מעת לעת עולה הצעה לתקן את החוק כך שאי-פרסום שמות חשודים יהיה ברירת המחדל. התומכים גורסים כי איסור כזה חיוני להגנה על שמם הטוב של הנחקרים, באותם מקרים לא מעטים שבהם הם משוחררים אחר כך לחופשי, ללא הגשת כתב-אישום. העובדה האחרונה לא זוכה להבלטה שלה זכה מעצרם, אם בכלל. והנזק כבר נגרם. בעידן גוגל הוא גם ארוך-טווח. גם המשטרה מפרסמת יותר מדי פרטים מחקירות ומפירה את זכותם של חשודים לחיסיון.
אבל דווקא ההתנגדות לאיסור פרסום של שמות חשודים מגיעה באופן מסורתי מכיוון השיח של זכויות האדם: פרסום מהווה ערובה לכך שלחשוד יינתנו ערבויות ההליך ההוגן. שהוא לא ייעלם יום אחד מביתו כאילו בלעה אותו האדמה, כפי שקרה במשטרים אפלים (לא חלילה אצלנו..). הוא גם מצמצם את האפשרות למנוע מהחשוד גישה לעורך-דין או את חקירתו בעינויים. פרסום, אפוא, יכול לסייע לפיקוח על מעצרים ועל זכויות עצירים. וגם למעקב ופיקוח על התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות בחקירות, סגירת תיקים וניהול כתבי-אישום.
הצעת החוק החדשה, המציעה לבטל את עילות הנזק והפגיעה בפרטיות כשיקולים להוצאת צו איסור פרסום (צא"פ) על-ידי בית המשפט (כלומר לא לאפשר צא”פים מסיבות אלה) – בעייתית, בעיני. עדיף להשאיר את האיזון בין הזכויות המתנגשות לשיקולו של בית המשפט, אך מתוך מגמה לצמצם מאוד איסורי פרסום. לשם כך צריך לדעת, כמובן, שהוצא בכלל צא"פ… אבל ישנם גם שיקולים כבדי-משקל בזכות ההצעה: שוויון בפני החוק, נראוּת הצדק, האפקט המחטא של אור השמש, שקיפות ו-accountability.
מן הצד השני, מוצע על-פי רוב לאסור את הפרסום עד להגשת כתב אישום. אבל חזקת החפות עומדת לאדם עד לקביעת אשמה בדין על-ידי בית משפט מוסמך. מדוע לעצור בהגשת כתב האישום? מדוע לא לחכות לפסק-דין חלוט? להכרעה בערעור, אם יוגש? אולי לדיון נוסף, שנבקש? אה כן, עיקרון פומביות המשפט. מה זה בכלל ולמה זה חשוב במשטר דמוקרטי. והאם עצם קיומם של ההליכים המקדימים (להבדיל מתוכנם) צריך להתנהל בחושך? האם חזקת החפות – שהיא עיקרון של הליך פלילי – נפקותה גם איסור פרסום? והאם לאשה שנאנסה לפני 20 שנה, ויש על העבירה התיישנות (קונסטרוקט משפטי שכמו הסדרי טיעון וההבדל ברף ההוכחה הנדרש בין משפט פלילי לאזרחי, מדגימים שאסור שהמטחנה המשפטית תהיה חזות הכול, כי כל שהיא מוציאה לאור היא האמת כפי שניתן להוכיח בדיני הראיות) – אסור לספר את סיפורה?
בטור המקושר לעיל, מצטט משה נגבי את פרופ' דוד ליבאי בספרו על הליכי המעצר והשחרור של חשודים, המסביר מדוע הפומביות של הליכים אלה חשובה לכולנו: "מעקב ציבורי מהווה כשלעצמו תמריץ לעשיית צדק. הציבור חייב לדעת אם זרועות החוק פועלות ביעילות ובהגינות, ללא משוא פנים וללא אפליה". ואת זאת לא ניתן לדעת בחסות צא"פים. נגבי גם מזכיר שפרסום חשדות נגד אדם תמיד גורם לו נזק, אך ככל שהוא בעל עמדה ציבורית רמה יותר, קל לו יותר לשכנע את בית המשפט בחומרת הנזק שייגרם לו. ואכן, כתוצאה מכך דווקא אנשים שיש עניין ציבורי לדעת על חקירתם – מתוקף מעמדם – מוגנים על-ידי איסור פרסום.
במה שמכונה עידן המידע, לא מדובר באיסור פרסום אלא בצמצום פרסום. אף כי אין לשכוח שלא כולם מחוברים למקומות "הנכונים" במדיה החברתית או לאינטרנט בכלל. אבל דווקא משום שהמידע בסופו של דבר מתפרסם באופן זה או אחר (וזה עדיין לא הופך את הרשת ל”טריבונל”), לא בטוח שהאיסור פועל לטובת החשוד דווקא. למשל, כאשר מתפרסמת עדותה של המתלוננת כמו בפרשייה האחרונה, מבלי שהוא יכול למסור את גרסתו בתגובה. לו כלי התקשורת היו מפרסמים זאת באופן מסודר, הוא היה מקבל את זכות התגובה. מזה אין להסיק שהוא נותר חסר אונים או חסר פה. עמדו לו דרכים יעילות ומשפיעות הרבה יותר למסירת גרסתו מאשר המדיה החברתית. לעומת זאת, ברורה פעולתם הרעה של צא"פים על הצד השני. הם משתיקים מתלוננות; הם מונעים מקורבנות נוספים של אותו אדם, אם היו, להתלונן (תופעה ידועה בעבירות מין היא שקורבנות אוזרות אומץ מכך שאחת מהן התלוננה) והם מסכנים קורבנות פוטנציאליים נוספים.
כנכתב בפוסט קודם, האיסור על פרסום פרטים המזהים קורבן לעבירת מין הוא מכוח סעיף 352 לחוק העונשין. אין לו קשר לצא"פ. יש לאיסור זה סיבות טובות ובסיס מוצק. כפי שכתבתי בעבר, הוא בא לנסות למזער את מסכת היסורים שעוברות קורבנות המגישות תלונה. מדובר בנזק ייחודי מאוד לסוג זה של עבירות שהפרשיות האחרונות רק מדגימות: מתלוננות מוחרמות, מנודות, מופעלים עליהן לחצים, מרננים אחריהן, מכפישים את שמן, מציגים לראווה את ההיסטוריה המינית שלהן ומה לא. כשקורבנות לעבירות מין מתלוננות הן עוברות תקיפה שנייה בזירה הציבורית והמשפטית, כשמנסים לערער את אמינותן ולהציגן כנשים קלות דעת שאין סיבה, כביכול, להגן על זכותן לכבוד ולשלמות גופנית. כל זה קשור גם לכך שבחברה שלנו עבירות מין עדיין גורמות לבושה אצל הקורבן שלהן. לא אנשים שפרצו לביתם ולא אנשים שהותקפו באלימות ברחוב אינם מתביישים בכך שהם נפלו קורבן לתקיפה. רק קורבנות לעבירות מין. קיימות, אפוא, סיבות טובות לאיסור בחוק על פרסום זהותן, שנועד לנסות קצת להגן עליהן מפני כל אלו.
עוד בנושא:
אחד משלהם (טור שלי בעין השביעית)
איסורי פרסום: זה קצת יותר מורכב
איסור. פרסום. חסוי
קרוא וכתוב 
[…] לקרוא את סידרת הפוסטים המצויינת של נעמה כרמי בנושא (זה האחרון, נכון לעכשיו, ויש קישורים בגוף הפוסט ובסופו). וכששמועה […]
ההנמקה של מניעת מעצר במחשך בוודאי אינה מתייחסת לאיסור פרסום לבקשת עצור או חשוד. מטעמי פרטיות.
ברצוני להתייחס למה שנראה כל כך מובן ומוצדק מאליו והוא האיסור בחוק העונשין על פרסום זהות מתלוננת בעבירות מין. משום מה אנו נוטים לשכוח שאיסור זה,למרות שיש לו בוודאי הצדקות רבות ,עלול לחבל קשות בהגנתו של חשוד. חשוד הטוען שיחסים בינו לבין מתלוננת היו בהסכמה ייתכן שעדויות של חברות של המתלוננת יכלו דווקא לסייע לו-אם הן שמעו מממנה גרסה דומה. בהיעדר ידיעה מי המתלוננת אין סיכוי שהחשוד יוכל לאתר עדויות כאלו אלא אם המתלוננת תמסור מידע כזה לחוקרים.
א. ברור, אבל הובאה ההתנגדות המסורתית. לאיסור פרסום מטעמי פרטיות/נזק מובאות אח"כ ההתנגדויות הספציפיות (ומפורטות במאמרו של משה נגבי שניתן אליו קישור).
ב. לא מובנת לי הטענה "בהיעדר ידיעה מי המתלוננת אין סיכוי שהחשוד יוכל לאתר עדויות כאלה". הרי שמה של המתלוננת איננו חסוי מפני החשוד. כאשר הוא נחקר הוא מעומת עם התלונה שהוגשה נגדו על כל פרטיה. יתכן שישנם מכשולים משפטיים אחרים לאיתור עדויות כאלה, אבל לא החיסיון מכוח חוק העונשין.
אני אסביר: אחת הטענות שחשוב לפרסם את שמו של חשוד באונס היא כדי לעודד מתלוננות נוספות נגדו להתלונן, לגלות אם יש מקרים כאלו. כך שוברים את "מעגל השתיקה", כמו זה שהקיף את קצב.
באותו אופן, אם יפורסם שמה של מתלוננת, ייתכן והדבר יעודד עוד נפגעים, או אנשים שיודעים פרטים על המקרה אבל לחשוד ולמשטרה אין שום סיכוי להגיע אליהם, כי אינם יודעים על קיומם, למסור פרטים על המתלוננת או על המקרה. יתכן שבהטלת איפול על זהות המתלוננת אנחנו יוצרים "מעגל שתיקה" לא רצוי, של עדים פוטנציאליים, שנאלצים לשתוק מאחר ואינם יודעים שיש ביכולתם לשפוך אור נוסף על הפרשה.
לא ראינו שהיתה בעיה להגנה של קצב להביא עדויות וראיות שלטענתם מראים שהיחסים היו בהסכמה. על אף ששמן של המתלוננות נשאר חסוי. וכך גם במקרים אחרים.
הטענה הזאת נשמעת כמו עוד נסיון לערער על אמינות של מתלוננות. שאחרים הם ה"נפגעים" מהן בניסוח המסגיר שלך.
הדוגמא של קצב אינה דוגמא מוצלחת, משתי בחינות:
ראשית, משפט קצב המתוקשר הוא באמת לא דוגמא לכל משפט המתנהל נגד איזה בוזגלו או ליבוביץ' אנונימיים.
שנית, על אף הראיות שהובאו מטעמו, קצב הורשע בסופו של דבר. לך תדע, וזו טענה היפוטתית בלבד, אם אי שם אין מישהו או מישהי שמכיר את המתלוננות נגדו, אך לא יודע שהן אלו המתלוננות נגד קצב, ובידיו פרטים חשובים על הפרשה, שאולי היו עוזרים בזיכויו. אני לא מאמין שזה המקרה, כי כאמור זהו משפט מתוקשר. אך במשפטים אחרים זו בהחלט אפשרות סבירה לתרחיש שיכול לקרות מפעם לפעם.
החשוד יודע מי המתלוננת הוא לא בהכרח מוכר למעגל החברתי שלה וכל עוד מעגל זה אינו יודע על התלונה הוא לא יכול לקשר. דווקא הדוגמא מפרשת קצב מבהירה זאת. א מלשכת הנשיא-זו שלא צורפה לאישום-התלוננה על אונס-על פי פרסומים חברותיה שמעו ממנה דווקא שהיה לה רומן עם הנשיא. איני יודע מי הגיע אל מי אבל עדות החברות סייעה לקצב. במקרה שלה גם היה די פרסום של עובדות מזהות על מנת שהמעגל החברתי שלה כבר ידע את כל הסיפור.
אם לא הבהרתי אני מתנגד נמרצות להצעת החוק של ח"כ גלאון . אני מודה שכאשר משה הנגבי וזהבה גלאון תומכים יחד באופן נלהב במשהו הרי שעמדתי הבסיסית היא
I'm against it
אם ההתנגדות לאיסור פרסום שמו של החשוד (וצריך להבחין את זה מאיסור פרסום כולל על הפרשה ומדיונים בדלתיים סגורות) בא להגן על אותו חשוד, אז מה דעתך לתת לאותו חשוד להחליט אם הוא רוצה שיהיה צו פרסום או לא?
נראה לי קצת בעייתי להחליט באופן גורף עבור החשוד שיותר טוב עבורו – וזאת בניגוד לרצונו – שזה שהוא חשוד יפורסם בריש גלי.
כדאי לקרוא את הפוסט. כי אז לומדים שמול ההגנה על החשוד יש זכויות אחרות. ואינטרסים ציבוריים.
קראתי. אני מתייחס לנקודה הספציפית הזאת.
התשובה בגוף הפוסט. אם קראת כנראה שלא הבנת.
קראתי שוב. את מעלה שורה של טענות נגד ההצעה של צוי איסור פרסום אוטומטיים לשמות של חשודים. חלק מהטענות הן שזה בעצם לטובת החשוד (כי ככה הוא לא ייעלם, כי ככה הוא יכול להגיב לטענות של המתלוננת וכו'). לגבי הטענות האלה – ורק לגביהן כרגע – אם טובת הנאשם הן מה שעומד בבסיסן האלה, אז למה לא לתת ל ו לבחור אם להוציא את צו הפרסום או לא?
מי לא נותן לו לבחור? זה המצב כרגע, שחשודים מבקשים להוציא צא"פ. רק שכשבית המשפט מחליט אם להיעתר לבקשתם הוא אמור לקחת בחשבון את האינטרסים המנוגדים, של המתלוננות ושל הציבור. כל אלה מפורטים בפוסט.
"[צא"פים] משתיקים מתלוננות; הם מונעים מקורבנות נוספים של אותו אדם, אם היו, להתלונן (תופעה ידועה בעבירות מין היא שקורבנות אוזרות אומץ מכך שאחת מהן התלוננה) והם מסכנים קורבנות פוטנציאליים נוספים." זאת מעבר לאינטרסים של נראות הצדק ופיקוח על רשויות אכיפת החוק.
העובדה שלפעמים הצא"פ בסופו של דבר לא עובד גם לטובת החשוד, בעיקר בעידן שבו אי אפשר לעצור מידע, היא רק נקודה נוספת ולא מרכזית שמשום מה בחרת לבודד. כל הנימוקים נגד צא"פים תקפים כך או כך.
אבל כשהחשוד מהתקשורת, אז באמת אין מה לדאוג. לא רק שהקולגות לא יעתרו להסיר את הצא"פ כמו שעושים במקרים אחרים, אלא יצטטו את סילברסטיין באופן סלקטיווי.
היום הוא לא בוחר, היום הוא מבקש. אם תתקבל ההצעה של צו איסור פרסום אוטומטי (בשינוי של – "יש באפשרות החשוד לוותר על צו איסור הפרסום") הוא באמת יוכל לבחור, ולהחליט אם הוא מעדיף לשמור על שמו (ואולי להיעלם) או לוודא שהוא לא "נעלם" אבל שחשדות כבדים קשורים בשמו.
וגם – לא כ"כ הבנתי את העניין הזה של "להיעלם"; אם צו הפרסום הוא רק על השם, אז התקשורת יכולה לדווח (כפי שהיא עושה היום) על הפרשה עצמה ("גבר בן 59 מאזור השרון חשוד…") פשוט בלי לציין את השם; כך אף אחד לא נעלם ואף אחד לא מוכפש.
וגם – זה נכון שהאינטרנט מקשה על אי הפרסום, אבל:
א. למרות זאת, יש הבדל ענקי בין מצב שהתקשורת מפרסמת ובין מצב שהיא לא; 90% מהאנשים שדיברתי איתם על הפרשה, לא שמעו עליה.
ב. אני חושב שצריכה להתבצע אכיפה גם על הפייסבוק; זה פרסום לכל דבר.