קרוא וכתוב

בשנים האחרונות הדרכון של ממלכת החולים לא מאופסן במגירה. הוא כל הזמן בתוקף, ונוכחותו מורגשת בכל יום. אבל יש זמנים שבהם הוא משתלט ודוחק לחלוטין את הדרכון הבריא. כשאת שבה ו"מפעילה" את האזרחות האחרת שלך, של ממלכת החולים – עוד לפני שאת מופשטת מבגדייך (כדי להקל על הדה-הומניזציה שתעברי), את מופשטת מהפרטיות שלך ומכבודך.

אין שום ערך להכרזות הנמלצות שניתן למצוא על קירות בית החולים ובמעליותיו, של השמירה על פרטיות החולים, ולא למגילת זכויות החולה שאפילו אותה רואים פה ושם. מרגע שאת במעמד של “חולה” או “מטופלת”, הרי האינפורמציה הרפואית שלך נדרשת להימסר לאזני כל, ומותר גם לצוות הרפואי, לדעתם, לשאול אותך שאלות חטטניות, שלא קשורות בכלום לפרוצדורות הרפואיות הרלוונטיות. ואת נאלמת דום. כי מי רוצה להרגיז את מי שאמורים לדאוג לשלומך, בריאותך וחייך.

גם חולות אסרטיביות ומודעות לזכויותיהן מתקשות לעמוד עליהן ב-setting הזה. הדבר נכון ככל שהמצב קשה יותר; כשאת במיטה, לבושה פיג’מה (מחוקת זהות), כאובה ומפוחדת. אבל גם כשאת רק נכנסת לממלכה הזאת, אך בסטטוס של “חולה”, הרי אפילו כשאת תופסת בזמן אמת שמה שנעשה לך איננו מקובל ברמה האנושית, או חורג מהאתיקה הרפואית ומפר את חוק זכויות החולה – לא תמיד עומד לך הכוח להגיב באותו רגע. להחזיר דברים לסדרם. ואותך למעמד של בת אדם, עם זהות, היסטוריה וחיים בריאים שעשית בהם משהו, שיש לה זכויות שצריכות להישמר וראויה ליחס אנושי ומכבד.

רק מספר שבועות עברו מאז שנכנסתי שוב באופן מלא, להוותי, לממלכה הזאת כנתינה, וכבר אני יכולה לכתוב ספר, ובטח פוסט, על הרופאים שנתקלתי בהם. רופאות במקרה זה.
הרדיולוגית שהשפילה אותי עד עפר כשלא האמינה לי שלא נאמר לי לעשות בדיקה אחרת לפני הבדיקה שאליה הגעתי, והציגה אותי כמי שמנסה לעגל פינות ולקצר הליכים. ובתום הבדיקה שהסכימה אחרי הטפה ממושכת לבצע, כששאלתי אם היא יכולה לראות בסונר במה בדיוק מדובר השיבה לי בטון נוזף וסרקסטי: “את בטוחה שאת רוצה לדעת?!” – ובכן, כן: כשחולה שואלת כנראה שהיא רוצה לדעת. ויותר חשוב: את התשובה קיבלתי, כפי שאמרתי לה (“נכון” השיבה), אבל זאת, גברתי, לא דרך לבשר לחולות בשורות קשות. (כל ההתרחשות הזאת, אגב, התקיימה בתור פרטי שקבעתי בגלל דחיפות העניין שלא יכול היה לחכות). כמה ימים אחר-כך, במרפאה, נזפה בי שוב אותה רופאה, הפעם על כך שלא ראו את הממצא בדימות אחר שנערך לי (!). לא רואים בדימות – הפציינטית אשמה. ברור…  
גם הכירורגית שבדקה אותי באותו יום היתה לא נעימה ברמות שמזמן לא פגשתי. לא התנהגות המתאימה לרופאה בכלל, וודאי לא לכזאת הפוגשת חולות חרדות בשעת חולשה. יותר מדי פעמים במפגשים עם צוות רפואי, רופאים ואחיות, את מוצאת עצמך תוהה 
מדוע הם בכלל בחרו במקצוע הזה, שעל-פי הגדרה קשור בטבורו לעזרה לבני-אדם.
קרן האור היחידה, כמו תמיד, היא הרופא שלי שמלווה אותי כבר לא מעט שנים, המקצועי, האנושי, והמסייע מעל ומעבר. אפשר גם אחרת, וצריך גם אחרת. “והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים”.

ושוב אני מזכירה, כי זה הכרחי: הרופא בחר להיות רופא, החולה לא בחר להיות חולה. זוהי מערכת יחסים לא סימטרית, ואת זה צריך לזכור היטב. צריך לזכור בעיקר מי שבחר במקצוע הזה (חולה זה עדיין לא מקצוע). כמו בכל מערכת יחסים לא-שוויונית, לצד אחד יש יותר כוח. והכוח הזה צריך להיות מרוסן על-ידי בעליו. מתוך יושרה מקצועית אם לא מתוך אנושיות. כוח יכול להיות מופעל בעקיפין, מתוך התנשאות וזלזול, וישירות על-ידי השפלה והכאבה. הפעלת כוח חשוף וברוטלי על מי שהגיעה אליך נזקקת, כואבת וחלשה היא סוג של אלימות. ומהבזויות ביותר.

ועוד תזכורת, מרשימה קודמת:
הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה; בחיינו השבירים כל-כך, שבכל רגע יכולים להתנפץ לרסיסים. לו היינו כולנו מפנימים באמת את התובנה הזאת, היו גם בתוך הבניין הזה ובתוך ממלכת החולים שהוא מסמל, הרבה יותר אנושיות וחמלה.

עוד בנושא:
רוצה את הדרכון (הבריא) שלי בחזרה
היקום המקביל של הרופאים
טיפול נמרץ: שתי תמונות קצרות ותמונה אחת גדולה
הרקמה מסביב לצלקת (ב')