קרוא וכתוב

הפסיקה של בית המשפט העליון בארה”ב לגבי ביטוח הבריאות היא, בסופו של דבר, מופת של ריסון שיפוטי. כפי שציטט הבוקר הניו-יורק טיימס את נשיא בית המשפט, ג’ון רוברטס, שחבר לרוב: “אין זה תפקידנו להגן על האנשים מתוצאות הבחירות הפוליטיות שלהם”. בכל אופן לא כאשר רוב הפרשנים סברו שעל אף הדרך המעוקמת מה שאובמה בחר בה (מחוסר ברירה, בהיעדר תמיכה בקונגרס לדרך הישירה יותר) – החוק איננו לא חוקתי.
זהו אותו ריסון שיפוטי שכמו שנכתב יומיים לפני הפסיקה, הליברלים מחבקים לפתע. ממש כפי שלא היינו שומעים מהשמרנים מִלה רעה לו החוק היה נפסל ברוב של 5:4…  נו כן, כתבתי כאן לא אחת על זה שהעמדה של רבים מדי כלפי האקטיביזם השיפוטי נקבעת על-פי השאלה האם הוא מקדם את הערכים שהם דוגלים בהם. אבל השאלה הנכונה היא האם הם יתמכו בו במצב ההפוך. לשאלה הזאת תשובתו של פרופ’ קאס סנסטיין היא שאנשים ישתמשו בכוח כשהוא עומד לרשותם, וכאשר צד אחד שולט בבית המשפט – הרעיון של ריסון משפטי ייזרק מהחלון. רוברטס לפחות לא זרק אותו, לזכותו ייאמר.

כמה קישורים למתעניינים בניתוח של פסק הדין ותוצאותיו האפשריות:
יש הצפויים כמו פול קרוגמן בניו-יורק טיימס, שגם מזכיר לנו בסוף שהמאבק על פני החברה האמריקאית לא הסתיים.
דיוויד ברוקס משבח באותו עיתון את הצניעות המרוסנת של רוברטס שלדבריו עקיבה עם התנהגותו השיפוטית בשנים האחרונות. “היתה הרבה פרשנות ליברלית נרגשת ומטעה על האקטיביזם לכאורה של בית המשפט. למעשה, למעט כמה חריגים צפויים, בית המשפט הוא מתון למדי”. הפרשנות הנרגשת יתר על המידה על הצפוי לקרות בעקבות מינוי זה או אחר לבית המשפט ולראשו בהחלט מזכירה מקומות אחרים… גם ברוקס חושב שבהגבלת כוחו של בית המשפט לעצב את מדיניות ביטוח הבריאות, פתח רוברטס את המרחב הנכון לעשות זאת באמצעות ההחלטות הפוליטיות. והדיון רק בתחילתו. כמו שנכתב בוול-סטריט ג’ורנל: המועד האחרון הוא נובמבר הקרוב. שם גם מצביעים על האירוניה בכך שהשופט שקבע שהביטוח הוא בעצם מס (מה שאובמה הוסיף להתכחש אליו עד הרגע האחרון) ולכן מותר, הוא גם זה שהיטה את הכף לטובת החוק. ברוקס מסיים את מאמרו במשפט: “ריסון עצמי זה דבר טוב. יותר אנשים צריכים לנסות אותו”.

ולמעניינים יותר: דיוויד קול מנתח ב-The Nation את החלטתו המפתיעה יש לומר, של נשיא בית המשפט ג’ון רוברטס לחבור לרוב (מי שהיה צפוי לעשות זאת, כרגיל, הוא אנתוני קנדי – ש”החליף” את סנדרה דיי אוקונור כשופט “המשייט” לכיוון השני, שנהפך ללשון המאזניים. קנדי היה הפעם עם המיעוט). גם כי העמדה הרדיקלית באמת כאן היא דווקא של המתנגדים לחוק. אבל ברקע החלטתו של רוברטס מצויה, לדעתו, גם החשיבה על מעמדו המוסדי של בית המשפט. שלא נכון לו להתפצל על פי “הקווים המפלגתיים”. קול מזכיר כמה פסיקות ליברליות מפתיעות של בית המשפט במושב הזה, אבל גם שבשנה הבאה צפויים כמה אתגרים: העדפה מתקנת, חוק זכויות הבחירה ונישואים הומוסקסואליים. Stay tuned. 
הכובע הכפול של רוברטס – לא רק שמרן חוקתי מבחינת הפילוסופיה השיפוטית אלא גם נשיא בית המשפט מבחינה מוסדית – הוא ההסבר גם על-פי צ’ארלס קראות’האמר בוושינגטון פוסט. איך מיישבים בין השניים, הפילוסופי והמוסדי? תשובתו – נותנים לעצמך לכתוב את דעת הרוב. ומאפשרים לחוק לעמוד על הבסיס הצר ביותר, תוך קביעה שמדובר במס בלבד, מה שנמצא בסמכותו של הקונגרס. תוך כדי תחימת סמכות הקונגרס על פי עלה התאנה של סעיף הסחר. לדעת הכותב זאת התחמקות. וגם הוא מציין שיש כרגע דרך אחת ויחידה לחסום את היוזמה; בדיוק אותה דרך שבה היא עברה: לבחור נשיא חדש וקונגרס חדש. זה, סבור גם קראות’האמר, המסר של רוברטס לאומה: “זה התפקיד שלכם, לא שלי. ולא אעשה לכם חיים קלים בזה”.
עוד ב-Nation, ג’ורג’ זורניק כותב על הצד הפחות מלבב של הפסיקה, שיאפשר למושלים רפובליקנים לשלול את ה-Medicaid ממיליוני אמריקאים עניים ע”י כך שיפטרו את מדינותיהם מההרחבה. ומתאר את מה שקרה בבית המשפט כ”סחר סוסים”. בשלב זה עדיין אי אפשר לדעת, הוא כותב, אבל מושל שמועד לנצל את הסדק שפתח בית המשפט הוא ריק פרי בטקסס (עם 1.8 מיליון אנשים שיושפעו מכך), ולא נותר לראות אם אכן הוא ילחץ על ההדק.

ולסיום קומי מה, אל תחמיצו את ההחמצה של ה-CNN (ופוקס), ששידרו בטעות שהחוק נפסל. הנה הפרשנות של הניו-יורקר לסיפור התקשורתי הזה.

“Members of this court are vested with the authority to interpret the law; we possess neither the expertise nor the prerogative to make policy judgments. Those decisions are entrusted to our nation's elected leaders, who can be thrown out of office if people disagree with them. It is not our job to protect the people from the consequences of their political choices.” (Chief Justice John G. Roberts Jr.).