עונש קולקטיווי הוא עניין לא מוסרי. בהקשרים מסוימים גם לא חוקי. מדובר בהפרה של האוטונומיה האנושית; של העיקרון היסודי שאדם אחראי למעשיו הוא ולא למעשי אחרים. והענשתו בגינם ולא בגין דבר שהוא עצמו עשה – פסולה.
נוח שאפשר להביא הפעם את הדוגמא של הגננות, שבעקבות ההצתה של גן ילדים ושל מכונית הגננת במושב חלץ, מעכבות מחר את פתיחת הגנים הציבוריים בכל הארץ על-פי החלטת הסתדרות המורים. נוח, כי בדרך כלל אנחנו מכירים את הפרקטיקה הזאת מבתי חולים המושבתים על ידי רופאים בגלל תקיפה של רופא/ה. ואוי אם נכתוב על זה, כי רופאים הרי אסור לבקר (וגם מאוד לא כדאי, אם לעבור למישור תועלתני). צריך בכלל להחמיר את הענישה באופן מיוחד על תוקפים כאלה, כפי שקבעה הכנסת. כיווּן שיש כאלה דווקא מלב הממסד הרפואי שחולקים עליו. ויש גם מחקרים מעניינים אודות הסיבות לאלימות.
אבל לא זה הדיון כרגע, אלא התופעה שבה רבים ממגיני זכויות האדם, שיקימו קול צעקה מוצדקת בכל מקרה של ענישה קולקטיווית של אוכלוסייה אחרת, פתאום סובלנים מאוד, ממלאים פיהם מים, כשמדובר בענישה הקולקטיווית המסוימת הזאת: השבתות הפוגעות בציבור כולו, בתגובה למעשה נפשע של אדם אחד.
אז הפעם, כאמור, הגננות. אבל הפתעה הפתעה (או לא), הפעם יש גם ביקורת. דנה מצוטטת בידיעה כאומרת "אין ספק שמדובר באירוע חמור ואין מקום להתנהגות כזו של הורים, אך אני באמת לא חושבת שההשבתה היא הפתרון. היא פוגעת בהורים". ויערה ישורון, בצדק, “הביעה תמיהה על ‘העונש הקולקטיבי. למה לכלול את זה על כל גני הילדים בארץ? שרפו את הגן, זה חמור מאוד, בושה וחרפה להורים כאלה ואני מקווה שיעצרו אותם, זה פלילי. אבל למה שוב אנחנו משלמים את המחיר?’”. שהרי כאן מדובר במי שתצטרך מחר “לבטל פגישות עבודה כדי לשים את הילדים ב-9:00 בגן. אני לא אביא הרי ביביסיטר בשביל זה”. עמותת ‘הורים לשינוי’ גם הגישה בקשה לצו מניעה בבית הדין לעבודה. כאן, בכל זאת, מדובר בהורים עובדים ובייביסיטר; לא בחולה שלא יקבל טיפול.
גם כאן וגם כאן, מדובר בענישה קולקטיווית פסולה. אף כאשר היא נעשית בתגובה למעשה חמור מאוד. המעשה הוא של יחידים מסוימים והם שצריכים לשאת באחריות בגינו. הענשת ציבור שלם בעטיים איננה מוסרית. הגיע הזמן שהסובלנות כלפיה – על כל צורותיה ונסיבותיה – תסתיים.
