אין רופאים אחרים? כולם כאלה? שואלים אותי אחרי הרשימה האחרונה, כמו אחרי רשימות אחרות בנושא. ובכן, כמובן שלא (כולם כאלה). כמובן שיש רופאים אחרים, גם באותו בית-חולים עצמו. וכמו שכבר כתבתי, במחלקה אחרת מטפלים באנושיות, בכבוד ובחמלה.
אבל יש הרבה רופאים כאלה. יש הרבה יותר מדי רופאים כאלה. והעובדה שאנו מוצאים לנכון להעלות על נס את הרופאים החריגים, שהתנהגו אלינו באופן אנושי ומכבד, מצביעה בדיוק על העובדה שהם חריגים. מיעוט. כי מדוע, בעצם, שנשתאה ונצא מגדרנו כשאנו פוגשים ברופא אנושי, שקשוב לנו וגם שומע מה שאנחנו אומרים ומתחשב בכך, שזוכר שאנחנו בני אדם, שאמפתי לסבלנו, שנוהג ברגישות ושומר על פרטיותנו וכבודנו? מדוע זה צריך להיות היוצא מן הכלל ולא, בעצם, מה שמצופה מרופא? וכיצד זה שכשמשלמים לאותם רופאים מאות ואלפי שקלים דרך השב"ן או הביטוח הפרטי – הם פתאום (לפחות ברובם) נהפכים לכאלה, לפחות בחלק מהמדדים? למה, בקיצור, כשרופא מתייחס אלי כאל בנאדם זהו חריג הראוי לציון?
העניין הוא שרפואה היא מקצוע היררכי. רופאים מתחנכים על-ידי מודל, והחינוך הרפואי ניתן בעיקר על-ידי דוגמא אישית. לכן לא כל כך מפליא שהמשאבים והמאמצים שמשקיעים בפקולטות לרפואה בחינוך רפואי, כך מספרים לי, לא ממש נושאים פרי אם לשפוט על פי מה שפוגשים בבתי החולים. ולמי שחושב שרק שם: לא, גם במרפאות הקהילה ובמרפאות המקצועיות. הרופאים לעתיד והרופאים הצעירים לא מתחנכים בבי"ס לרפואה כמו שהם מתחנכים על-ידי מי ומה שהם רואים במחלקה. מצד אחד לא מקרה הוא שהרופא הנפלא שלי היה מתמחה של רופא אנושי בעצמו. אבל מצד שני לא מקרה שהרופא שלי, בהינתן מי שהוא, הגיע להתמחות דווקא אצל רופא כזה… באותו אופן, לא מקרה הוא שהמתמחים של הרופא שלי היום הולכים בדרכו; אבל כנראה גם לא מקרה שרופאים כמותם מגיעים להתמחות אצלו… בקיצור, זאת קצת שאלת הביצה והתרנגולת האם הם מתחנכים כהלכה כי היתה להם דוגמא של רופא כהלכה או שמראש רופאים אנושיים ואמפתיים מגיעים להתמחות אצל רופא כזה. עיקר הבעיה בהקשר זה היא שמנהלי מחלקות גסי רוח וחסרי אמפתיה, מושכים אליהם מתמחים כמותם. או מלמדים אותם להיות כאלה. וכך מונצח מעגל הקסמים. שבו החולה בעיני רופאים רבים הוא צבר איברים "מקולקלים" הדורשים תיקון, והבנאדם ה"מחובר" לאיברים הללו איננו אלא הרקמה מסביב לצלקת.
עם כל הבעיות במערכת הבריאות, אף אחת מהן לא מצדיקה התנהגות ברוטאלית ולא אנושית כפי שתוארה ברשימה הקודמת וכפי שמספרים עליה רבים אחרים. כמו שכתבה לי מי שעבדה במערכת כאחות – גם בתוך המגבלות אפשר לעשות אחרת. זוהי הבחירה של איש המקצוע (אם עדיין אפשר לקרוא לו "מקצועי" לנוכח התנהגותו), ואני לא מתכוונת לשחרר אף אחד מהאחריות לבחירה שלו להתנהג באופן לא אנושי ולא חומל. לא להטיל אותה על “המערכת” וגם לא על אכיבוש, כמו שיש מי שעושה… אחרים תולים את זה בשחיקה שעוברים רופאים. כשלעצמי, אני סבורה שמראש הרבה אנשים לא מתאימים בוחרים ללמוד רפואה מהסיבות הלא נכונות. כי זה מקצוע מעניין, מאתגר, ובעיקר – עטוף ביוקרה חברתית (כן, עדיין! למרות התנאים הקשים והשכר העלוב בתחילת הדרך). וטוב היו עושים בפקולטות לרפואה לו היו עורכים רוויזיה משמעותית באופן שבו הם בוחנים את המועמדים שלהם, עוד לפני שהם מחנכים אותם אחרי שהתקבלו ללימודים. דבר אחד ברור: לא המערכת, לא העומס או תנאי העבודה ולא השחיקה, וגם לא הצורך ב”מרחק” מכאבו של החולה כדי לטפל בו – אינם יכולים להצדיק התנהגות כזאת.
יש ספרות לא מעטה המספרת על השינוי שהתחולל אצל רופאים שעברו בעצמם כחולים את אימי המערכת שבדרך כלל הם שחקנים ראשיים בה, לא קורבנותיה. אני מקווה בכל לבי שאין צורך שזה יקרה וודאי לא מאחלת זאת לאיש. לא חייבים לעבור על בשרנו משהו כדי להבין אותו, בכל אופן לא כשניחנו בכישורים של אמפתיה המאפשרים לנו להיכנס לנעלי הזולת. אבל זה בכל זאת קצת עוזר. במיוחד למי שלא ניחן בכישורים הללו. ששאלה היא עד כמה הם ניתנים ללמידה.
במאמרה 'בחינות באמפתיה' (The Empathy Exams), בקובץ הנושא את אותו שם , מספרת לסלי ג'יימיסון על הג'וב של שחקנית רפואית. תפקידה הוא למלא תפקיד של חולה בפני סטודנטים לרפואה, על-פי תסריט שניתן לה מראש. לאחר מכן עליה למלא הערכה לביצוע של הסטודנטים. פריט 31 ברשימה נחשב לקטגוריה החשובה ביותר: "אמפתיה שהושמעה למצבי/בעייתי". ההוראות הן לשים לב למלה "הושמעה". אין די בכך שמישהו יתנהג באופן אמפתי או ישתמש בטון מסוים. על הסטודנטים לומר את המילים הנכונות כדי לקבל קרדיט על חמלה.
מאמרה של ג'יימיסון מבריק בעיקר בגלל האופן שבו היא שוזרת לתוכו את סיפורה האישי. אבל היא גם אומרת בו כמה דברים חשובים על אמפתיה. מקורה של המלה empatheia ביוונית: em – לתוך, pathos – תחושה. אל תוך התחושה. המלה מציעה, כותבת ג'יימיסון, ש"את נכנסת לתוך כאבו של האחר כמו שאת נכנסת לארץ אחרת, דרך הגירה וביקורת מכס, חציית גבול בדרך של שאילת שאלות: מה צומח היכן שאתה נמצא? מהם החוקים? אילו בעלי חיים מלחכים שם?".
אמפתיה איננה רק לזכור לומר “זה בטח נורא קשה” – היא להבין כיצד להביא את הקושי לאור כך שניתן בכלל לראות אותו. אמפתיה משמעה לא רק להקשיב; היא שאילת שאלות שיש להקשיב לתשובותיהן. אמפתיה דורשת חקירה כמו גם דמיון. אמפיה דורשת לדעת שאינך יודע דבר. אמפתיה משמעה להכיר באופק של הקשר שמתרחב בהתמדה, מעבר למה שתוכל לראות (…) אמפתיה משמעה להכיר בכך שלאף טראומה אין קצוות נבדלים. הטראומה מדממת. מתוך הפצעים ולאורך הגבולות.
להביא את הקושי לאור. לדעת שאינך יודע דבר. לשאול שאלות שיש להקשיב גם לתשובותיהן.
לא כולם מתנהגים באנושיות. גם לא כל הרופאים. אבל חשוב לראות שאין באמת הפרדה בין אנושיות למקצועיות. לנהוג באופן אנושי אין משמעו בהכרח להיות "נחמד"; אבל כן משמעו בהקשר זה להפגין יושרה, לנהוג כבוד, לגלות אמפתיה, לזכור שלפניך בנאדם. אין דבר כזה רופא "מקצועי" שמזלזל בחולים ומשפיל אותם. רופא כזה אינו יכול להיות רופא טוב. וגם לא מקצועי. כי יחס אנושי הוא חלק מהיות מקצועי – אין הפרדה בין "מקצועיות" לבין יחס אנושי לחולים – ומהאתיקה המקצועית הרפואית. כיוון שהאתיקה הזאת מעוגנת ברובה בישראל בחוק, זה מופיע גם כהוראת חוק: "מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש". (ס' 5 לחוק זכויות החולה, שכותרתו "טיפול רפואי נאות"!).
יש גם הרבה מה לומר על ההפרדה שיש המנסים ליצור בין "מקצועיות" לבין עמידה בכללי האתיקה. בעוד שחלק מהאתיקה המקצועית היא לנהוג באופן מקצועי. ומקצועיות כוללת בתוכה התנהגות אתית. אנושיות או אמפתיה אולי אינן דברים נלמדים, או למצער לא נלמדים בקלות, אבל כללים של אתיקה מקצועית אפשר בהחלט, וצריך, להטמיע. בין השאר כדי שכאשר הרופאים נופלים ממצפונם ומאנושיותם, אתיקה כזאת תוכל לספק רשת ביטחון. עבורם. ועבורנו.
עוד בנושא:
מה קרה לחינוך הרפואי
"לא נעים": הלשון הנקייה של הכאבים
היקום המקביל של הרופאים
טיפול נמרץ: שתי תמונות קצרות ותמונה אחת גדולה
