שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.
כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.
נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.
שווה להתעכב על התקרית הפעוטה הזאת משום שהיא רק דוגמא לדפוס חוזר על עצמו. התשובה הזאת מוטחת לעיתים מזומנות בתקשורת, בביקורת אקדמית, בארגוני זכויות אדם. בקצרה, באלה המבקרים את השלטון. וזה נכון: לעולם יהיה תפקידו של מי שעליו לקבל את ההחלטות ולבצען קשה יותר משל זאת שרק מבקרת. בעיתון, במאמר אקדמי או בהודעה לעיתונות. היא לא צריכה לשאת באחריות על התוצאות של ההחלטות המתבררות בדיעבד כשגויות או של ביצוע כושל. אבל התשובה האולי לא מספקת אבל הלגמרי מדויקת, היא פחות או יותר מה שהשיבה לוי: לכל אחד מהגורמים תפקיד שונה. ותפקיד הביקורת חשוב מאוד, חיוני למעשה, בדמוקרטיה. תקשורת החושפת כשלים; ארגון זכויות אדם המתריע שהשלטון מועל בחובתו להבטיח זכויות אדם או פועל בעצמו באופן הפוגע בהן; פרופסור למשפטים המבקר פסק דין של בג”צ תוך ניתוח קפדני ומדויק – תורמים כל אחד בדרכו לדמותה הדמוקרטית של המדינה. פעם לא כל כך אהבתי את התשובה הזאת, כי ‘חלוקת התפקידים’ הזאת נתנה לי תחושה של משחק. הם על הכלים השחורים ואנחנו על הלבנים על לוח השחמט. אבל זוהי האמת. גם אם חלוקת התפקידים הזאת איננה שווה בקושי שהיא מטילה על כל אחד מהצדדים, שני התפקידים חשובים.
ומי ישמור על השומרים?
השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא איך להבטיח שגם המבקרים יעמדו לביקורת. בניסוח הישן והטוב: מי ישמור על השומרים? מקלדתי כבר התעייפה מלכתוב שהתקשורת ממש לא עומדת לביקורת. החל מפרשנים שיכולים לקשקש בלי סוף ולעולם אינם מעומתים עם פרשנויותיהם חמורות הסבר שמתבדות אחרי יומיים, עבור בהתנהלות לא אתית וכלה באי-שקיפות ואי-עמידה בעצמה בקריטריונים שהיא מטיפה לכל התבל ואישה.
אשר לארגוני זכויות אדם, גם כאן אין מנגנון ביקורת משביע רצון. אגב, בארגונים כאלה ובגופים אחרים, התשובה נוסח ברק שניתנת בדרך כלל כאשר מושמעת ביקורת היא “אנחנו עובדים נורא קשה”. זה נכון. ושוב, לחלוטין לא רלוונטי.
שאלה יותר רצינית וקשה היא האם על ארגונים לזכויות אדם רק לומר מה לא או גם להציע חלופה. (כי גם את זה הם שומעים: קל להגיד מה לא). זהו נושא הראוי לפוסט בפני עצמו, אך אומר בקצרה כי ככלל אני נוטה לראשון. ארגונים כאלה (אולי להבדיל מארגונים אחרים לשינוי חברתי) אינם ממשלה ואין עליהם להציע סדר יום חלופי לזה שלה. אלא, להצביע על גבולות המגרש שבתוכו היא רשאית לפעול. כי הגבולות האלה, האילוצים המוטלים על ממשלות באשר הן, הם התוצאה המעשית של החלת שיח זכויות האדם. עם זאת, יש לשים לב שהאיסורים ישאירו משהו שמותר לעשות, גם אם לא אומרים מהו.. הרעיון הוא שבתוך המגרש שאת גבולותיו משרטטות זכויות האדם, יש לממשלות מרחב תמרון או מתחם של שיקול דעת (margin of appreciation) בשאלה איך מיישמים אותן. מעטות הזכויות המטילות רק חובה אחת ברורה שאין בלתה. בדרך-כלל יש מגוון דרכים לממשן כשגרעין הזכות נשמר.
קרוא וכתוב 
הדיון הזה קצת מזכיר לי ויכוח שהיה לי עם חבר בילדותנו, כשראינו משחק כדורסל והתעצבנתי על אחד השחקנים. חבר שלי הטיח בי "אתה היית מסוגל לשחק יותר טוב ממנו שאתה מתעצבן עליו".
ואני עניתי לו "ברור שלא. זאת הסיבה שהוא שם על הפרקט ואני פה ביציע".
אהוד ברק שוכח שהסיבה שהוא שר ביטחון ויונית לוי "קוראת מטלפרומטר" היא שהוא טוען שביכולתו למלא בצורה טובה את תפקיד שר הביטחון ועשה הרבה בשביל להגיע לתפקיד הזה. יונית לוי מעולם לא טענה זאת. חובת ההוכחה וחובת המענה לביקורת היא רק עליו
אני חושב שההקדמה שנתנה לוי – "אתה מרבה לדבר על מבחן התוצאה", היא היא התשובה שניתנה מראש להאשמה של ברק. הוא זה שמדבר על מבחן התוצאה, ובמבחן התוצאה הוא כשל. אז מה זה משנה כמה זה קל או קשה. אם קשה לו מידי, שיפנה את הכסא למישהו שיהיה מוצלח יותר.
אפשר לטעון שקריאה מהטלפרומטר ביא יותר קשה מלהרים טלפון והעברת פקודות.
את צודקת שהתקשורת אינה עומדת לביקורת. ברם אולם התבהמות של האיש הזה בשעה בשכל בחינה אפשרית מדובר במחדל קולאסאלי כבר עוברת כל גבול.
לא כל כך שיקול דעתו של אלוף הפיקוד (שזה בהחלט טעות שיכול מפקד לקחת) אלא הבלאגן שהיה שם בעת הארוע פצועה ששכבה בשמש עם גווית בעלה במשך שעה וחצי כביש שעוד כחצי שעה לאחר תחילת הארוע? נכנסו אליו אזרחים וחילים שלא מודעים לבעיה הקטנה שם. וכל גנרל ששואלים אותו? "דבר ראשון אני רוצה לשלוח תנחומי למשפחות והחלמה מהירה לפצועים……., בוודאי שנפיק לקחים! אבל קודם תרשי לי בבקשה לברך ולחזק את ידי העושים במלאכה.." איזה דביל מפקוד העורף היום באחת מתוכניות הבוקר.
אז אחרי שנבדוק למה הצבא לא עבד נחזור לטלפרומטר ונבדוק גם אותו. מה שמטריד אותי זה איך האיש הזה קיבל תדמית של איש חכם? זה לפליאה בעיני. אבל אולי אם נבדוק את זה לעומק נגלה שגם זה ספין מבית מדרשו הוא….
אבל הכביש הזה צריך להיות פתוח כל השנה גם אם יש התראה . ואם צריך שיחזיקו שם שלוש חטיבות עליו. אבל? אם יש פיגוע? אפשר לסגור אותו. אצל אהוד ברק הכביש יהיה סגור כל השנה ופתוח רק בעת פיגועים והוא יבדוק את הטלפרומטר…
כל הכבוד ליונית לוי. עמדתי לכתוב שמעניין מה היתה תגובתו של רוני דניאל במקרה כזה אבל מיד הסברתי לעצמי שאצלו דיאלוג כזה לא היה יכול להתפתח כי הוא לא היה שואל את השאלות שלוי שאלה.
השאלה, כדרכן של כאלה, היא קצת יותר מורכבת מהניתוח שלך, נעמה.
את צודקת: זכותו של כל אחד לבקר, ויש צורך חיוני בביקורת, שבלעדיה מתפתחות מוגלות לא נעימות.
אבל, וזה אבל גדול. המבקר צריך לעטות עליו מעט מהחומר הכה נדיר היום – צניעות. קל מאד להטיח דברים בחוכמה שלאחר מעשה. האמריקאי אומר שראיה לאחור היא תמיד 6:6 (טוב, האמת היא שהוא אומר 20:20, אבל עכשיו אני נודניק). הוא איננו צריך להיות מסוגל להטיס את המטוס, אבל הוא צריך (לנסות) להבין מה המשמעות של ההחלטה או המעשה שהוא מבקר, _בזמן אמת_. לא כשהתמונה כבר ברורה והתוצאות כבר ידועות וכלם יושבים בחדר ממוזג ומלהגים. בזמן אמת.
האם היה צריך לסגור את הכביש? תמהני. מישהו מהמבקרים יודע כמה התראות מתקבלות בשבוע רגיל? בחודש? רק על כביש 12? האם כל פעם צריך לסגור, לחסום, לבנות חומה, לעצור את החיים? או שאולי הם מתכוונים שצריך לעשות זאת רק במקרים שבהם כדור הבדולח מנבא שהפעם, זה באמת?
אתם יודעים מי הוא זה שלא טועה. אני ממש לא רוצה שאחד כזה יהיה בעמדת פיקוד או הנהגה. (היה לנו כבר אחד כזה במשרה בכירה באוצר, והנזקים שהוא עשה גדולים מאד. לא מי שאתם חושבים, לא).
אם אנחנו מצפים שאנשים יקחו על עצמם אחריות לעשות החלטות קשות, אנחנו צריכים לתת להם את הקרדיט, ולקבל את העובדה שחלק מההימורים ייכשלו. ככה זה במציאות. השאיפה צריכה להיות שהמספר ההחלטות הפחות מוצלחות _בדיעבד_ יהיה קטן. את זה, רק ניסיון מביא. לא ביקורת עיתונאית.
וצריך גם לזכור שקשה להיות בעמדה מתמדת של קבלת החלטות בלי לטעות מדי פעם. והכוונה גם לטעויות שהן לא מחוייבות המציאות, כאלה שאפילו מקבל ההחלטות עצמו יודע שבהינתן הנתונים שהיו לו הוא היה צריך לקבל החלטה אחרת. פשוט אף אחד מאיתנו לא מושלם, וכולנו טועים לפעמים – גם במקרים שבהם היינו צריכים לדעת להחליט נכון.
בגלל זה אני גם לא בעד לצלוב אנשים בגלל טעות בודדת, קריטית ככל שתהיה. כולם טועים לפעמים, ואף אחד לא מתיימר – או לא צריך להתיימר – לקבל תמיד את ההחלטה הנכונה. השאלה היא אם יש לנו אנשים אחרים שמוכנים לשאת בתפקיד הזה, ושרקורד ההחלטות שלהם לאורך זמן יהיה טוב יותר. כשמסתכלים רק על הטעויות, ורואים רק את ההחלטות השגויות שהתקבלו – ותמיד מתקבלות כאלה – אנחנו מרחיקים אנשים טובים מצמתים של קבלת החלטות קריטיות, רק כי הם לא מושלמים, ומחליפים אותם באנשים מנוסים פחות, רק כי הם עוד לא הספיקו לטעות.
מסכים מאוד ומחזק את דברי דוד שמיר ודני. לצערי, חלק מהתגובות כאן מזכירות את הבדיחה התפלה על הארנב והפילטר. כלומר, לא משנה מה יגיד או יעשה אהוד ברק, הוא תמיד יהיה אשם.
כפי שנמצא באותו הנאום של המרצה שבא לקיבוץ ממפאי, הוא השאיר את הטיוטה בחדר האוכל, ולייד אחת הפסקאות היה כתוב "טיעון חלש, להרים את הקול". ברק, כאחרון הטוקבקיסטים בווינט, לא יודע לקחת אחריות או להתמודד עם שאלות קשות, ולכן כשלוי לוחצת אותו לקיר הוא משתלח בה ומעליב אותה.
אני נורא אוהב איך הסיפור הזה מיוחס כל פעם למישהו אחר או לסיטואציה אחרת. אני תוהה מה המקור האמיתי…
ברק? יונית לוי? יש בכלל מקום להשוואה? לוקחים את הכול למקומות אחרים היא מראיינת הוא שר הביטחון האם זה מכוון? להעלים או להשכיח את העובדה שהטיפול של ברק במשבר היה טוב מאוד שקול ואחראי, ולא לוחמני (שזה מוזר כשזה בא מציפי לבני) כפי שאחרים רצו עוד מבצע גדול שהיה גורם למשבר עם מצרים ותורכיה שתי מדינות שיש להתנהל כלפיהם בזהירות ובחוכמה
וזה מה שברק כשר הביטחון עשה, ויש לברך אותו ע"כ
יונית לוי עיתונאית טובה ככול שתהיה אם הייתי עורך חדשות הייתי שולח איש או אשה מנוסים יותר
אני צפיתי בראיון שנתן ברק ללוי, בזמן אמת, ולי הייתה תחושה של דז'ה-וו.
בזמנו, לפני שנבחר אהוד ברק לראשות הממשלה, היו ביקורות על התנהלותו כרמטכ"ל. כולנו מכירים את הביטוי "אהוד ברח".
באותם ימים שלפני הבחירות לכנסת, ברק התראיין אצל ניסים משעל. גבר. ביקורתי מאוד. הכין שיעורי בית. ידע לפני מי הוא עומד. ניסה לדחוק את ברק לפינה בעניין מה שהתרחש בצאלים, אבל ברק ניפח את החזה השיב מלחמה שערה ולבסוף לא איפשר ליריבו לדבר.
אפשר לומר שהייתה לו חוצפה לנהל את הראיון מבלי לאפשר למשעל להציג לפניו את כל השאלות שהכין מבעוד מועד.
מה שעולה מכך הוא שאם אנחנו נבקש "צדק" ו"שיוויון" כך שגם התקשורת תעמוד תחת ביקורת ותו לא, נפסיד במשחק הדמוקרטי. כבר אז, בראיון, היה צריך לגבות את משעל ולא לאפשר לאהוד ברק להיכנס לפוליטיקה. (זאת הייתה התגוששות אדירה בין מראיין-עיתונאי לבין מועמד לכנסת שפשוט אי אפשר לשכוח).
דוד/דני/שמעון – נעמה כותבת לא מעט על ההשפעה של פעולות פסולות לא בגלל ההשפעה הישירה שלהן אלא האפקט המצנן שלהן – והנה, אנחנו רואים אפקט מצנן כזה: נטייה שמרנית, ימנית, מזרחית לא לפקפק במנהיג/אבא, להניח שטעויותיו בודדות, נובעות מכך שהוא אנושי, אבל שבדרך כלל הוא דואג לנו ושומר עלינו והכול בסדר.
גם אם התיאור הזה היה מתאים לברק (והוא ממש לא), עדיין אי אפשר היה להתחבא מאחוריו מפני הביקורת. ביקורת לא מגיעה תמיד בעקבות טעות; לפעמים היא מגיעה בעקבות מדיניות ארוכת שנים שתוצאותיה שליליות, לפעמים מטרתה להצביע על טעויות שיטתיות שמצריכות שינויים ותיקונים. לא נוכל לדעת את ערכה של הביקורת עד שנאמר אותה ונקבל תשובות – במקרה הזה לא קיבלנו תשובות וחובת ההוכחה, כמו שנכתב למעלה, היא על ברק. לא על יונית לוי.
מזרחית?
אני לא מסכים עם הטענה כי התקשורת לא עומדת לביקורת.
ראשית – "התקשורת" אינה מקשה אחת. "ישראל היום" בעצם קיומו, מבקר ומאתגר את "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מקור ראשון" לא נקראים אותו הדבר, ובעידן הנוכחי – עם כל הבלוגיאדה, הסאטירה ברשת וה"ארס-עתונות", יש הרבה מאד ביקורת תקשורת.
לא ראיתי את הראיון, כך שאני לא יכול להגיב ספציפית, אבל מקריאת דברייך ודברי אחרים, זה נשמע כמו משחק סביר. הפוליטיקאי תקף כפי שהוא יודע, והעתונאית לא התקפלה אלא ענתה תשובת-בית-ספר סבירה.
אני מפחד מעתונאים שלא שואלים שאלות קשות. אלו ששואלים שאלות קשות, אבל לא את הנכונות, או עם הטיה פוליטית – עדיפים בעיני על המתנחמדים.
אם כבר כלב, שלפחות יהיה כלב שמירה.
הטענה השיגרתית החוזרת, ש"התקשורת אינה עומדת לביקורת" – שגויה.
אחד מתפקידיה של התקשורת הוא ביקורת של כל מה שזז. גם של התקשורת.
מי אם לא עתונאים מחפש שגיאות ותקלות אצל עתונאים אחרים? נכון, עתונאים מאמצעי תקשורת אחד מבקרים את אמצעי התקשורת האחר ולא את עמיתם לעתון/רדיו/טלוויזיה. אבל הם מבקרים.
חוץ מזה, בית המשפט מבקר את העתונאים (ולפעמים זה עולה לעתון ביוקר רב) והדברים באים לידי ביטוי ב…תקשורת.
חברי כנסת ואישי ציבור מבטאים בתקשורת את ביקורתם על התקשורת.
אזרחים אינם מאמינים לתקשורת (לצערי) והם מבטאים זאת, כמובן, בתקשורת.
יש בארץ "עליהום" ציבורי על התקשורת, במיוחד של גורמים בצד מסויים של המפה הפוליטית. נעמה, אני מציע שתחזרי בך מן הביקורת הכללית הזאת, להבדיל מביקורת עניינית בכל מקרה ואמצעי תקשורת לגופו.
תודה על ההצעה אבל אין לי ממה לחזור. אין ביקורת אפקטיווית על התקשורת, שגורמת לה לשנות את דרכיה. רואים זאת שוב ושוב. בהכי קטנה, אפילו אין מדורי תיקונים קבועים בעיתונות הישראלית (להבדיל מ"הבהרות" שמתפרסמות לעיתים רחוקות, בעיקר תחת לחץ של תביעה מצד בעלי ממון). זה בטח כי היא אף פעם לא שוגה…
מעניין שאתה נזעק נגד "ביקורת כללית" רק כשהיא נגד התקשורת. לתקשורת לא מפריע למתוח "ביקורת כללית" נגד כל מה שזז, חוץ ממנה עצמה. עדיף שתיישם על עצמה את הכלל נאה דורש – נאה מקיים.
להוציא את שאלת 'מי ישמור על השומרים' החשובה בפני עצמה ארצה להוסיף נקודה שאינה קשורה במישרין לתוכן הפוסט אולם מעלה שאלות בדבר סוג ההתייחסות שניתן לצפות לו מכלי תקשורת.
ברק, בהתנהלותו הזחוחה מפיק הופעה רדודה במהדורה מרכזית – הטון העוקצני והציניות לא עושים חסד עם מס' 2 בהנהגה הישראלית, ומצליחים לשמר את דמותו המרוחקת של ברק – מנותק, עוקצני וזחוח.
עם זאת, לטעמי, ברק מנתח את המצב בצורה שקולה ופורס את מורכבות הדברים באופן ראוי כפי שמתבקש ממי שנושא בכובד האחריות. (ואכן, יש תהום עמוקה בין לשבת באולפן ולשאול שאלות, גם אם נוקבות לבין התפקיד החשוב אותו ממלא ברק)
לתחושתי ומנסיוני בעבודה בתקשורת – רבות הפעמים שכלי התקשורת לא אוהבים לפרוס את מורכבות העניינים, השיקולים ויורדים לדיכטומיות פופליסטית (אליה התייחס ברק):
הגנה – כן/לא, טילים – ייפלו/לא ייפלו, גבר תתנצל/גבר תתקפל וכדומה.
ולכן, יכול להיות שהכשל הוא דווקא במדיום – אולי השומרים הם אלו שצריכים לשמור על עצמכם – על ידי עיצוב מוצר היוצר שיח מורכב, משימה שהם נכשלים בה תכופות, ואולי אף וויתרו עליה מזמן.
לי אישית יש יחס מאוד אמביוולנטי כלפי התקשורת: מצד אחד גם אני, כמו רובנו, ניזון מהידיעות שהיא מפיצה. מצד שני, נמאס לי לראות איך הם יודעים רק לשפד אנשים בשידור ולתת להם להתפתל. אף פוליטיקאי לא חביב עליי במיוחד, ובכל זאת – אם תפקידו של אדם הוא רק להציק ולהתעמר, הרי שזהו תפקיד אומלל (ולא בכדי נטשה מיקי חיימוביץ' את החדשות).
בישראל אין חדשות טובות, כמעט, ולכן ארשה לעצמי לקרוא להן "ישנות" (ולא "חדשות"). כל חדשה עוסקת באותם נושאים שליליים שוב ושוב – זה מושחת, זה רצח וההוא אנס; יחסי הון שלטון ושאר רעות חולות. אולי זה תפקידה של יונית לוי, אבל זהו תפקיד מאוס (עליי, לפחות).
[…] הטלפרומטר". על זה כתבתי לפני חודשים אחדים: כן, יש חלוקת תפקידים. ובהחלט קשה יותר לבצע, תוך שאתה אחראי. בין אם לתקציב […]