"ר, אני חושבת). מרצים באוניברסיטה אינם "עובדי ציבור" כמו שטעו לחשוב טוקבקיסטים לא מעטים ואינם כפופים לתקשי"ר.
בפוסט הזה אני רוצה להתרכז בנושא אחר העולה מן הפרשה.** והוא האם יש לשנות את הסמלים הרשמיים של ישראל מאחר שבהיותם סמלים יהודיים הם מדירים בתוכנם מיעוט גדול של האזרחים.
הדרה וסמליה הרשמיים של המדינה
נימוק עיקרי לאי-הרצון להשמעת ההמנון הוא הדרתם של האזרחים הערבים. במקרה של הטקס בפקולטה, שבו כרגע אין חובה להשמיע את ההמנון (אלא אם האוניברסיטה תקבל זאת ככלל מחייב), הרעיון הוא לא להשמיע אותו כדי לצמצם תחושה זאת. אכן, אין ספק שאזרחיה הערביים של ישראל לא יכולים להזדהות עם "נפש יהודי הומיה", "עין לציון צופייה", "ארץ ציון וירושלים".. (גם "ולפאתי מזרח קדימה" לא מדבר על יהודים שהגיעו לישראל ממזרח ולא ממערב). יש לנו המנון לאומי שאיננו מייצג 20% מהאוכלוסייה. ציונים הם לא יהיו, בל נשלה את עצמנו. וגם לא צריכים להיות. צודקים מי שאומרים ש'התקווה' מתאימה יותר להיות המנונה של התנועה הציונית מאשר של מדינה שהוקמה. מצד שני, סמלים הם סמלים. לא משנים אותם בכזאת קלות. אפילו להמנון הדרום-אפריקאי הוסיפו בית אחרי התמוטטות האפרטהייד, לא מחקו את ההמנון הקודם. לו הייתי בריטית, היה לי קשה להזדהות עם "אל נצור את המלכה" בתור מי שלא מאמינה באל. שלא לדבר על כמה המנונים לאומיים בעייתיים בהרבה על-פני הגלובוס.
אוקיי. ומה עם סמל המדינה, המנורה, ודגלה, הכולל מגן דוד? להחליף?
הקושי שלי עם התביעה הזאת, הוא ההתעלמות מכך שאחד מהסממנים של מדינת לאום הוא המישור הסמלי. הרובד של סמלי המדינה הוא בדיוק המישור שבו מתעצבת זהותה הלאומית. למעשה, זהו המישור היחיד שבו בעיני יש וצריך להיות ביטוי לצביונה היהודי של המדינה. לא חלילה במישור של זכויות הפרט. בעיני, מדינה יהודית – או בניסוח המועדף עלי מדינת היהודים – אסור שתפלה לא-יהודים. היא קודם כל מדינת כל אזרחיה, ככל דמוקרטיה. ו'יהודית' רק בפרשנות המתיישבת עם הדמוקרטיה יכולה שתתקבל כתוכן ל'מדינה יהודית ודמוקרטית'. עבורי מדינת היהודים היא מדינה המגשימה את זכותו להגדרה עצמית של העם היהודי. שבה הוא עומד ברשות עצמו ומממש את ריבונותו הלאומית. חלק מהריבונות הזאת היא לקבוע את סמלי המדינה. אלה ידירו תמיד את המיעוט. בדיוק כפי שיהודים אזרחי מדינות אחרות אינם יכול להזדהות עם הצלב של דגלן. כל מדינה קובעת דברים מסוימים בהכרעת 
רוב. זאת למעשה חלק מההצדקה לכך שקבוצות מיעוט מקבלות זכויות תרבותיות: מאחר שתרבותן איננה מבוטאת בתרבות הרוב שהיא תוצר קולקטיווי. במדינה דמוקרטית כל פרט מקבל חופש ביטוי, אך כפי שכותב קימליקה, הזכות לחופש הביטוי איננה קובעת איזו שפה רשמית תדובר במדינה. גם הזכות לפולחן דתי איננה קובעת אילו ימים יוכרו במדינה כימי המנוחה והפנאי (אף כי אין לאלץ אדם לעבוד ביום המנוחה של דתו). כמו הלשון הרשמית וימי המנוחה, גם הסמל, הדגל וההמנון נקבעים בסופו של דבר על-פי הרוב. והעובדה שהם אינם נייטרליים מבחינה תרבותית ולאומית ולפעמים גם דתית איננה בבחינת פגיעה בזכויותיו של המיעוט.
אפילו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה לא מלמדים בשבתות ובחגי ישראל. ולמיטב ידיעתי גם לא בערבית, למרות שזאת שפה רשמית בישראל. גם חברי הכנסת הערבים לא נואמים בדרך-כלל בערבית בכנסת. אגב, נקודה אחרונה זאת של השימוש בשפה מצביעה על כך שצביונה של המדינה והקשר שלו לתרבות הרוב הם עניין הרבה מעבר לפורמלי גרידא, כלומר, זה שנקבע בהכרעת רוב בכנסת. רוצה לומר, מי שמעוניינת להשפיע על הדיון הציבורי בישראל תעשה זאת בדרך-כלל בעברית על אף שהיא איננה חייבת לעשות כן.
דיון על סמליה של המדינה הוא ודאי לגיטימי. אך לגיטימי גם לשאול מה עומד מאחוריו ובעיקר למה הוא יביא. האם הרצון הנכון כשלעצמו לא להדיר את הלא-יהודים צריך להביא לערטול המדינה מכל סמליה היהודיים והחלפתם בסמלים נייטרליים? (מענין, אגב, האם התומכים בכך מתנגדים גם לסמלים ערביים במדינות ערב, כולל מדינת פלסטין שנקווה כי תקום). אם כך, לא בטוח שיש להתפלא על כך שהמהלך הזה נתפס כהתנגדות למדינה יהודית. גם זה לגיטימי, אגב. אבל אם מדובר עדיין בתמיכה במדינה יהודית (או כמו שאני קוראת לכך לעיתים ציונות מינימליסטית), שבה מממשים היהודים את ריבונותם הלאומית, הרי חלק ממנה היא גם הזכות לקבוע את סמלי המדינה, ממש כפי שנתונה הזכות הזאת לכל רוב בכל מדינה אחרת, שאין חולק על הדמוקרטיות שלהן.
* גילוי נאות: לימדתי עד לאחרונה בפקולטה זאת, כמורה מן החוץ. במסגרת זאת העברתי קורס אחד בפקולטה מדי שנה במשך כשש או שבע שנים. תחילה על "אזרחות והגירה" ואחר כך על "מעמדם וזכויותיהם של זרים".
** הודעה מראש למגיבים בנוסח "לא על זה צריך להיות הפוסט": אתם מוזמנים לכתוב את הפוסט שאתם רוצים אצלכם. בבלוג שלי אני כותבת על מה שמעניין אותי.
קרוא וכתוב 
תודה, כבר הרבה זמן אני מנסה להסביר לאנשים למה הדגל וההמנון הם לא הפרה של זכויות בני מיעוטים (בדומה לדגל השבדי וכו' עבור יהודים).
עכשיו אני יכולה סתם ללנקק 🙂
אני חושבת, אגב, שזה בדיוק הנושא שאמור לעמוד במרכז הדיון. והעובדה שגורמים קיצוניים (משני צידי המפה) מנסים להפוך את זה למלחמה, ממש לא משנה את הבסיס העקרוני- מה זכויות הרוב והמיעוט במדינה דמוקרטית, וכיצד נקבעים סמלים.
תודה נעמה,
כמו הרבה פעמים את מביאה את הדברים בבהירות ומפרידה את הבליל המעורפל של מדינה יהודית-ציונות-שיוויון-אנטי ציונות לרכיביו היותר מדוייקים. אלוהים יודע למה הדיוק הזה צריך להיות נחלתם של בלוגים ספורים ולא מאפיין מובהק של הדיון הציבורי.
בכל זאת, דווקא על הדיוק ועל ההפרדה שלך אני רוצה להקשות שכן לא חסרות דוגמאות לכך שהמימד הסימבולי והפרקטי של החיים הארץ הזו שלובים מאוד זה בזה. אז רק דוגמא אחת (יש המון). מהבחינה הסימבולית ברור שהבירה של המדינה היהודית צריכה להיות ירושלים ושצריך להיות בה רוב יהודי. הבהירות הסימבולית הזו בתוספת עובדות דמוגרפיות מאוד ארציות מביאה בהכרח לאפליה והדרה כלפי תושביה הלא יהודיים של העיר. אני לא טוען שהמצב במזרח ירושלים נובע אך ורק מהסיבה הזו – יש עוד סיבות – אבל נדמה לי שאם יש הצדקה סימבולית לרוב יהודי בעיר הבירה של העם היהודי אז מהסיבה הזו נגררים כל מיני צעדיםשפוגעים במה שאת כינית זכויות הפרט של הלא יהודים.
וגם – אם רוצים לפטור את הדוגמא הזו בטענה שמזרח ירושלים היא שטח כבוש אז במקום ירושלים אפשר לחשוב על הגליל. אמנם לא עיר בירה אבל אזור גיאוגרפי גדול דיו שיש (או היה) בו איום על קיום "הרוב היהודי". שמירה על הרוב הזה מוצדקת מהבחינה הסימבולית ובלתי נסבלת מבחינת זכויות הפרט.
אביב
אביב, יש להבחין כאן בין מטרה (גם כשהיא מוצדקת) לאמצעים. אמצעי לשמירה על הרוב הפוגע בזכויות הפרט איננו קביל. איש/ה אינו חושב/ת (אני מקווה) שכדי לשמור על רוב יהודי מותר לעקר ערבים, אם ללכת לדוגמא קיצונית. כנ"ל אמצעים הפוגעים בחופש התנועה של אזרחים או מטילים מגבלות על יכולתם לבנות. (ייהוד הגליל: רק השם מצמרר).
השאלה השנויה במחלוקת היא בדרך-כלל לגבי מדיניות הגירה. עדיין רוב הדעות גורסות (וכך גם בדין הבינ"ל), שזכותה של מדינה לקבוע את מדיניות ההגירה שלה, במגבלות מסוימות. ומדיניות זאת תיקבע במדינה על-ידי הרוב.
ברור שמרגע שלא יהיה כאן רוב יהודי, אז צביונה של המדינה יהיה אחר. אני מקווה שליהודים תישמרנה במקרה זה זכויות הפרט, לפחות.
נעמה,
תודה על הפוסט. האם ראית את מה שפרסם אלון הראל בנושא?
http://hebrewu-law.blogspot.com/2011/06/blog-post_29.html
(זאת הגרסה הלא מצונזרת, בניגוד למה שפורסם בווינט)
שלום ושבת שלום
הנה ציטוט מהבלוג "אוניברסיטה איננה ולא צריכה להיות מוסד שיש לו אידיאולוגיה". בהנחה שאני לוקח בלוג זה ברצינות, ואני לוקח אותו ברצינות. זה משפט רע. בודאי שלאוניברסיטה יש אידיאולוגיה. אמנם האידיאולוגיה הזו, כפי שאני מבין אותה, מקדם אותה, ואפילו לוחם עבורה הולכת ונשחקת. בכל מקרה למרות המשפט הזה. אם ננסה למצות אידיאולוגיה זו, הרבה ממה שכתבת אחרי המשפט, שאסכם אותו בלאומיות מתונה וסובלנית, הנו חלק מהאידיאולוגיה האוניברסיטאית בארצות רבות, ראה הדגל הלאומי המתנפנף בהן.
תודה
הנה דוגמה להמחשת עמדתי, הבלוג שהופנתי אליו על ידי מיכל מבייש את כותבו ואת האכסניה שממנה הוא כותב. הוא מצוי מחוץ
למה שאני מכנה "האידיאה (אידיאולוגיה) האוניברסיטאית.
הנה שתי צטטות:
1. "בחברה הישראלית כמו בכל חברה אחרת צריכה להתקיים הפרדה בין הממלכתי והלאומי והחברה האזרחית".
אין קיום לחברה האזרחית ללא מגע מתמיד במעטפת ממלכתית לאומית. מה שקרוי "חברה אזרחית" מקיים, ומזין, מבקר ובונה ואם צריך הורס ומשקם בתהליך משוב יום יומי את הממלכה והלאום שבתוכם מתקיימת החברה האזרחית. ראה מקרה קיצוני בסוריה היום. ראה דימוקרטיות חיות כמו בסקנדינוויה. על מערכת יחסים זו נכתבו ספריות.
ציטטה שניה.
2. "תכליתה האמיתית של ההתקפה על דיקנית חיפה היא לסכל את האפשרות לחיים משותפים ולקעקע את האיזון העדין בין הממלכתיות הישראלית לחברה האזרחית הישראלית ובכך להבטיח כי אזרחי ישראל הפלסטינים לא יוכלו לחיות חיים אזרחיים שלמים בישראל. הפיכת הפלסטינים בישראל לבוגדים בעל כורחם היא תכליתם האמיתית של "מגני הממלכתיות העכשווית בישראל".
מהיכן ידע זה על "האמת" ? כך לא מדברים וכך לא כותבים באוניברסיטה, בודאי לא בפקולטה למשפטים. אין כאן ולו שמץ של מה שקרוי מזג משפטי וסגנון אוניברסיטאי. על זה דברתי כשכתבתי על אובדן האידיאולוגיה האוניברסיטאית. המצאת עובדות, ייחוס כוונות זדון, שימוש במילים קיצוניות ומתלהמות הוא אחד מגורמי ההתפוררות של החברה האזרחית. כפי שלא מקובל עלי סגנון זה מול ערבים כך אינו מקובל
כלפי יהודים. וניתן עוד להוסיף.
תודה
סתם עדכןן: בטקס הענקת תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת ת"א השנה (14 ביוני, באולם סמולרש) שרו את "התקווה".
ואגב, מדוע האוניברסיטאות אינן " מוסד ממלכתי"? אולי אני לא מבין מספיק טוב את ההבדל בין האוניברסיטאות למכללות, אבל חשבתי שהאוניברסיטאות הן סוג של מוסד ממלכתי, בעוד המכללות הן מוסדות פרטיים.
זה בכלל לא רלוונטי אם באוניברסיטאות אחרות מעולם לא הושמע ההמנון בטקס הסיום. השאלה היא אם השמעת ההמנון *בוטלה* מהסיבות האמורות.
אני בטוח שכל אחד יכול להבין את ההבדל בין החופש של "אני יכול אבל מעולם לא מצאתי לנכון" לבין "רציתי אבל אני חושש פן יבולע לי".
זה אלון הראל – "התנ"ך בתחת שלי"
נעמה שלום
תודה על פוסט מעניין
והנושא באמת לא פשוט.. ה "עין לציון צופיה"..
יצא לי להיות שותפה בשיחות של אנשי חינוך ישראלים יהודים וערבים
ועלו כל מיני אופציות מענינות משני הצדדים
וזה בהחלט עניין שיש לדון בו ולפתור אותו
ואולי באמת הגיע הזמן..
חנה
הערה קטנה – אני חושב שזה צריך להיות "פקולטאי" ולא "פקולטתי"
איני יודע מה פירוש "מוסד ציוני" -האם מוסד שעל פי חוק יש להניף בו את דגל ישראל הא מוסד ציוני? אם כן אז האוניברסיטה היא בהחלט כזו-ראה חוק הדגל הסמל והמנון המדינה
אין ויכוח ביחס לסמלים וכנראה יש להם חשיבות בעיני רבים-הויכוח האמיתי הוא על משמעות המונח מדינה יהודית ודימורטית. הכותבת מייחסת למונח מדינה יהודית כיום משמעות סמלית ותרבותית יותר באופיה ובכך היא מזכירה את משנת אהרן ברק שראה רק בחוק השבות ביטוי חוקי להיות המדינה מדינה יהודית.
עבורי ישראל היא מדינת העם היהודי ועליה להמשיך ולהגשים את משימת הריבונות היהודית וזה אומר גם העדפת עקרונות ודרכי פעולה שאינם מתיישבים עם מדינת כל אזרחיה. כך למשל הגדרת יעדים לאומיים כמו השגת רוב לאומי בכל חבל ארץ תוך העדפת התיישבות יהודית לשם כך היא ראויה. ויתור על חלקי ארץ כדי לא לסכן את האופי היהודי הוא ראוי. עקרונית כל מאבק שנועד להציב תפיסה זו בעיני מתנגדיה מבית,העושים כמירע יכולתם לקעקע אותה הוא ראוי וכך אני רואה את הוויכוח המוגזם בעניין ההמנון בטקסים באוניברסיטת חיפה.מאידך גם מי שמניף את דגל המדינה אינו צריך לתקוע את המוט בעיניו של מי שעומד על ידו. אגב גם אני ביליתי מספר שנים באוניברסיטה העברית [איזה מונח ציוני] ולא שרתי בה אף פעם את ההמנון-לא הזדמן לי משום מה.
ובאשר להמנון המדינה -ערביי ישראל אינם נדרשים להזהות אתו או לשיר אותו בעצמם. הם צריכים פשוט להשלים עם העובדה שהם מיעוט במדינת העם היהודי וזכאים ליחס שוויון בכל מה שאינו נוגע למטרות לאומיות וזה אומר הרבה מאד.הם גם לא חייבים לומר תודה על כך שמכל בחינה מצבם כנראה טוב יותר מאשר במדינות השכנות -ליחס של כבוד יש בהחלט לצפות מהם
אחלה פוסט.
נקודת ההתייחסות העיקרית בעיני היא השוואה למדינות דמוקרטיות אחרות שבהם אחוז המהגרים משמעותי.
אף אחד לא מעלה על הדעת להחליף את אלוהים נצור את המלכה או את ההמנון האמריקאי, או הצרפתי, או ההולנדי.
למה שאנחנו- דווקא אלה שיש להם היסטוריה ללא ביטויי לאומיות בישיבה בקרב עמים אחרים צריכים לספק למיעוט עוין (שיש לו אפשרות להצטרף לעמו שחי בעשרות מדינות שכנות) את הוויתור על הסמלים שלנו ?
מישהו מדמיין סיטואציה שבה יהודים (אם לא היו נמלטים) במדינות ערב היו מעלים דרישה לשנות את ההמנון ?!
ולגבי התקווה- איזה מסר פוגעני יש בה שכל כך 'מפריע' לרגשותיהם המעודנים של הערבים: עם חופשי, ירושלים, לב, ארץ של עם. שום יומרות לשלוט על אחרים, לכבוש מדינות או להנהיג את העולם.
אבל המהות היא כזאת. מדובר במוסד שממומן, נתמך, ומלוטף על ידי המדינה. הוא שייך למדינה ולא לצוות המרצים או לדיקן. מוסד כזה (כל מוסד) צריך להביע זיקה ותודה למקום והמימון שניתנו לו בצורה ישירה. שימוש בסמלים, דגל, המנון ושפה.
עצם הדיון הזה (לא כאן- מסביב) מראה עד כמה התבלבלו כאן היוצרות ובשם הנאורות מנסים למכור לנו אמת חדשה- שלא קיימת בשום מדינה בעולם הנאור שסביבנו…
תודה על (עוד) פוסט מעניין ולעניין. ראוי לציון שביחס לשפה התחשבו האבות המייסדים במיעוט והערבית היא שפה רישמית. הימין מנסה לכרסם במעמד הזה בעיקר באמצעות שילוט סלקטיבי, צריך גם להתבייש על כך שהערבית עדיין איננה בגדר שפת לימוד חובה בבתי הספר.
לא הייתי משנה את הדגל וסמל המדינה (המנורה) אבל אני חושב שאפשר להפגין רצון טוב כלפי המיעוט בסוגיית ההמנון בלי לשלם מחיר סימלי גבוה מדי. לא לבטל את "התקווה" אלא לקבוע המנון שני שלא אמור להיות בעייתי מבחינת המיעוט ועדיין ישקף כהלכה את "המדינה היהודית". נדמה לי שיש כבר מדינות עם שני המנונים ככה שאני לא ממציא כלום. המועמד המועדף מבחינתי להמנון שני הוא "הליכה לקיסריה" (אלי אלי) – זמזמו את המילים ותראו למה כוונתי.
גם "אני מאמין" ("שחקי שחקי") הוצע לא אחת (למשל על ידי ח"כ מוחמד ברכה) כהמנון. אבל אני לא בטוח שדתיים יאהבו אותו: http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&wrkid=2933&prfid=168&lang=1