במובן מסוים הפוסט הזה ממשיך או משלים את קודמו.
בחודשים האחרונים קיבלתי כמה פעמים – לאחר פוסט ביקורתי על שביתת המתמחים – תגובה שאמרה לי למעשה לשתוק, כי לי אין אחריות. "חוכמה גדולה לשבת מול המקלדת ולשפוך 'מוסר' צדקני על אנשים שמקריבים שעות על גבי שעות למערכת לא יעילה, חולה. מתי בפעם האחרונה תפסת כוננות מהבית והוזעקת לטפל בחולה ב-2 בלילה? "."מאוד קל לשבת ביציע ולאמר מה הגון ומה לא". בעצם, ביטא זאת הטוב ביותר אותו מתמחה שהתריס: "דורית ביניש הייתה פעם ליד מישהו ואמרה שאבא שלו עומד למות מלוקמיה? … אותי ילמדו על מוסר?". כמו שכתבתי כשציטטתי אותו במלואו, זה מזכיר לי משהו. אה, כן, את הטיעונים של הצבא, למשל, כאשר בית המשפט פוסק נגדו: מה מבינים השופטים בלחימה? מתי היו תחת אש כמונו וסיכנו את חייהם?..
אפשר בדוחק להבין התבטאות כזאת כשמדובר במתמחים כועסים. ועדיין צריך לחשוף את מה שהיא: דמגוגיה מסוכנת. קל פחות להבין אותה כאשר מדובר באנשים שנוהגים דרך קבע לבקר את הממשלה, למשל. לפי אותו היגיון עצמו, אסור גם לבקר את הממשלה. כי שם יושבים אלו שעושים ואנחנו רק יושבים ביציע/מול המקלדת/מפגינים ברחובות. איך אמר אהוד ברק ליונית לוי? " זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומטר". על זה כתבתי לפני חודשים אחדים: כן, יש חלוקת תפקידים. ובהחלט קשה יותר לבצע, תוך נשיאה באחריות. בין אם לתקציב המדינה (הופה, הנה אותו טיעון בסיבובי), למערכת המשפט או לחיי אדם. אבל יש חשיבות רבה גם לתפקיד של הביקורת. בוודאי בחברה דמוקרטית. גם המבקרים מסייעים לתפקוד תקין ולהתנהלות ראויה של המערכת.
כי הטענה "זה לא הזמן לבקר עכשיו את הארגונים. הם/אנחנו מותקפים עכשיו מבחוץ"; שמי שמבקרת כעת למעשה משתפת פעולה עם הימין והצעות החוק שלו – מקבילה באופן אירוני למדי לטענת המדינה/הממשלה נגד אותם ארגונים עצמם: שהביקורת שלהם מסייעת לדה-לגיטימציה שלה.
אז מה, אסור לבקר? או שהתשובה תלויה בזהותם של המבקר והמבוקר? כי מי שעיקר תפקידו הוא לבקר, להצביע על חריגה מהנורמה הראויה, לשאוף לתיקון על-פי הרצוי – צריך להיזהר כפל כפליים כשהוא טוען שצריך להשעות ביקורת נגדו.
הגיס החמישי של הגיס החמישי
שביתת הרופאים היא לא הדוגמא היחידה, כמובן. גם ביקורת על מחאת הקיץ הביאה לאמירות דומות, על מי שעושה ומי שמבקר. גם שם ניסו להשתיק את מי שהיתה להם ביקורת בטענה העבשה שהם רק כותבים ולא עושים. וזה בא ממי שכששואלים אותם מתי הם שכבו במארבים כשהם מבקרים את צה"ל, נניח, הם רואים אדום. כמו שענה שלום בוגוסלבסקי כשזכה לביקורת כזאת: "אנחנו מאהל קטן ומוקף אויבים ואני גיס חמישי". (תודה למרמיט על ההפניה לתשובה הקולעת הזאת).
מי שמרבים כל כך ללגלג על חיקו החמים של הקונסנזוס, מתגלים כקונסנזוסיאליים לא פחות; רק הביצה קטנה יותר. אף הם משתוקקים לאותו חימום הדדי. ומה יותר אנושי מזה. למען האמת, גם אם הטקסים שיצרו לעצמם לצורך זה לא משפיעים על המציאות כפי שהם משכנעים את עצמם, אלא רק מחזקים אותם – זה בסדר גמור. לא קל להתנהל כמיעוט באופן קבוע. כדאי רק לא לנהוג במבקריכם בדיוק כפי שעושים בתורם מושאי הביקורת שלכם: מצופפים שורות ומוקיעים את המבקרים ש”יושבים ביציע”.
קרוא וכתוב 
חבל נעמה שגם את, במקום לדבר עניינית על הטיעונים שמועלים (כן, זה נכון שקשה לי ולך להבין מה זה להיות מתמחה שעובד 22 שעות), פשוט פוסלת אותם לגמרי וממשיכה הלאה.
גם ביקורת ראוי שתינתן בכבוד, במיוחד אם רוצים שמי שנמצא בצד השני יוכל להבין ולהפנים אותה.
סתם לצעוק "אתם לא בסדר, אתם לא בסדר" רק יוצר אנטגוניזם בד"כ, לא משפר מציאו.
אתה מוזמן לקרוא את הפוסטים שכתבתי בנושא השביתה (ארבעה במספר, נדמה לי).
הפוסט הזה איננו עוסק בשביתה או בביקורת עליה.
מצד אחד, ברור שאסור לאף אחד להיות חסין מביקורת. אם מישהו מטריד או תוקף מינית, אין לו שום חסינות גם אם הוא המגן הכי נלהב של זכויות הפלסטינים.
מצד שני, צריך להיזהר מהבור של אנשי קש. וחשוב וצריך לבדוק מתי הביקורת נגד הארגון היא לא ביקורת עניינית, אלא רק פלטפורמה כדי להשתיק אותו.
בהקשר הזה – אפשר וראוי לנהל דיון בשאלה עד כמה מדינה צריכה להתערב בענייניה של מדינה אחרת דרך מימון ארגוני חברה אזרחית באותה מדינה שנייה. אבל את ואני יודעים, שזה לא מה שמעניין את דנון וקירשנבאום (איך הכי קל לדעת? קוראים את דברי ההסבר של הצעות החוק). מה שמעניין אותם זה לשתיק כל קול שלא מתיישר עם הגרסה הספציפית שלהם לציונות. ולכן, דיון ברגע זה ממש בלגיטימיות של תרומה ממדינות זרות פוגע במאבק.
שימי לב שאני מבחין בין המקרה הזה לבין המקרה שסביב הסערה של עופרת יצוקה, למשל, עיתונאי 'בלתי תלוי' (עד כמה שיש כאלה) היה חושף אי-סדרים באחת העמותות שהעלו את הטענות נגד ישראל. במקרה הזה, ראוי לברר.
קחי דוגמא מתחום אחר לגמרי, שהיא לטעמי יותר מובהקת: הפרטת רכבת ישראל. כשיוצאים נגד ההפרטה, אז מקדמיה צועקים 'אבל הועד נורא מושחת!'.
מצד אחד, ברור שטענות על שחיתות בועד הן טענות שדורשות בירור, מה גם שבמקרה הזה הן כנראה לא-חסרות-בסיס. נקיון כפיים של ועדים הוא חשוב במיוחד עבור מי שתומך בהתארגנות עובדים, וזה מסוג החשדות שראוי לרדת לעומקם.
מצד שני, לטענת ההפרטה אין דבר וחצי דבר עם שחיתות הועד, מכיוון שההפרטה לא תשנה את המצב הזה (ע"ע בזק, ועוד חברות מופרטות), רק תיצור מצב שבו עובדים חדשים יקלטו ללא תנאים (והישנים ימשיכו להנות מתנאים מוגזמים). הסיבה היחידה שהאוצר מעלה אותה היא כדי להסב את הדיון מהתוצאות של הפרטת רכבות בעולם.
האם ראוי עכשיו להפסיק את הדיון בהפרטה ובתוצאותיה, רק כדי לדון בשחיתות הועד? לכאורה, לפי העקרון שאת מציגה כאן, צריך לדון גם בזה וגם בזה. אבל אני לא מאמין שאפשר גם וגם. אני מאמין שהסיבה שהאוצר מרים את ספין שחיתות הועד, היא כדי להסב את נושא השיחה. ונסיון לרדת לעומקן של בעיות הועד דווקא כרגע – הוא נסיון שמשרת את מטרות האוצר, ולכן הוא בעייתי מאוד.
נדמה לי שהשאלה כאן היא שאלה של איזונים – שהשאלה מתי צריך לשתוק אל מול עוולות פנימיות בארגון כדי לא לפגוע בחוזקו, היא שאלה של היחס בין האיום החיצוני לפנימי. אם האיום החיצוני על הארגון (השתקת העמותות, ההפרטה) הוא גדול מאוד, והאיום הפנימי (הסתמכות על מדינות זרות, שחיתות) הוא קטן או לא רלוונטי בנקודת הזמן הנוכחית, נדמה לי שמותר לנו למחול על כבודנו ולא לפוצץ את הסיפור דווקא עכשיו. במקרים אחרים, המצב הפוך.
אני לא לחלוטין סגור על מבנה הפוסט, אבל אולי בגלל שיש כאן סאבטקסט שאני לא מכיר. אני לא נמצא בישיבות הסגורות שאת נמצאת בהן, בוועדה לאתיקה וכו', אז אולי שם משתיקים אותך, ואם כן, אני מבין את הצורך להביע מחאה נגד ההשתקה הזו. אבל נראה שבאינטרנט, כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה – ובטח שאת יכולה לכתוב מה שאת רוצה בבלוג השייך לך. אז נראה לי שהשאלה הופכת להיות לא, האם אפשר לכתוב ביקורת, אלא מה רוצים שיקרה לאחר שהביקורת הזו נאמרת.
אם אני מבין נכון, ואם לא אני מתנצל ששמתי דברים בפיך, האמירה שלך היא לא "מותר לי להביע ביקורת, גם על המבקרים", אלא "אתם (הארגונים המבקרים/המוחים/המתמחים) לא פתוחים לביקורת". אם הבנתי נכון, אני לחלוטין מסכים: לא משנה מי אתה, אם אתה מבקר, שופט או שר או אפיפיור לדעת עצמך, אתה חשוף לביקורת וצריך לדעת להקשיב לביקורת ולהחכים ממנה, לא משנה מאיזה צד היא מגיעה.
יצא לי כמה פעמים להיות מושתק כשאני נושא דברי ביקורת. אבל לא כל ההשתקות דומות, וחלקן (אולי) השתקות לגיטימיות וחלקן (אולי) רלוונטיות, אז אני אביא אותן כאן. יש השתקה מהסוג "הצורה שבה אתה מבטא את הביקורת אינה טובה" – זכותך להביע את עצמך איך שאת רוצה, וזכות המאזינים להיעלב ולהפסיק להקשיב לך. אני לא רואה כאן ביטול של זכותם לאטום את אוזניהם בפניך כי לא מוצא חן בעיניהם איך שאת מתבטאת. אבל נדמה לי שאת לא בן אדם שמתבטא בצורה לא נאותה. יש השתקה מהסוג "אם אינך במקום של המבוקר, אין לך זכות להעביר ביקורת". אני חושב שהתייחסת לביקורת הזו (שופטים, צה"ל, וכו') והיא נכונה רק כאשר מדובר בנושא אישי. אני לא יכול להעביר ביקורת איך אישה ספציפית שנאנסה התמודדה עם האנס שלה, אבל אני יכול להעביר ביקורת רחבה על ההתייחסות של שופטים לנשים נאנסות, גם אם אני לא שופט. כמובן שהביקורת הזו היא תמיד בערבון מוגבל; אם אני לא עומד במקום שבו עומד המבוקר, ייתכן שחסר לי הידע הנכון להעביר ביקורת אפקטיבית וקונסטרוקטיבית.
לבסוף, יש את ההשתקה שאולי הכי רלוונטית לנושא הפוסט. יש את ההשתקה שמגיעה ממקום מוטעה, מהמקום שבו הביקורת נשמעת כמו דברי הביטול שנשמעים שוב ושוב כשאתה מביע את הצורך, העוול, המחאה שלך. לדוגמה, את חוזרת הרבה על טיעון "לא עכשיו, אח"כ" שמשתמשים בו כדי להשתיק נשים. אם אני מעביר ביקורת על *איך* מחאה פמיניסטית מסוימת מתנהלת, והביקורת הזו נשמעת במקרה כמו ההשתקה הקבועה של "הנושא הזה חשוב יותר ממחאה פמיניסטית, בוא נדחה אותה לאח"כ", אז הביקורת שלי תדחה על הסף. לרוע המזל, יש גופים שמרגישים כל כך נרדפים ומותקפים, שכמעט כל ביקורת נשמעת להם כמו חלק מההשתקות הקבועות, והם לא פנויים לשמוע כל סוג של ביקורת. יכול להיות שזו הבעיה שאת מצביעה עליה.
כאמור, יכול להיות שלא הבנתי נכון. בכל מקרה, שבת שלום.
לפני שנים, בוויכוח פוליטי, אמר לי בן שיחי "אם לא ראית בן אדם דרך כוונת, אין לך בכלל זכות לדבר על הכיבוש".
מצד שני, את צודקת גם באבחנה האחרונה: כשאנשים מותקפים, הם מתגוננים. זה טבעי, וזה בדיוק מה שקורה לך עכשיו.
מצד שלישי, צודק זה לא תמיד חכם. אמנם חשוב להיות על המשמר, אבל כאשר מסביב יהום הסער, אולי ליטוש נוסף של עבודת ארגוני זכויות האדם אינו בראש סדר העדיפויות. ואולי לא. לכל אחד, כמו שאמרת, יש תפקיד.
יש לי תובנה לגבי המתמחים. לא הרופאים, אלא המתמחים. כלומר, נהוג אצלנו לנתח את המשבר בערך כך: יש הסכמים עם הרופאים שנשחקו, במקביל תקופת ההתמחות התארכה, במקביל הלחץ בעבודה על המתמחים עלה, ובסופו של דבר גם הרופאים המומחים קצת זימברו אותם בהסכם. תש כוחם וימרדו. המרד היה צבעוני, לא הכי מוסרי לדעת רבים, ולא דופק חשבון לאף אחד, באיומים השיטתיים שלו לנתק את המדינה ממתמחיה, להציג את הציונות וישראל כבזיון אחד ענק, ושאר תופינים שמדגימים שהרופאים המומחים קרי המזג אכן מלמדים משהו את המתמחים שלהם, ואולי אפילו בהצלחה יתרה. בסוף משרד האוצר עשה להם קצת שרירים וקצת כניעה, וסגר עניין עם תוספת שכר נאה.
אבל במקביל, יש מצב שמדובר במעט יותר מזה. הרי מההתחלה המתמחים והרופאים בכלל היו חריגים במחאות. הם היו חריגים במשך המאבק שלהם, הם היו חריגים בכלים שהופעלו (בסופו של דבר – הרג על ידי מניעת שירותים חיוניים), הם היו חריגים בכך שהם ידעו מראש שיסלח להם על המוות שעשוי להזרע, הם היו חריגים כי הם לא נלחמו בעד מדינה סוציאליסטית אלא ההיפך, בעד זכות התפטרות בלתי מותנית. הם היו חריגים כי הם לא טענו שהם כלואים במערכת כלכלית שוחקת: ההיפך, מה שנטען היה שהרופאים ככלל והמתמחים בפרט עושים לישראל טובה שהם בכלל מסתכלים עליה, שכן הם יכולים בקלות להגר ולהרוויח פי כמה.
אז זהו, שזה כנראה נכון. כלומר, מה שמבנה את משבר הרופאים אצלנו הוא כנראה ההזדקנות של דור הבייבי-בום, ואיתו העליה הדרמטית בשיעורי ההוצאה הרפואית בארצות הברית. רפואה ידועה לשמצה כמשהו שאי אפשר לייצר במזרח הרחוק ולייבא לאמריקה, ולכן הוא דורש הכשרה מקומית ותשלום במטבע מקומי, וכן הלאה. יתכן שמדובר בתהליכים שלא קשורים רק לבייבי בום, אבל בגדול, מדובר על מצב שבו הרפואה הישראלית, שפותחה לצרכים פנימיים, מוצאת לפתע שוק ענק לשירותיה. ברור שהם יבגדו. האפשרות שישראל תוזנח ללא רופאים, ושיש להם מחויבות כלפי המדינה (והחברה), אפילו לא תעבור להם כמחשבה מודעת. הם יראו את זכותם המוחלטת להשתכר כמו האנשים בהי טק – ואחר כך, את זכותם להשתכר יותר מהם. כי ככה. קפיטליזם זה לא דבר שאפשר לזלזל בו, ובמקרה של הרופאים, הקפיטליזם איתם (וכאמור, מה שהם עשו לאורך כל הדרך היה קפיטליזם ולא סוציאליזם; הברית עם המחאה החברתית היתה שטחית לחלוטין, כפי שראינו בהסכם שחתמו), והקפיטליזם אומר שיש פער שעליו הם הולכים לעשות מכה, והקפיטליזם דווקא מבין בזה.
מה אפשר לעשות? ובכן, קבוצת הסיכון הגדולה ביותר היא המתמחים, שכן הם פחות קשורים כאן בקורי הקריירה שלהם. מיד לאחריהם, כך נדמה, מחכים הרופאים העוד יותר צעירים, והעוד פחות קשורים: אלו כבר מזמן מחממים מנועים בדרך לחו"ל, ומשננים טקסטים שמסבירים מדוע המדינה אינה מאפשרת להשאר, או אינה ראויה להשאר בה. יש להבין שאם בעבר הרופאים המומחים היו ראשי המערכת מבחינת המדינה, הרי שכיום המשא ומתן אכן נמצא בידי המתמחים, ויתכן שאולי אפילו בידי הסטאז'רים (ותלמידי בתי הספר לרפואה ? לא, זה כבר סיוט קשה מדי מכדי לדון בו). המומחים יצטרכו לקבל את השאריות שלהם, ולא ההיפך.
שנית, ברור שישראל צריכה להיות ערנית מאד לגובה השכר המקובל בחו"ל לרופאים טובים. המצב הנוכחי הוא שארצות הברית נהנית – כמו שאמפריות יודעות להנות – מהשקעה ישראלית ארוכת שנים בפיתוח וטיפוח של מערכת הכשרה רפואית טובה למדי, לכל הדעות. בסוציאליסטית זו גנבה וניצול, אולם בקפיטליסטית זו אינה אלא תמונת מצב. שכר הרופאים הצעירים בישראל עומד להיות צמוד לזה של הרופאים בחו"ל, בדומה לשכר התכנתים. שכר הרופאים המבוגרים יהיה נמוך יותר, שוב כמו אצל התכנתים.
שלישית, יש לשער שהגידול המטורף בהוצאות מערכת הבריאות האמריקאית (ובכלל) יבלם מתישהו. יתכן שתהיה ירידה לרגל מותם הקרב של הבייבי בומרס, ובקיצור: עוד עשר-עשרים שנה העולם הרפואי יראה שוב אחרת.
את צודקת במאה אחוז נעמה. ביקורת היא ביקורת היא ביקורת
והשתקה היא השתקה היא השתקה – לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית הן מגיעות.
מדובר כאן בעניין עקרוני, ולכן, כשמישהו אומר לי, לא משנה באיזה נושא:
עכשיו זה לא הזמן לביקורת, ישר יש לי ביקורת גם על זה 🙂
ובכל מקרה בביקורת ניתן גם לומר במה מתוך המכלול תומכים
ובמה לא – לא מדובר רק בשחור ולבן. יש גם אפור.
[…] נוח. או אז מסתבר ש”אנחנו מאהל קטן ומוקף אויבים”, כהגדרתו הקולעת של שלום בוגוסלבסקי. כמו הכעס מימין על המדווחים על […]