אתמול הותר לפרסום כי נסגר תיק אונס נגד איש תקשורת "מוכר". התיק נסגר בשל חוסר ראיות. על הפרשה הוטל חודשים רבים צא"פ נרחב. תחילה ע"י המשטרה לצרכי חקירה וכשזאת ביקשה להסירו – לבקשת החשוד. כעת צומצם הצא"פ רק לזיהויו של איש התקשורת.
כמו בעבר – למשל ברשימה אחד משלהם שפירסמתי בעין השביעית – גם כעת אני מתכוונת לכתוב רק על ההיבט התקשורתי של הפרשה. (על צא"פים ואיסורי פרסום בכלל בהקשר זה כתבתי בזמנו כאן בבלוג). בעין השביעית שאלתי, בזמנו, האם התקשורת חורגת ממנהגה ואינה מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום בפרשה רק משום שהחשוד הוא עיתונאי.
מה קרה כעת, משהוסר הצא"פ על פרטי הפרשייה עצמה?
אקדים ואומר שאינני חשופה לכל אמצעי התקשורת, הכתובה או האלקטרונית. לכן אם נתקלתם בכיסוי נוסף לפרשייה אשמח לעדכן. גלובס פירסמו אתמול ידיעה, והבוקר יודעתי כי גם ישראל היום. ידוע לי כי וואלה! ברנז'ה התכוונו לפרסם אף הם, אך משום מה דבר לא פורסם עד כה. המעניין ביותר קרה בנענע 10: עלתה שם כתבה די נרחבת, שהוסרה בהמשך. מדוע? אפשר רק להעלות ניחושים. התקשורת הרי דורשת הסברים ושקיפות רק מאחרים.
כמובן שאפשר לומר שזאת הנורמה הרצויה. כמו שהיו שטענו לגבי דחיית כניסתו של קצב לכלא עד ההכרעה בערעורו. הקושי שם וכאן הוא במדיניות הלא-שוויונית. וכאן זה אפילו בוטה עוד יותר. הריסון העצמי שגוזרים על עצמם כלי התקשורת גם לאחר שהסיפור הותר לפרסום מעורר השתאות ממש. איזו טרנספורמציה. האמנם מדובר באותה תקשורת שאנחנו מכירים? אין שמץ של ספק שהם היו מגלים את אותו איפוק ממש לו היה מדובר בידוען אחר..
לזכותה של התקשורת אפשר לטעון שני דברים.
האחד, שמדובר באטריות קרות. התיק נסגר (אמנם יש עררים משני הצדדים, ככל שידוע לי), אז מה יש לפרסם עכשיו? התשובה כאן משולשת: (א) לא נכון שפעולת המשטרה והפרקליטות מתנהלת במחשכים מבלי שתתאפשר ביקורת ציבורית. מבחינת מתלוננות על עבירות מין יש בכך גם השתקה. (ב) במקרים רבים של עבירות מין לכאורה יש נפגעות נוספות שיוצאות רק אם יש פרסום על מישהי שכבר התלוננה. (ג) צא"פ סביר שיחול עד שמסתיימת העילה להוצאתו. זה יכול לקרות באחד משני מקרים: הגשת כתב אישום או סגירת התיק, כפי שקרה. משנסגר התיק קשה לראות סיבה להמשך אי-הפרסום. גם מצב שבו לעד אסור לפרסם את זהות הנילון איננו סביר.
השני, דווקא צמצום הצא"פ באופן שמאפשר לומר "איש תקשורת" הוא בעייתי משום שהוא מחשיד קבוצה גדולה מאוד של אנשים. אולי מוגזם לתבוע מהתקשורת שתפליל את כל חבריה בכך שתפרסם דווקא את מה שמותר לפרסום, כל עוד הזיהוי עצמו אסור.
עניין אחרון זה הוא רציני ביותר. כי אכן פרסום בנוסח “איש תקשורת ידוע” מכתים קבוצה שלמה. וזה מדגיש את הבעייתיות במתכונת שבה ממשיך הצא”פ לחול.
אבל גם כאן יש לשאול האמנם לא היינו מדוּוחים על "אישיות פוליטית בכירה", או "אמן מפורסם" בהקשר דומה, שבו אסור לומר את השם אך מותר לפרסם את פרטי הפרשייה? לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שהתקשורת, ככלל, היתה מתנפלת על זה כמוצאת שלל רב גם אחרי סגירת התיק. היינו שומעים על זה בעוד מקומות מלבד גלובס וישראל היום. כולל בטלוויזיה.
אז מה קרה לזכות הציבור לדעת, שהתקשורת אוהבת לנופף בה? כדאי אולי לעיין בסעיף נוסף של תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, מלבד זה הכללי הדורש נאמנות לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת. סעיף 16 א':
לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם, בתפקידם או בכוחם לפרסם או להימנע מפרסום.
או להימנע מפרסום.
בהקשר זה כדאי לקרוא את הפוסט של ד"ר יובל קרניאל, איש התקשורת: אנס או קורבן לעלילה? קרניאל מנסה להציע עוד כמה אפשרויות בין שתי אפשרויות הקצה הקיימות כעת: או כתב אישום או השתקה.
עוד בנושא:
פרסום שמות חשודים והזכויות המתנגשות
אחד משלהם
איסורי פרסום: זה קצת יותר מורכב
קרוא וכתוב 
סליחה, אני לא מבין אותך. את סבורה שצריך לפרסם "פרטי פרשיה", אחרי שהרשויות עצמן הודיעו שאין ראיות אפילו לכתב אישום? לפרסם מה? שמישהי אמרה שמישהו הוא אנס – והתברר שאין לה קייס?
זה פתח מטורף לנקמנות. מחר אני אגיד (דוגמא) שנעמה כרמי מתעללת בבת שלה. יוטל צו איסור פרסום. המשטרה תבדוק. יתברר שנעמה כרמי היא אם למופת, או לכל הפחות, שאין ראיות להאשמה שלי. הצו יבוטל.
ואז יבוא מישהו, ויגיד שעכשיו – עם ביטול הצו – ראוי לפרסם את זה: "לפני 3 חודשים טען פלוני, שנעמה כרמי מתעללת בבת שלה. התיק נסגר בהיעדר ראיות". וזו טינופת.
קטונתי מאוד מהבן. ואם שגיתי, סליחה.
היי צחי, אתה כמובן לא הראשון ולא היחיד שמשמיע את הטענות הללו בנוגע לצא"פ. אנשים רבים רואים בצו זה צו מוסרי המגן בעת הצורך על אנשים שאכן, לא פשעו. עם זאת, הצד השני של המטבע, הוא הצד שמצנזר קורבנות של אלימות מינית מלהתבטא ולספר על חוויות שהן/ם חוו. תיק שנסגר מחוסר ראיות – נסגר מחוסר ראיות. אין לדעת מה עומד מאחורי תיק כזה, אם היו דברים מעולם. במקרים רבים, לצערי הרב, סוגרים תיקים של אלימות מינית משלל סיבות, כאשר בהחלט היו דברים מעולם. חגי, שכותב איתי בבלוג שלנו, כתב לא מזמן פוסט הנותן את הדעת על הגבולות שאנו תופסים כקשיחים, שבעצם ניתן גם לחשוב עליהם אחרת. אולי זה יבהיר קצת את הנקודה:
http://meandiscourse.wordpress.com/2011/06/05/censorship-shame-and-homosexuality/
ואיך ידע האדם הסביר שהתיק נסגר מחוסר ראיות כי אין אשמה או כי יש אשמה וסתם אין ראיות? איך אנחנו מוודאים שאנשים חפים מפשע לא הופכים קורבנות של לינץ' ציבורי?
תודה נעמה.
ולך צחי, אני מבקשת לומר ששאלת ה"המילה שלה מול המילה שלו" בעבריינות מין היא קריטית. ברגע שיש שתי מתלוננות, יש לכאורה מספיק ראיות כדי ללכת לתביעה וכל עוד יש צו איסור פרסום על שם הנילון, לא תדענה נפגעות נוספות (אם יש, כמובן) שהן לא לבד במערכה ואם גם הן תתלוננה, יש יותר סיכוי להגיע לאמת ולצדק.
הדוגמא שנתת על נעמה – שהייתי מציעה לך לשנות את ניסוחה ככה סתם בשביל הנימוס אבל זה בינך לבין נעמה – לא מתקרבת בכלל לעבריינות מין. ובקיצור, הורים המתעללים בילדים שלהם, יש סיכוי ששירותיי הרווחה במקום יגיעו לאינפורמציה וכו'.
אם רוצים להגיע למידע רלוונטי נוסף יש לפרסם גם את שם המתלוננת בזמן החקירה. אולי פרסום שמה יגלה כי לאחרים היא מסרה מידע שונה בתכלית. אולי נגלה שתלונות על עברות מין כלפיה הן אצלה שיטה ואולי נגלה עוד כמה פרטים רלוונטיים שיכולים להאיר ולהציג את התלונה באור שונה לחלוטין. זה כמובן אסור ואם החשוד עצמו בהנחה שיש לו כסף יעסיק חוקר פרטי שלבדוק את המתלוננת והרקע שלה יאשימו אותו בשיבוש הליכי משפט-כולם נורא בעד ברור האמת בתנאי שזו האמת הנוחה להם.
אפשר להניח שעל רקע ההתלהמות בעת החקירה כנראה הראיות בתיק זה הן אכן אפס מאופס שאם לא כן המשטרה לא הייתה סוגרת אותו-שהמשטרה תפסיד חגיגיה תקשורתית?
נדמה לי שכעת משהוכח לכאורה שהוגשה תלונת שקר יש לפרסם את שמה של המתלוננת על מנת שניתן יהיה לבחון ראיות נוספות ולברר אם יש מקום להעמיד אותה לדין-אם מתלוננת מוסרת תלונת שווא בזדון ותוך שהיא עצמה יודעת שמדובר בתלונת שווא היא יכולה לעמוד לדין ואף להיתבע בתביעה אזרחית
איך הסקת מסגירת התיק שמדובר בתלונת שווה בזדון? לפי ההגיון הזה, כשלא מרשיעים חשוד ברצח מחוסר ראיות, אז הנרצח גם כן הגיש תלונת שווא בזדון. חוסר ראיות לא מעיד על שום דבר למעט שחסרות ראיות. אולי זה קרה ואולי לא. אך המרחק בין מחסור בראיות לתלונת שווא, יכולה להיות רחוקה מרחק שנות אור.
גולדבלט כבר כמה זמן אני קורא אותך ואתה מעלה לי את הסעיף. אולי תמצא פינה נוחה באיזה אי ותפסיק עם הגישה התוקפנית שלך כלפי הנאנסת? אגב התלונה לא תלונת שווא. ואוסור חשוף מתלוננות ונפגעות תקיפה מינית מחשש לביטחונן ובצדק. עכשיו גם אסור לצלם אותם. המשטרה לא סגרה את התיק אלא הפרקליטות תקרא ותבין. חוסר ראיות זה שיש ראיות אבל עדיף יותר כדי שיהיה יותר קל להרשיע אחרת זאת עבודה קשה. תמשיך לצעוק תלונת שקר ואולי מישהו יתבע אותך תביעת דיבה בתביעה ארחית ממושכת ומייגעת שבסופו של דבר אתה תפסיד רק בגלל שאתה כל הזמן מפיץ את זה בכל מקום אפשרי. תנוח קצת לא יזיק לך
כדאי לקרוא מה כתבתי -לא הסקתי שמדובר בתלונת שווא בזדון ציינתי שאם מתלוננת מוסרת תלונת שווא בזדון וכשאין היא עצמה מאמינה בנכונות התלונה אין לה חסינות מתביעה. זה פשוט המצב המשפטי- אוכל להפנות לתקדימים.
מה שחשוב הוא לציין כי איסור הפרסום מסכל את ברור כל האמת לשני הכיוונים וזאת רצוי תמיד לזכור. אגב ישנם איסורים נוספים שגורמים לכך. אסור לחקור מתלוננת על עברה המיני,אלא בכפוף לרשות מיוחדת מבית המשפט,חקירה כזו חשובה לעתים לברור האמת אולם גם כאן קיימת העדפה של הגנת המתלוננת על ברור האמת
ואיך, במחילה, רלוונטי עברה המיני של מתלוננת לשאלה אם במקרה ספציפי היתה או לא היתה הסכמה לקיום יחסי מין?
פורסם גם ב"ישראל היום" (עמ' 21).
http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODE/Israel/Default.aspx?href=ITD/2011/07/20&pageno=21&entity=Ar02100&view=entity
כן, זה צוין בפוסט. תודה על הקישור.
מאמר מומלץ של עו"ד קרן בר יהודה בעניין.
[…] כאשר קראתי את נעמה כרמי על המשך שתיקת התקשורת בעקבות הסרת צו איסור הפרסום, […]
את רשאית לשמוח על מזלך יולי היקרה ולכתבו כמה פוסטים שאת רוצה וזה ממש לא מטריד אותי ואת הדאגה לבנותיי הניחי לי. אותי מטריד כיצד מתברר שתלונה כה חמורה נסגרת מחוסר ראיות ועל כך אין מי שמציג שאלה. הרי לתלונה אמינה לא צריך היום בכלל עדות מסייעת היום ודי בעדות יחידה. אם הוחלט שאין ראיות זה מצביע על חוסר אמינות בסיסית של התלונה ועל מתלוננת לא אמינה, או על משטרה ופרקליטות מושחתת. אתן מוכנות להמשיך ולרדוף את הנילון עד הסוף ומבלי שיש לכן שמץ מידע אישי על הפרשה ולגבות את המתלוננת למרות שאין לכן שמץ ראיה לאושש את תלונתה-אם אלו המושגים שלכם על צדק אזי יש בינינו תהום שאינה ניתנת לגישור.על מושגי הצדק בכל הנוגע להליכים פליליים בעבירות מין כתבתי לא אחת ואני באמת לא מתרגש ממקהלת הגינויים.אפנה לרשימה שכתבתי על נערי סקוטבורו
http://mgali55.wordpress.com/2010/03/01/%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7%99-%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%A1%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%99%D7%95-%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%92%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%A9/
ובאשר למי ששאל/ה "ואיך, במחילה, רלוונטי עברה המיני של מתלוננת לשאלה אם במקרה ספציפי היתה או לא היתה הסכמה לקיום יחסי מין? "אפשר להשיב בשאלה ואיך מידע על עברו של הנאשם מוכיח? עובדה שמקבלים זאת כעדות שיטה ועל כן כראיה קבילה.
להמחשה דוגמא נוספת-אם מתלוננת אומרת שהיא לעולם לא הייתה נענית לגבר כי יש לה בן זוג והיא מאד נאמנה לו-עדויות על עבר מיני פעיל שלה ואגב כך בגידה בבן הזוג הן מאד רלוונטיות לשאלת מהימנותה. אם לא מאפשרים הבאתן פוגעים בזכות להתגונן.
אבל כנראה לא אצליח לשכנע אף אחת. בכל הנוגע לאישומים בעבירות מין אפשר לאמץ את מוסד הלינץ הישן והטוב
אפעס שאונס קודם הוא *עבירה פלילית* בעלת אופי דומה לעבירה שנידונה בתיק ולכן כן מצביע על שיטת פעולה מסויימת, ומין בהסכמה עם אנשים אחרים – רבים ככל שיהיו, הוא לא.
כעת, כתבת שנתן להשיג אישור מיוחד מבית המשפט לחקור נאשמת על עברה המיני. אם נטען שהיא משקרת בעדותה לבית המשפט (למשל, אומרת שהיא מעולם לא בגדה למרות שעשתה זאת), אני מניחה שזו סיבה מספיק טובה לאפשר חקירה כזו, וזכותו של הנאשם להגן על עצמו עומדת.
לעומת זאת, אם הנאשמת "סתם" שוכבת להנאתה עם הרבה גברים ואתה מנסה להעלות את הנקודה הזו כדי להצביע על כך שסביר שהיא שכבה עם הנאשם בהסכמה, אני מתארת לעצמי (או לפחות מקווה מאד) שבית המשפט יעיף אותך מכל המדרגות.
בנתיים לא שכנעת אותי שהחוק לא מאוזן.
1. אני שכבתי עם לא מעט גברים מרצוני החופשי, וגם סירבתי לשכב עם לא מעט גברים שלא היה בא לי עליהם. בלתי אפשרי להסיק מזה אם הסכמתי או לא הסכמתי לקיים יחסי מין עם גבר ספציפי, ולכן זה לא רלוונטי במידה ואני מתלוננת על אונס. לעומת זאת עברייני מין, באופן גורף, נוטים לחזור על העבירה. לכן זה כן רלוונטי אם הגבר שהתלוננתי עליו הוא עבריין מין.
2. במידה ותיק נסגר מחוסר ראיות יש שתי אפשרויות: או שהנאשם לא ביצע את העבירה ולכן אין מספיק ראיות נגדו, או שהוא כן ביצע את העבירה אך למרות זאת אין מספיק ראיות נגדו. כעת, במקרים של אונס בדייט קשה במיוחד להוכיח אשמה, כי בסופו של דבר מדובר בסיטואציות של "מילה שלה לעומת מילה שלו". נשים גם יודעות את זה ונרתעות מלהתלונן. ולראייה הרבה פעמים רק אחרי שאישה אחת מתלוננת פתאום צצות עוד מתלוננות ומתברר שמדובר באנס סידרתי שעד היום לא נתפס. אז נכון שיתכן שהמתלוננת בדתה את הסיפור מליבה מסיבה זו או אחרת, אבל סטטיסטית – יכול מאוד להיות שלא.
לכן אולי כדאי לך לרכך את הטון כשאתה מדבר על אדם שיכול מאוד להיות שעברה טראומה קשה.
משה גולדבלט טוען (http://bit.ly/oKwtjq) שנעמה כרמי מונעת ממנו להגיב בבלוג שלה. ובכל זאת, מסתבר שהוא לא מפסיק לנסות. וכאן, התאפשר לו. יולי כהן מוצאת את תגובתו מבחילה למדי (http://bit.ly/raUlDG). גם אני. אבל אני כבר לא מופתע. זו לא פעם ראשונה שהוא משמיע דעות כאלה. יש לו רקורד עקבי של כתיבה כזו. למשל פה http://bit.ly/p3GxIj
וכן ניתן לעיין בתגובתי אליו: http://bit.ly/o1q8An
(הכל מגובה. אם ימחק, אפרסם על במה אחרת. הוא גם איים עלי בתביעת דיבה. אבל אמת דיברתי).
חשבתי לכתוב את התגובה הזאת אתמול. ויתרתי. אבל עכשיו אני כותבת אותה.
אני תומכת בשינויים שחלו במדינת ישראל בכל הנוגע לעברות מין והטרדה מינית בעשרים ומשהו השנים האחרונות. ברוב המכריע של המקרים שהובאו לידיעתי, הייתי לצידן של המתלוננות.
המקרה הנדון הוא אחר. קראתי את העדות בקישור שיולי כהן סיפקה. הסיפור שלה לא הסתדר לי. לא עם מקרים שהכרתי, ולא עם חוויות אישיות. זו התרשמותי האישית, הנוגעת לאותה עדות. לא יצא לי לקרוא את הגרסה הנגדית.
יש תמיד סיכוי שאני טועה, אבל לא הובא לידיעתי דבר שישנה את דעתי. מנשות תקשורת שהגיבו לטענות כלפיהן בפרשה זו הבנתי שגם דעתן אינה נוחה מן העדות, שגם הן לא שוכנעו שאכן היה כאן מקרה אונס. להבנתי זהו שורש התנהלותה של התקשורת בנושא.
חוץ מזה, מי שרצה לדעת במי מדובר, יודע.
כתבה ב-NRG ברנז'ה על התנהלות התקשורת בפרשה:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/261/855.html
ואולי ראוי לדייק ולומר שלא בוחנים את *עברו המיני*, כשלעצמו, של הנאשם (כלומר, לא מתעניינים עם כמה נשים/גברים קיים יחסי מין בעבר באופן כללי) אלא את עברו הלכאורה-פלילי של הנאשם (עם כמה פרטנרים קיים יחסי מין מבלי שהסכימו לכך).
באותה הזדמנות אני רוצה להעיר שבהחלט ייתכן שאדם יהיה פעיל מינית ואז יהיה נאמן לבן זוגו. אני אמנם לא פליליסטית גדולה (גם לא פליליסטית קטנה) אבל למיטב ידיעתי, ובהנחה שלא הרבה השתנה בשנים האחרונות, אם עדה "פותחת דלת" ניתן להמשיך ולשאול אותה *באותו העניין*. רוצה לומר, אם מישהי טוענת שהיא נאמנה לבן זוגה (ולכן לא ייתכן שקיימה יחסי מין בהסכמה עם אחר במהלך הזוגיות), לסניגור מותר לעמת אותה עם הטענה *הזו* (וגם אז עדיין אין רלוונטיות לשאלה "עם כמה גברים שכבת בעבר").