קרוא וכתוב

או שמא מעשה ברופאה רשלנית.

במוצאי שבת נאלצתי להגיע לחדר מיון עם בעיה לא קשה אבל דחופה. הרופאה בדקה, נתנה מרשם לשלוש תרופות ואמרה “אין לי כאן חותמת, אני רושמת את מס’ הטלפון ואם יש בעיה שיתקשרו מבית המרקחת”. בנוסף היא מנחה אותי לגשת עוד יומיים שלושה לרופא מומחה בקופ”ח לביקורת.

הרוקחת בבית המרקחת העיפה מבט ואמרה: “אין חותמת, לא יכולה לכבד את המרשם”.  אני: “הרופאה אמרה שאם יש בעיה שתתקשרי, היא רשמה את מס’ הטלפון בשביל זה”. הרוקחת: “אין לי מה לטלפן. לא יכולה לכבד. יקחו לי את הרישיון. בשום מקום לא יכבדו את זה”.

אני מטלפנת בעצמי לרופאה לשאול מה לעשות. היא מבקשת לדבר עם הרוקחת. אני חוזרת לדלפק ומבקשת שהרוקחת תדבר איתה. הרוקחת לרופאה: “לא יכולה לכבד. זה חוק. לפחות תפקססי לכאן מרשם עם חותמת של רופא אחר, שתבקשי ממנו לחתום” (אני חושבת בלבי: וזה כנראה ממש חוקי ותקין, שרופא שלא  ראה אותי ולא בדק אותי  ישים את החותמת שלו על מרשם שלא הוא רשם…). 
הרופאה מבקשת לדבר איתי שוב. הרופאה: “תלכי מחר לרופא המשפחה שלך שיחליף לך את המרשם”. אני: “אין לי מחר רופא משפחה”. הרופאה: “אז תקריאי לי את מה שכתבתי לך במרשם, אני אבדוק אם יש לי כאן את התרופות לתת לך”. אני: “אני לא רוצה להקריא, אולי אטעה במה שכתבת”. היא בודקת בעצמה לראות מה רשמה. “אוקיי, יש לי כאן את התרופות, את יכולה לחזור לבית חולים אני אתן לך מכאן”. אני חוזרת לבית החולים, אחרי שכבר נסעתי יותר ממחצית הדרך הביתה לבית המרקחת. הרופאה מפטירה “נתתי היום המוני מרשמים, לאף אחד לא עשו בעיה” (אני חושבת בלבי: אולי הם פשוט עוד לא הגיעו לבית המרקחת). אבל אומרת שהיא מצטערת ונותנת לי את התרופות.
בדרך למטה במעלית טלפון. “מדברים מבי”ח …, לפני זמן מה שחררנו אותך מהמיון”. אני: “כן”. משרד המיון: “את מוכנה לבדוק במכתב השחרור אם רשום עליו השם שלך?” אני (בודקת): “כן. השם שלי. הייתי צריכה ממילא לחזור לבי”ח כי היתה בעיה עם המרשם. את רוצה שאכנס אליך?” היא: “לא, לא צריך. פשוט רציתי לבדוק אם קיבלת את מכתב השחרור שלך, כי היה כאן בלבול”…

אני חוזרת הביתה, משתאה מהרופאה ללא החותמת ואומרת לעצמי שאני מקווה שלא נפלתי על רופאה מתחזה.

היום בביקורת אצל הרופא המומחה הוא אומר שהבעיה עדיין לא עברה. אבל להמשיך רק עם אחד משלושת התכשירים שקיבלתי לעוד שבוע. אני מוציאה מהתיק אחד אחד, שלמרבה המזל הבאתי איתי. “זה?” “לא”. “זה?” “לא”. “זה?” “לא. אף אחד ממה שקיבלת הוא לא מה שרשום לך כאן במכתב השחרור. לא קיבלת את מה שהיית אמורה לקבל”. אני מספרת לו בקצרה שהרופאה עצמה נתנה לי את התרופות שרשמה במו ידיה כי בבית המרקחת לא היו מוכנים לקבל את המרשם שלה בלי חותמת. הוא מחייך ורושם לי מרשם לתכשיר הנכון.

במיון הכול הלך מהר, אם לא מחשבים את זה שהייתי צריכה לחזור לבית החולים בגלל הפאשלה של הרופאה. שהיתה גם מאוד נחמדה. משעשע, אם רוצים לראות זאת כך, שאני היא שלא רצתה להקריא לרופאה אילו תרופות רשמה במרשם, שמא אטעה. הו התמימות!  אבל האמת היא שבמזל כל הסיפור לא נגמר בנזק. ואני קיבלתי עוד תזכורת, לא שאני זקוקה לה, עד כמה אנו כפציינטים נתונים בידי הרופאים. ועד כמה אין לנו באמת שום דרך לפקח על כך. על אף שמדובר בבריאותנו ובחיינו.

מכל הסיפור, הדי הזוי יש להודות, באמת שאשמח להבין איך רופאה מסתובבת בלי חותמת, ועוד בתורנות מיון, ואחר כך נותנת לי לא את התרופה שהיא בעצמה רשמה במרשם ובמכתב השחרור אלא תרופה אחרת. לכך כנראה לא צריך לקרוא מעשה בחותמת, ולא מעשה במרשם, אלא מעשה ברופאה רשלנית.