קרוא וכתוב

פנייתו של שר הפנים אלי ישי ליועץ המשפטי לממשלה לאפשר לו לשלול את אזרחותה של ח”כ חנין זועבי נראית בעיקר כניסיון לתפוס טרמפ וכותרת על העוינות הציבורית כלפיה בשל השתתפותה במשט. למעשה הכתובת לפנייתו צריכה להיות בית המשפט לעניינים מינהליים, שכן בעקבות התיקון לחוק האזרחות מ-2008 – הסמכות לשלילת אזרחות בשל הפרת אמונים עברה אליו. לשר הפנים שמורה היום סמכות על-פי חוק לשלול אזרחות רק אם זו הושגה על-יסוד פרטים כוזבים, ואף זאת רק תוך שלוש שנים מיום רכישת האזרחות. זאת בניגוד למה שכתב בהארץ צבי בראל לפני ימים ספורים, במאמר חשוב כשלעצמו, המצביע על השימוש הסלקטיווי בשלילת אזרחות, כלפי ערבים בלבד (את בראל תיקנתי באי-מייל). אמנם, הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית מבקשת להחזיר את הגלגל ואת הסמכות לשלילת אזרחות – לידיים מינהליות. בכך מוסיף ומסתובב לו הגלגל של הסמכות לשלילת אזרחות, שדווקא בגלגוליו המוקדמים של חוק האזרחות היתה נתונה לבית המשפט, עברה לשר הפנים, חזרה לבית המשפט וכעת מבקשת לחזור חלילה.

המשך…

Read Full Post »

אתמול הרציתי במסגרת פורום קנדה-ישראל על הגירה, זכויות וזהויות בקנדה ובישראל, שמארח המכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין. כינוס הפורום השנה (זו הפעם השנייה שאני משתתפת בו), פתח כנס בינלאומי על הגירה ברופין. הנושא של המושב הפותח שבו השתתפתי היה התפתחות ההגדרה של מהגרים כסטטוס משפטי ופוליטי. המושב שלאחר מכן עסק באתגרים של הגנה על זכויות מהגרים הניצבים בפני ארגונים לא ממשלתיים (NGOs). בין השאר הרצתה בו שבי קורזן, מנכ”לית מוקד סיוע לעובדים זרים. ועל הזווית שהיא הציגה רציתי לכתוב משהו.

שבי סיפרה שכשהוקם המוקד, ב-1999, הם חשבו בתמימותם שיוכלו להיאבק למען מימוש זכויות למהגרי העבודה, אשר מוקנות להם בעצם על-פי חוק ויש לדאוג ליישומן. (חוקי המגן הישראלים חלים על כל עובד ועובדת בישראל, ללא קשר לשאלה אם הם אזרחים או זרים. גם מתוקף התחייבויותיה של ישראל באמנות של ארגון העבודה העולמי – נ”כ). בעיקר חשבו שיצטרכו לדאוג לזכויות בעבודה ולהרחיב את השיח לזכויות אדם נוספות כמו הזכות לבריאות. מדוע בתמימותם? כי כפי שהסבירה קורזן, עד מהרה הם עמדו על כך כי בפועל, זכויות אלה בישראל קשורות לבלי התר בשאלת האזרחות או למצער במעמד קבע בארץ.

המשך…

Read Full Post »

תאומיהם של דן גולדברג וארנון אנג’ל הגיעו סוף סוף מהודו הביתה והתאחדו עם המשפחה כולה. התמונות מרגשות והשמחה גדולה. באמת.

גם אם נשים לרגע בצד (אפשר?) את השאלות המוסריות הנוקבות שמעלה פונדקאות בכלל. את העובדה שהרצון והאינטרס להביא ילדים לעולם – מובנים וחשובים ככל שיהיו – אינם בלתי-מסויגים, כי שום רצון או אינטרס אנושי אינם כאלה. הם תמיד מוגבלים לנוכח זכויות של אחרים ואינטרסים כלליים אחרים; למשל חברה שבה אנשים לא נאלצים לסחור באיבריהם. את העובדה שאת המחיר משלמות, כרגיל, נשים  – נשים עניות בכלל ובעולם השלישי בפרט.
אוקיי, בואו נשים את זה רגע בצד.

בצדק נשמעו כאן טענות נגד התנהגותם של השופט והמדינה. נראה כי הושמו כאן מכשולים לא מוצדקים, שיש לקוות כי אינם נובעים מהומופוביה או מסתם ניצול לרעה של סמכות, שתוצאתו התעמרות. 
האבות המאושרים הלינו על הקשיים שהערימו בפניהם. ארנון אנג’ל אמר למצלמה: שנינו שירתנו ביחידות קרביות. ללמדנו שמדובר במלח הארץ, למרות הרגליהם המיניים, אבוי. הבעיה כאן היא בסב-טקסט: מה היה קורה לו מדובר היה במי שלא שירתו ביחידות קרביות? שלא שירתו כלל, שומו שמים? המדינה רשאית בהחלט לתמרץ ולתגמל את מי שממלאים את חובתם האזרחית. היא לא רשאית להתנות זכויות אדם בסיסיות במילוי חובה זו או אחרת. זה באשר לפן הפורמלי. בפן הלא-פורמלי, שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לחברה הישראלית ולמוביליזציה בה, והדיון בכך הוא עניין חברתי וחינוכי, נושא לשיח ציבורי חשוב.
אבל בכך לא הסתפק האב. הוא החווה בראשו לתאומיו, אחד בזרועותיו והשני בזרועות בן-זוגו, ואמר: גם הם יילכו ליחידות קרביות. אם יוכלו, מיהר להוסיף.

אז זהו זה, דרכם של תאומים ישראלים כבר מותווית וברורה מרגע לידתם. כשאני הייתי ילדה המבוגרים היו נאנחים ומקווים בקול שעד שנגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. האנחה כּוּונה בעיקר לבנים, כמובן. היום כבר נהיר להורים טריים שילדיהם שזה עתה באו לעולם יילכו לקרבי. הבטחה של אבא.
לא רק העניין עצמו עצוב. עצוב בעיקר שמי ששייכים לקבוצה מדוכאת בחברה לא שמים לב שהם מגייסים לטובת עניינם טיעונים החותרים תחת זכויותיהם של קבוצות אחרות. כי משתמע מכך שמי שלא לוחמים ביחידות קרביות, ומי שלא מועידים את ילדיהם לכך – אזרחים ערבים, נניח? אזרחים עם בעיות בריאות? – להם כנראה מגיע פחות.

Read Full Post »

תנאי כליאה כאמצעי לחץ

‘חוק שליט’ – הכוונה להחמיר את תנאי הכליאה של אסירי החמאס כדי ללחוץ על ארגונם לשחרר את שליט או למצער להעניק לו תנאי כליאה הולמים  – אושר בוועדת השרים לענייני חקיקה. חסר לי מידע בשאלה האם מדובר במי שהורשעו בעבירות או בעצירים מינהליים. כך או כך, ברור שאסור לנקוט בצעדים שהם כשלעצמם לא חוקיים. למשל, לו היו אסירים אלה שבויי מלחמה, אסור היה לפגוע בתנאים המובטחים להם באמנת ג’נבה השלישית רק כי הצד השני פוגע בשבויי המלחמה שלי. החובות שמטיל המשפט ההומניטרי מבחינה זאת אינן הדדיות. כדאי להזכיר בהקשר זה שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה משום שמעמד כזה ניתן רק בסכסוך מזוין בינלאומי.

המשך…

Read Full Post »

דוברות המרכז הבינתחומי מסרה כי, "דרך הפעולה של בצלם לא מקובלת על רייכמן", כך מדווח היום גדעון לוי בהארץ. הפרופ’ למשפטים אוריאל רייכמן הוא נשיא הבינתחומי, מגדולי הדוחפים לחוקה לישראל ומועמד לשעבר לשר החינוך מטעם שינוי.

את בג”צ הוא עדיין רוצה להשאיר. בכל אופן, אם לשפוט מכך שרק לאחרונה הוא עתר למוסד הזה יחד עם עמיתו פרופ’ אמנון רובינשטיין, בתביעה לכפות את לימודי הליבה על בתי-הספר החרדיים. אבל בצלם – כנראה שעדיף בלי. עדיף בלי מי שמציב מראה לא מחמיאה מול הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות שלו; שמהווה מקור מידע אמין וחשוב; ושגם כנראה טועה לעיתים, כמו כולנו. עבדתי שם פעם, בבצלם, בתור חוקרת. אני יכולה להעיד על הרצינות ועל הזהירות של הארגון הזה.

איזו חברה מייעד לנו הפרופ’ רייכמן, המגדל בהרצליה דור של משפטנים ואנשי ממשל, בין השאר? חברה ללא ארגונים לא ממשלתיים? חברה שאין בה קולות אחרים, מידע עצמאי וכוח נגד לדיווחים מטעם, לדובר צה”ל שקודם כל מכחיש ורק אחר כך – אם בכלל – בודק?

בהטלת הדופי בארגוני זכויות אדם, שקולו של רייכמן מצטרף אליה כעת, יש משום אי הבנת תפקידה של החברה האזרחית במדינה דמוקרטית. ביקורת עניינית על פעולות השלטון היא מיסודות הדמוקרטיה ומבצרת אותה. חופש הפעולה של ארגונים אלה מהווה ערובה להגנה מלאה על זכויות אדם, שהיא מחובותיו של כל שלטון. רק מדינות טוטליטריות מזהות את השלטון עם המדינה, וביקורת על השלטון עם חוסר נאמנות למדינה עצמה.

בעיני ישראל הראל הארגונים האלה מלשינים; ויהודים שומרי מצוות, הוא כותב היום, מתפללים שלוש פעמים ביום “ולמלשינים אל תהי תקוה”. אבל ליתר ביטחון לא נשאיר זאת בידי שמים, אם לשפוט על-פי היוזמות הצצות כאן לאחרונה להגביל את פעילותם של מי שהראל רואה בהם “שטינקרים”.  זהו מוטיב חוזר בכתיבתו של הראל: באפריל 2001 הוא פירסם מאמר בהארץ בכותרת (ב)צלם בברלין, שבו תקף אותי ואת עמיתי שייצגנו ארגוני זכויות אדם (אני את האגודה לזכויות האזרח, הוא את בצלם), בכנס שנערך בברלין, על “המלשינות, ההתרפסות הכפייתית, החולנית, דווקא על אדמת גרמניה”. הראל לא נכח בכנס. ערב לפני שהתפרסם מאמרו חזרתי הביתה ומצאתי הודעה במשיבון ממזכירתו שהוא חיפש אותי. אבל חשוב  יותר, מה שהפריע להראל, וממשיך להפריע לו עד היום, אינם המעשים המתועדים עצמם ולא העובדה שאלה נעשים בשמנו. כאז כן עכשיו מפריע לו שיהודים “מלשינים לגויים”.

הראל פחות מתוחכם ומלוטש מרייכמן. אבל שניהם חוברים יחד בברית לא-קדושה שמטרתה לקעקע את עבודתם החשובה של ארגוני זכויות אדם (שבהחלט מותר – וצריך – לבקר גם אותם באופן ענייני). התוצאה תהיה דמוקרטיה מדדה. “בלי בג”צ ובלי בצלם”, ייחל פעם יצחק רבין. את בג”צ הם משאירים. בינתיים. את בצלם לא.

Read Full Post »

חברת הכנסת החדשה מהעבודה, ד"ר עינת וילף, הגישה הצעת חוק לביטול חוק זכויות התלמיד. במאמר שפירסמה בוואלה! – לתלמידים עדיף בלי הזכויות שלהם – טענה וילף כי החוק תרם לפגיעה בתלמידים כי נטל מהמורים את סמכויותיהם שאפשרו להם להתמודד עם בריונות.

אלא שקביעה זו מופרכת. אין כל קשר בין חוק זכויות התלמיד, ובין זכויות בכלל וחוקים המגינים עליהם – לבין אלימות. קשר כזה לא הוכח מעולם. אדרבה, קיים מִתאם בין זכויות לבין ירידה באלימות. ואין זה מקרה: זכויות מייצגות את ההיפך מאלימות ומכוחנות.

המשך…

Read Full Post »

בעקבות פוסט של ולווט הגעתי להתבטאות של אורנה אושרי שכתבה כדלקמן:
”אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות ובדרך כלל, ואולי לא כדאי שאגלה, כשאני שומעת על פיגוע בשטחים, כולל הרוגים, אני מושכת בכתפיי, בגלל שזה חוץ לארץ בעיניי”.

גם אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות. אבל אני רחוקה מלמשוך בכתפי כשיש פיגוע בשטחים. אני חושבת שאדישות להרג אזרחים כאשר הם לא האזרחים ה”נכונים” היא עמדה מעוותת ומגונה מבחינה מוסרית.
עמדה כזאת מקעקעת גם את ההבחנה היסודית שמאפשרת לצאת, בין השאר, נגד טרור. העובדה שהמתנחלים יושבים היכן שהם יושבים שלא כחוק על פי הדין הבינלאומי, איננה רלוונטית לכך שהם זכאים להגנה על חייהם. הם גם עדיין אזרחים. 
אעיר עוד כי מי שמתייחס אליהם כאל מי שאינם אזרחים, ולכן כמי שהם יעד לגיטימי להתקפות – למעשה “מלבין” את ישיבתםי בשטחים… שכן לכוח הכובש מותר להשתמש בשטח הכבוש לצרכים צבאיים. אסור לו רק ליישב בשטח הכבוש את אזרחיו. אם המתנחלים אינם אזרחים הרי ההתנחלויות אינן לא-חוקיות…

לחוד אפשר להעיר על כך שלאושרי לא אכפת גם כשבחו”ל נהרגים אנשים. נכון שאדם קרוב אצל עצמו; ואיש לא יטען בכנות שאיננו מזדעזעים יותר כשנהרג מישהו שאנו מכירים היכרות אישית מאשר כשאנו קוראים כרוניקה על אדם זר שמת. אבל מוות הוא תמיד נורא. איך אפשר למשוך כתפיים מולו? דווקא בכך חושפת אושרי שהיא זאת האוחזת בגישה פרטיקולריסטית לעילא, כזאת שמתבטאת אצל אחרים ב”זה טוב ליהודים?” ודומיהם. מה ההבדל העקרוני בין אושרי לבין אלה שאכפת להם רק כשיהודים נרצחים?

לשבור את המראה

רוב (קטן) בציבור סובר שיש בישראל עודף חופש ביטוי, ושאין לאפשר לארגוני זכויות אדם החושפים מעשים לא מוסריים של ישראל לפעול באופן חופשי. רוב גדול הרבה יותר – קרוב ל-74% – סוברים כי יש “להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ”. לרוב הציבור, אפוא, לא אכפת שנעשים מעשים לא מוסריים. אכפת לו שמדווחים עליהם. או "ש”מלשינים” עליהם לגולדסטון. במקום לדאוג באמת לפרצופה של המדינה, בכך שלא ייעשו כאן מעשים כאלה, או שלפחות ישאפו לצמצומם, יחקרו חשדות להם ויענישו את האחראים להם (ואז לא יהיה צורך בשימוש בדין הבינ”ל לשם כך) – שוברים את המראה.

באופן אירוני, חוט דק מסוים קושר את עמדתה של אושרי ביחס למתנחלים, לידיעה הזאת. החוט הזה הוא יחס סלקטיווי למוסר.

Read Full Post »

פרק בסדרה סאות’פארק צונזר בעקבות איומים מחוגים מוסלמים קיצוניים. לאחר שבפרק קודם הוצג הנביא מוחמד בחליפת דב, הזהירו המאיימים את יוצרי הסדרה מפני תגובה אלימה. המאיימים, חובבי רמזים סובטיליים, אמרו שיוצרי הסדרה “יסיימו כמו תיאו ואן גוך על כך ששידרו את התוכנית הזו". ואן גוך, בימאי הולנדי, נרצח ב-2004 על רקע סרט שבו מתח ביקורת על אלימות נגד נשים באיסלאם. “זהו אינו איום, אלא אזהרה בפני המציאות של מה שככל הנראה יקרה להם", הוסיפו בתבונה. כן, אזהרה מפני כוחה הדטרמיניסטי של המציאות, מלווה בפרטים אודות הכתובות של משרדי היוצרים בקליפורניה ובניו-יורק.
באותו הפרק, יש לומר, הופיעו גם דמויות מרכזיות מדתות אחרות: בודהה תחת השפעת סמים וסנטה-קלאוס מחופש. טרם נרשמו אזהרות מצד מאמיניהם.

בעקבות פרשת הקריקטורה הדנית כתבתי רשימה שאני ממליצה לקרוא גם בהקשר זה. דנתי בה בשאלות שונות שהצעתי להפריד ביניהן. שאלות כגון האם הפרסום מוגן? להבדיל, האם הוא ראוי? האם פגיעה ברגשות יכולה להוות עילה להתערבות בחופש הביטוי?  האם יש הבדלים בין הקשרים שונים, ומדיה שונה, שבהם מתפרסם הביטוי? האם לפגיעה ברגשות דתיים ובדת יש מעמד מועדף?

בקצרה, אין לאנשים זכות מוגנת לא להיעלב. יש להם זכות לא להיות נתונים להסתה. כל אדם וכל קבוצה רשאים למחות נגד מה שנראה להם כהצגה בלתי-הוגנת או מעליבה שלהם. לכל חברה ומדינה חובה למנוע הסתה נגד בני-אדם על רקע שייכותם הקבוצתית, בין אם הסתה גזענית או אחרת. אבל אם כל ביטוי הפוגע ברגשותיו של אדם או קבוצה יצונזר, יקיץ הקץ על האפשרות לא רק לסאטירה אלא בעיקר לביקורת. שמוגנים במסגרת חופש הביטוי. איומים באלימות בשום מקרה אינם קבילים. ונגדם צריך לצאת חוצץ, ובלי הסתייגויות.

חופש הביטוי כקריקטורה. הפוסט המלא (2006)

Read Full Post »