מעת לעת עולה הצעה לתקן את החוק כך שאי-פרסום שמות חשודים יהיה ברירת המחדל. התומכים גורסים כי איסור כזה חיוני להגנה על שמם הטוב של הנחקרים, באותם מקרים לא מעטים שבהם הם משוחררים אחר כך לחופשי, ללא הגשת כתב-אישום. העובדה האחרונה לא זוכה להבלטה שלה זכה מעצרם, אם בכלל. והנזק כבר נגרם. בעידן גוגל הוא גם ארוך-טווח. גם המשטרה מפרסמת יותר מדי פרטים מחקירות ומפירה את זכותם של חשודים לחיסיון.
אבל דווקא ההתנגדות לאיסור פרסום של שמות חשודים מגיעה באופן מסורתי מכיוון השיח של זכויות האדם: פרסום מהווה ערובה לכך שלחשוד יינתנו ערבויות ההליך ההוגן. שהוא לא ייעלם יום אחד מביתו כאילו בלעה אותו האדמה, כפי שקרה במשטרים אפלים (לא חלילה אצלנו..). הוא גם מצמצם את האפשרות למנוע מהחשוד גישה לעורך-דין או את חקירתו בעינויים. פרסום, אפוא, יכול לסייע לפיקוח על מעצרים ועל זכויות עצירים. וגם למעקב ופיקוח על התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות בחקירות, סגירת תיקים וניהול כתבי-אישום.
ישנם ללא ספק הקשרים שבהם לא רק נכון אלא חובה להפעיל את אמות המידה האוניוורסליות, החלות על כל אדם באשר הוא אדם. בנסיבות של צדק אין מקום לשיקולים אישיים ולמשוא פנים. עם זאת, אין לכחד שישנם גם הקשרים אנושיים אחרים, שבהם אנו מעדיפים בני-אדם מסוימים. למשל, בקשרי חברות או משפחה. הבעיה איננה בעצם ההעדפה, אלא בשאלה האם היא מופעלת בהקשר הנכון. אם אעדיף את בת משפחתי במכרז או לא אפסול את עצמי כשופטת מלשבת בדין בתביעתה – ודאי שאנהג במשוא פנים ואמעל בתפקידי. אך אם אשב ליד מיטתו של חברי בבית-חולים, אדם זר לא יוכל לטעון כלפי שאני מפלה אותו לרעה בכך שאינני סועדת גם אותו. יש הטוענים שהחובות המיוחדות רק מתוספות על אלו הכלליות, לא באות במקומן. אבל אי-אפשר לטעון שהן לעולם אינן מתנגשות. הפרסקריפציה ”עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין”, מדגימה המלצה אחת כיצד יש להיחלץ מההתנגשות. המלצה אחרת ניתנת בדמותה של אלת הצדק, שעיניה מכוסות כדי להמחיש את עוורונו של הצדק.
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.