קרוא וכתוב

עם קבלת הצווים להקפאת הבנייה בהתנחלויות, שומעים כבר את הדיו הראשונים של הספין שהמתנחלים יושבים בעצם על קרקעות מדינה וככאלה אינם פוגעים בזכויות האדם של הפלסטינים. ההיפך: לדבריהם, ההקפאה היא-היא "פגיעה בזכויות אדם".

כדאי להזכיר, אפוא (ראו בקישור בסוף הרשימה), את ההתחכמות המשפטית שבעזרתה השתלטה ישראל על אדמות הגדה המערבית תוך הכרזה עליהן כעל אדמות מדינה. זאת לאחר שבבג"צ אלון-מורה נפסלה האפשרות להשתמש בקרקעות פרטיות לשם הקמת התנחלויות. ישום מניפולטיווי של חוק הקרקעות העות'מני מ-1858, תפיסה לצרכים צבאיים, הכרזה על קרקע כעל "נכס נטוש" והפקעת קרקע לצרכי ציבור (לא זה הפלסטיני, חלילה). השתלטות שנעשתה בניגוד לכללים בסיסיים של הליך הוגן ולעקרונות הצדק הטבעי. למען האמת, דרכים אלה, מגוּנות כל שיהיו כשלעצמן, הן בעלות חשיבות משנית כשזוכרים שמטרתן – הקמת התנחלויות אזרחיות בשטח כבוש – מנוגדת למשפט הבינלאומי. 

כל האמת על "אדמות המדינה השוממות" שעליהן הוקמו ההתנחלויות: כך השתלטנו על ה'מירי'.

Read Full Post »

ב-20 בנובמבר ימלאו 20 שנים לאמנה לזכויות הילד. במונחי האמנה, היא כבר בגירה (האמנה מגדירה "ילד" כמי שמתחת לגיל 18). זוהי אמנת זכויות האדם המאושררת ביותר בעולם: למעט ארה"ב וסומאליה, כל מדינות העולם הן צד לה.

ילדים הם הקבוצה האחרונה שזכויותיה הוכרו, כחלק מהתהליך האוניוורסליזציה של זכויות האדם. הדמוקרטיה היוונית כללה רק גברים חופשיים ובעלי רכוש; המאגנה כארטה "חילצה" ויתורים מסוימים מן המלוכה לאצולה; המהפכה הצרפתית העניקה זכויות לבורגנות; וכן הלאה. ההתקדמות ההיסטורית נעשית במעגלים המתרחבים והולכים עד שהם כוללים – או אמורים לכלול – את כל בני-האדם.

המאבקים לזכויות השחורים והנשים בארה"ב, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, נתנו את הדחיפה גם לשלב האחרון של הכרה בזכויות ילדים. למעשה, נשים וילדים הן שתי הקבוצות החברתיות האחרונות שהוכנסו למעגל של בעלי הזכויות. בשוויץ, למשל, קיבלו נשים זכות הצבעה רק ב-1971. מובן שההכרה הפורמלית בזכויות עדיין איננה מספיקה. במקומות מסוימים בעולם אנו רחוקים מרחק שנות אור משוויון זכויות לקבוצות אלה, שהן עדיין החלשות ביותר בחברה. זה מתחוור אם בודקים, רק לשם דוגמא, מי הם הקורבנות דהיום של אחד האיסורים המוחלטים היחידים במשפט הבינלאומי של זכויות האדם – על עבדות וסחר עבדים. רובם נשים וילדים.

ייחודן של זכויות ילדים, בין השאר, הוא בכך שהן נוסחו בידי מבוגרים ומשקפות את תובנותיהם בדבר היכולות והאינטרסים של ילדים, כמו גם את מידת נכונותם של מבוגרים להכיר בזכויותיהם ולאפשר את מימושן. ככלל, אפשר להגיד שזכויות ילדים מבטאות מחד גיסא זכויות מופחתות יחסית למבוגרים ומאידך גיסא – הגנות מיוחדות. עוד על הההיבטים העקרוניים של זכויות ילדים והקשיים הכרוכים בהן, ניתן לקרוא בקישור למאמרי על זכויות ילדים בסוף הרשימה.

את האמנה יש לקרוא כמכלול, כשהוראותיה משלימות זו את זו. כל זכויות הילדים יינתנו על-פי העיקרון של הכשרים המתפתחים של הילד, כולל זכויות שונות לכשרים שונים.
טובת הילד היא השיקול הראשון במעלה בהחלטות לגבי ילדים. לכל החלטה יש לגשת מהעמדה של הילד שנמצא במרכז ונקודת המוצא היא זכותו. אין דיכוטומיה בין טובת הילד לזכויות הילד, משום שהרעיון באמנה הוא של זכויות ילדים כזכויות מותאמות. הן מותאמות לילדים ולא זכויות מבוגרים ש"מולבשות" על ילדים.

סעיף הדגל של האמנה, ליבתה, הוא סעיף 12 המבטא את עיקרון ההשתתפות. הוא מורה לתת לילד קול, לשמוע אותו ולהעניק לו אפשרות להשתתף בהליכים הנוגעים אליו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו.
עקרונות נוספים הם נפרדות של הילד: הילד כאדם נפרד, לא חלק מההורים או המדינה. התפתחות, המהווה מאפיין מהותי של ילדים; שוויון מהותי בינם לבין מבוגרים (להבדיל משוויון טכני); וייחודיות של יחסי ילד-הורה. סעיף ההשתתפות שהוזכר לעיל חופן את כל הרעיונות והעקרונות של האמנה בקליפת אגוז.

ילדים הם הקבוצה האחרונה שהוכנסה למעגל הזכויות, והכרה בזכויותיהם, שהאמנה הגדירה וניסחה, היא שינוי משמעותי שמעורר עדיין התנגדות רבה. יומולדת 20 – תחילת גיל הבגרות אבל רק סיום גיל הילדות, גם של האמנה ושל הרעיון בדבר זכויות ילדים כזכויות אדם. מזלטוב.

זכויות של ילדים
ומה אִתנו, לנו אין זכויות? (תשובה לטרוניית המורים)

Read Full Post »

לאחרונה אני נתקלת יותר ויותר באנשים שאחרי שהם מקבלים ביקורת על מה שכתבו (או איך שכתבו, או באיזה פורום), מגיבים בתוקפנות כלפי "אבירי חופש הביטוי" בדרך-כלל, שפתאום אומרים להם שלא היו צריכים לכתוב מה שכתבו. אי-ההבנה כאן היא כל-כך בסיסית, שצריך להגיד עליה משהו.

תגובות ביקורתיות על מה שמאן דהוא כתב – אפילו הטענה שהיה צריך להימנע מלכתוב מסיבות אלו או אחרות – אינן בגדר פגיעה בחופש הביטוי. הן חלק מאותו חופש ביטוי עצמו. ביטוי מביא לביטוי שכנגד ומעורר דיון. לפעמים לא רק על תוכנו אלא על עצם התבונה או המוסריות שבביטויו. יש הבדל מכריע בין זה לבין ניסיון למנוע ביטוי על-ידי הטלת סנקציה. ההגבלות האחרונות על חופש הביטוי מתחלקות לשני סוגים: מניעה מוקדמת וענישה מאוחרת. במניעה מוקדמת קיימת חובה חוקית לקבל אישור מראש לפעולה, והיא אסורה כל עוד לא התקבל אישור שכזה. דוגמא מובהקת היא כמובן צנזורה. בענישה מאוחרת, לעומת זאת, לא קיימת חובה לקבל אישור מראש אלא הפעולה האסורה בחוק יכולה להביא לנקיטת אמצעים משפטיים. דוגמא לכך היא טיפול החוק במה שמכונה "חומר תועבה", או בנסיבות אחרות לשון הרע. ברור שגם פיטורין יהיו בגדר סנקציה, מינהלית. למרות שהמגבלה הראשונה, של מניעה מוקדמת, חמורה יותר – שכן היא נותנת בידי השלטון כוח רב – לאחרונה עלולה להיות השפעה רחבה יותר, בהביאה לצנזורה עצמית מחשש תביעה. זה מה שמכונה ההשפעה המצננת (chilling effect) על חופש הביטוי, הגורמת לאנשים להימנע מראש מלהתבטא. התוצאה היא השתקה של השיח הציבורי. חשיבותו של חופש הביטוי וההשפעה המצננת של הגבלתו הן סיבות חשובות לנהוג בהגבלות על חופש הביטוי זהירות מופלגת.

אמנם, לא רק החוק הוא כלי להגבלת פעולתם של בני-אדם. המוסכמות החברתיות, החשש מפני בידוד ולעג ("מה יאמרו") – כוחם לא פחוּת. ג'ון סטיוארט מיל, הכוהן הגדול של חופש הביטוי והדעה (והחירויות הליברליות בכלל), מזכיר לנו שאין די בהגנה מפני מה שנכפה עלינו בחוק: "יש צורך בהגנה גם בפני עריצותן של הדעות והרגשות השולטות. יש צורך בהגנה מפני נטיית החברה לכפות את מושגיה ואת מנהגיה שלה על הכופרים בהם". אבל, וזה אבל גדול, ביקורת איננה כפייה כזאת. מותר להגיב לביטוי בביקורת; לעיתים זה אפילו רצוי (ודאי שבעיני מיל). כולל ביקורת על כך שלא היה ראוי כי ייאמר מה שנאמר או ייכתב מה שנכתב. אדרבה, זוהי הדרך הנכונה להתמודד עם ביטוי שאיננו ראוי בעינינו, ולא השתקתו באמצעים משפטיים כשזה אינו הכרחי. העובדה שדבר-מה מותר בחוק, איננה הופכת אותו לראוי מבחינות אחרות. בביקורת נוקבת כלפיו אין שום פגיעה בחופש הביטוי, אלא מימושו המלא. זאת על-ידי התמודדות אִתו בכליו הוא: ביטוי. 

עוד בנושא:
חופש הביטוי כקריקטורה 
הכחשת שואה וחופש הביטוי 

Read Full Post »

יש אירוניה מסוימת, כזאת שרק המציאות יכולה לזמן, בכך שתאריך גירושם של מהגרי העבודה וילדיהם נקבע לאחד בנובמבר, כשבהמשך אותו חודש עצמו – ב-20 בנובמבר – מציינים את יום הילד הבינלאומי. יום שנקבע לתאריך זה משום שב-20 בנובמבר 1989 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה לזכויות הילד; אמנה שכל מדינות העולם הן צד לה זולת ארה"ב וסומליה. ישראל אישררה אותה בשנת 1991 ובכך נהפכה צד לאמנה ומחויבת לה במישור הבינלאומי.

השנה עומד יום הילד הבינלאומי בסימן עגול במיוחד: 20 שנים לאמנה לזכויות הילד. סעיף 7 לאמנה קובע כי "הילד יירשם מיד לאחר לידתו, ותהיה לו זכות מלידה לשם, הזכות לרכוש אזרחות וככל הניתן, הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על-ידם". לידה של ילדים למהגרי עבודה במדינה שבה הם עובדים היא מקור אפשרי לתופעה של היעדר אזרחות (statelessness), שהמשפט הבינלאומי מבקש לצמצם ככל הניתן; שכן אזרחות היא "הזכות לזכויות". זה יכול לקרות כאשר מדינת הלידה מעניקה אזרחות על-פי דין הדם (jus sanguinis), ואילו מדינת המקור של ההורים מעניקה אזרחות על-פי דין האדמה (jus soli). התוצאה היא שהילד עלול ליפול בין הכיסאות ולהיות מחוסר אזרחות לחלוטין. הזכות לאזרחות, על אף שהיא מופיעה בהכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם, מפורשת בה כזכות לאזרחות כלשהי. ומכל מקום, היא לא תורגמה לכלל זכות המנויה באמנות מחייבות לזכויות אדם, כזאת המטילה חובה משפטית על המדינה להעניק בנסיבות מסוימות. היא מופיעה רק לגבי ילדים באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ובאמנה לזכויות הילד שצוטטה לעיל, בנוסח דומה; וכן באמנה הבין-אמריקנית לזכויות אדם, הקובעת את הזכות לאזרחות ומחייבת את המדינות שהן צד לה להעניק אזרחות למי שנולד בשטחן אם אחרת יהיה חסר-אזרחות.  אני מציינת זאת משום שברור שגם במשטר הבינלאומי של זכויות אדם, נשמרת במידה רבה הריבונות של המדינות וסמכותן לקבוע בעניינים של הגירה אליהן והתאזרחות בהן. אך ריבונות זאת איננה מוחלטת: היא ננגסת על-ידי כללים מסוימים של הדין הבינלאומי, כמו עיקרון איסור ההחזרה ואיסור על אפליה. מכל מקום, נשים לב כי גם הלשון המקורית של סעיף 7 לאמנה לזכויות הילד מדברת על "the right to acquire a nationality". כלומר, לאו דווקא אזרחותה של המדינה שבה נולד, אבל אזרחות כלשהי.

בני המשרתים

המקרה שלפנינו נוגע פחות לצד המשפטי, בעיני, ויותר לצד המוסרי והפוליטי. ישראל ממשיכה במדיניות הנלוזה של גירוש מהגרי עבודה ובה בעת "יבוא" עובדים חדשים. מדיניות של "דלת מסתובבת" שמי שגוזר ממנה קופון הן חברות כוח האדם, כמובן. ילדיהם של מהגרי העבודה הם הקורבן האולטימטיווי של מדיניות זאת.  מדובר בילדים שנולדו כאן, אינם מכירים מקום אחר ושפה או תרבות אחרות, זוהי ארצם לכל דבר ועניין. גם אם אין לישראל חובה להשאירם כאן ולהעניק להם אזרחות או מעמד קבע, יש לה מחויבות מוסרית כלפי ילדים שנולדו כאן כי הוריהם הגיעו לעבוד אצלנו.

זאת השנה השנייה שאני מלמדת באוניברסיטה קורס בנושא "מעמדם וזכויותיהם של זרים". כמו בסמינר על אזרחות והגירה שהעברתי שנים אחדות, גם כאן אני מציגה בפתיחה את עמדתו של מייקל וולצר בספרו Spheres of Justice. וולצר מצדיק את זכותן (המוגבלת) של מדינות לסגור את גבולותיהן, שכן סגירה כזאת היא תנאי לקיומה של קהילה בכלל, שמחלקת לחבריה את כל הטובין האחרים. קבלה ודחייה עומדות בלב העצמאות של הקהילה הפוליטית ומהווה בעיניו את המובן העמוק של הגדרה עצמית.  אבל בד בבד עם הצד הזה של עמדתו, המוכרת ונלמדת כשדנים בהגירה, יש גם צד אחד, מוכר קצת פחות. והוא מעמדם של מהגרים שגרים בשטח המדינה. לדידו, מרגע שהם נמצאים בתוכה ועובדים בה, יש להתייחס אליהם כאל חברים ועליהם להיות על המסלול לקבלת אזרחות (אם רצונם בכך). מצב אחר, הוא כותב, יהיה בגדר רודנות. כמו משפחה החיה עם משרתים. תהליכי ההכרעה שבאמצעותם קובעת מדינה דמוקרטית את חייה הפנימיים חייבים להיות פתוחים באופן שווה לכל מי שחי בשטחה, עובד בכלכלה המקומית וכפוף לחוק הפנימי.  כאשר אנשים כאלה אינם יכולים לעצב את הכוח הפוליטי שאליו הם כפופים, כאשר לאזרחים יש מונופול על הכוח הפוליטי – זהו דיכוי. (ה"בחירה" שלהם לבוא הנה, כביכול הסכימו לבוא במעמד של משרתים איננה פוטרת אותנו מהקושי הזה; אף כי יתכן שחלקם הגדול אכן רואים את שהותם כאן כזמנית ויעדיפו לחזור לארצם ולמשפחתם -נ"כ). לאזרחים דמוקרטים, הוא מסכם, יש ברירה: אם הם רוצים להביא עובדים חדשים, עליהם להיות מוכנים להרחיב את תחום החברות. אם הם אינם מוכנים לקבל חברים חדשים, עליהם לפתור את הביקוש בשוק העבודה המקומי. וזוהי הברירה היחידה. וולצר מעמיד את שני הצדדים האלה יחד – הצדקה של זכות הסגירה עם ההכלה הפוליטית פנימה. גלגולו של רעיון זה מתנסח בעיקרון המוכר לעוסקים בתיאוריה של הגירה – "קשה בחוץ, רך בפנים" (hard outside, soft inside).
מהי המחויבות שלנו לאנשים שהגיעו כדי לעבוד כאן, שאת רובם המכריע גייסנו לעשות זאת, ובעיקר לילדיהם, בני המשרתים, שלא בחרו? זאת השאלה העיקרית שצריכה לעמוד לנגד עינינו.  לא על גבם של הילדים האלה צריכה המדינה לבסס את כלכלת העבודה המעוותת שלה. 

עוד בנושא: זיהום

Read Full Post »