קרוא וכתוב

ולרשטיין לא קרא לאלימות. הוא קרא לסירוב אזרחי. השאלה היא האם מדובר בסירוב שיכול להיות מוצדק מבחינת הערכים שהוא מבקש להגן עליהם. הקריאה להעמידו לדין בגין המרדה די מדהימה: מדובר בעבירה שצריכה להימחק מספר החוקים בגין פגיעתה הקשה בחופש הביטוי. ולמה ולרשטיין בכל זאת היה צריך לשבת בכלא. מזמן.

המערכת הפוליטית רועשת וגועשת, אך לפחות על-פי הדיווח על דבריו של פנחס ולרשטיין לא היתה בהם משום קריאה לאלימות. על-כן לא נעברה עבירה של הסתה לאלימות. עבירה זו קבועה בסעיף 144ד2 לחוק העונשין:

"המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים".

ולרשטיין ללא ספק קרא להפר את החוק. הפרת חוק לא אלימה יכולה ליפול בגדר סירוב אזרחי, שבנסיבות מסוימות יכול להיות מוצדק. בעוד שסירוב אזרחי עצמו הוא פעולה המוגדרת כפוליטית ופומבית, שאלה הדורשת בחינה היא מעמדה של קריאה לסירוב אזרחי. אך חשוב יותר: האם מדובר בעמידה בתנאים של סירוב אזרחי כפי שמגדיר אותם למשל ג'ון רולס, בספרו A Theory of Justice? – "אי-הצדק שנגדו מוחים צריך להוות הפרה ברורה של חירויות האזרחות השווה, או של שוויון ההזדמנויות האזרחי, הפרה שנמשכה לאורך זמן, אל מול אופוזיציה פוליטית". כאן לא מדובר בהפרה לאורך זמן של עקרונות הצדק היסודיים של החברה, אלא בחוק נקודתי. גם השאלה האם יש כאן פגיעה קשה בעקרונות הצדק איננה טריוויאלית כלל ועיקר. למרות שנראה ברור כי בפינוי אנשים מביתם מדובר בפגיעה בזכויותיהם, אני סבורה כי הערכים שבשמם נעשית הפגיעה הזאת דווקא הם הערכים הדמוקרטיים הראויים. זאת בעוד שהערכים שבשמם מתבצעות הפרות החוק של המתנחלים (במקרה שאלו אינן אלימות) הם ערכים שמימושם, כפי שכתב חיים גנז,

"פירושו פגיעה בוטה בזכות האנושית לשלטון עצמי ולכבוד [של הפלסטינים – נ"כ], אותה זכות שעל-יסודה ניתן לייחס לדמוקרטיה ערך כשלעצמה". (ציות וסירוב, הקיבוץ המאוחד 1996).

יש הטוענים שניתן ללא שום פקפוק להעמיד לדין את ולרשטיין בגין עבירת ההמרדה. זאת על-פי סעיף 136 לחוק העונשין המגדיר המרדה, בין השאר:

"(1) להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין; (2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין; ".

עמדה זאת הובעה מפי משה נגבי בתכניתו 'דין ודברים' השבוע. מעניין לשמוע דברים כאלו מפי מי שרואה עצמו כלוחם ללא חת לזכויות האדם, שכן כל מי שחופש הביטוי יקר לו סבור כי עבירת ההמרדה צריכה להימחק מעל ספר החוקים. מדובר בעבירה שמקורה בפקודת החוק הפלילי מן המנדט הבריטי, שהפְּסִיקה כבר הבינה שחובה לצמצם את תחולתה אחרת היא לא תעלה בקנה אחד עם אופיו של משטר דמוקרטי, המאפשר מתיחת ביקורת על השלטון. (לפירוט ר' קרמניצר וגנאים, הסתה, לא המרדה, המכון הישראלי לדמוקרטיה 1997).

ולרשטיין. הרג נער פלסטיני

וולרשטיין? ולרשטיין צריך היה לשבת בכלא. לא על הסתה, לא על המרדה – על הריגת רבאח ר'אנם אחמד ב-11.1.1988. ולרשטיין היה גם אז ראש המועצה האזורית בנימין. הוא הואשם תחילה בהריגה אך בעקבות עסקת טיעון הורשע בגרימת מוות ברשלנות ונידון ל-4 חודשי מאסר בפועל שיְרוּצוּ בעבודות שירות ול-12 חודשי מאסר על תנאי. (ת"פ 265/88, מדינת ישראל נ' פנחס בן משה ולרשטיין. ר' עוד כאן). צדק, כבר אמרנו?

Read Full Post »

ב-10 בדצמבר מדי שנה מציינים את יום זכויות האדם הבינלאומי. זהו היום שבו, ב-1948, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. השנה מצוין היום בסימן חינוך לזכויות אדם. יעדו זה של החינוך מופיע בהכרזה עצמה, בסעיף כ"ו(2), הקובע: "החינוך יכוון לפיתוחה המלא של האישיות ולטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות היסודיות; החינוך יטפח הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים והקיבוצים הדתיים והגזעיים, ויסייע למאמץ של האומות המאוחדות לקיים את השלום".

המדף העברי עני מאד בספרות על זכויות אדם. ניתן לציין את ספרה של רות גביזון, זכויות אדם בישראל, את ספרו של אדי קאופמן, זכויות אדם במערכת הבינלאומית (שניהם בהוצאת האוניברסיטה המשודרת), ואת המקראה בת 3 הכרכים זכויות האדם והאזרח בישראל של האגודה לזכויות האזרח, שהוציאה גם כמה מדריכים למורה בנושא. לילדים מומלץ הספר מגילת זכויות האדם של אנדריי אוסוצ'וב, ולפעוטות – ספר הזכויות שלי של חגית גוֹר ורֶלָה מַזָּלִי (שניהם בהוצאת עם-עובד).

ארכיון המדור זכויות אדם באתר זה
פרסומים, מאמרים והרצאות שלי בנושא זכויות אדם

Read Full Post »

"בצה"ל מתחשבים בלוחמות ולא בדתיים", זוהי כותרתה של ידיעה בהארץ מהיום, שעל-פיה בעוד שקיימת מודעות בצבא לצרכיהן של הלוחמות ולחשיבות שילובן ביחידות הקרביות, אין התחשבות דומה בדרישות הלגיטימיות של לוחמים דתיים, הנפגעים מכך.

נשמע ממש לא בסדר. ומה הן אותן "דרישות לגיטימיות"? – דרישות שוועדה מיוחדת קמה לשבת על מדוכתן, שכן עצם צירוף נשים ליחידות אלו פוגע ברגשותיהם הדתיים של החיילים. אחד הכללים שקבעה הוועדה הוא שמירה על זכותם של חיילים דתיים לשרת במסגרת שבה אין לוחמות.

עיון קצת יותר מעמיק בסוגייה מעלה כי לא ברור כלל כי אלו הן דרישות לגיטימיות. להבהרת הנקודה אעזר במושג 'העדפות חיצוניות,' שרונלד דבורקין מנתח בספרו Taking Rights Seriously. המשך…

Read Full Post »

בחודשים האחרונים אני מקשרת כאן (בסימניה בטור הימני, ארכיון כאן) למאמרים בנושא רצח העם בחבל דארפור שבסודן. כתבתי על זה בעצמי כאן ובמקום אחר כתבתי על ההספד העתידי על קופי אנאן שפירסם ניקולס קריסטוף מהניו-יורק טיימס, שלא מרפה מנושא דארפור, וצירפתי לינק לתרומות לסיוע.
השבוע כתב נט האנטוף, בעל הטור 'ספינת החירות' ב-Villege Voice, על יוזמה פרטית לקמפיין שמבקש להשעות את כל הקשרים המסחריים, הפרוייקטים הכלכליים וההשקעות שבעזרתן מממנת סודאן את הג'נוסייד, הטיהור האתני והאונס ההמוני. זאת לנוכח חוסר-המעש הבינלאומי.(*) גם לאזרחים פרטיים מוצעת דרך להשתתף. זהו האתר של היוזמה הזאת. ואולי כפי שקאטו הזקן סיים כל נאום שלו ב"וקרתגו תיפול", צריך כל שבוע לחזור ולהזכיר את סודן.

(*) יש לא מעט אירוניה בכתיבה על כך בדיוק בתאריך שבו הוקם רשמית האו"ם לפני 59 שנים (24.10.1945) ונכנסה לתוקף מגילת האו"ם. זהו אותו ארגון שנועד, על-פי הפרק הראשון של המגילה, "לשמור על השלום והביטחון הבינלאומיים". במבוא למגילה מוכרז חגיגית: "אנו, עמי האומות המאוחדות, נחושים בדעתנו להציל את הדורות הבאים מיסורי המלחמה, שפעמיים בתקופת חיינו הביאה סבל עצום על האנושות, ומאשרים מחדש את אמונתנו בזכויות אדם בסיסיות, בערך ובכבוד של בן האנוש, בזכויותיהם השוות של גברים ונשים ושל אומות גדולות וקטנות"…

Read Full Post »

במאמרו של עמנואל סיון בהארץ מהיום, על הקהילה המוסלמית בצרפת, הוא מספר בין השאר על דרשה שנושא מטיף בענייני חינוך. "קצפו של המטיף יוצא על המושג 'זכויות הילד', הקונה לו שביתה 'בקרב אחינו', כנראה בהשפעת החברה הסובבת. ומה על זכויות ההורים? אלה אינן מעונות באמנה של האו"ם! וכך אנו מגיעים, שומו שמים, לבנים המחציפים פנים כלפי אבותיהם, לבנות הדורשות מאמותיהן לקצר חצאית או לאחר בנשף, שלא לדבר על סירוב ללבוש רעלה לבית הספר".

הטענה הזאת מוכרת לי ממקום אחר. בפגישותי עם מורים ומנהלים במסגרת השתלמויות שאני מעבירה על זכויות תלמידים, בהרצאותי לפניהם על זכויות אדם וזכויות ילדים, אני שומעת גרסה שלה: "ומה אתנו, לנו אין זכויות?"; "ומה עם חובות התלמידים?". ההתרסה הזאת מבטאת חרדה אמיתית, שיש להפיג, וקושי של ממש שצריך להתמודד אתו. אכן, מורים רבים ניצבים מול קשיים עצומים הנובעים מהתפוררות הסמכות בבית-הספר, מהאלימות הגוברת, מכניסת השיח המשפטי לבין כתליו (בדמות קבלת מכתבים מעורכי-דין ואיומים בתביעות), מתנאים בלתי-אפשריים כמעט להוראה ולמידה ומשחיקה מתגברת כתוצאה מכל אלו. אך מה לכל אלו ולזכויות התלמיד? האמנם ההתוודעות למושג הזה היא שמגבירה את התובענות ("זכותי!") והאלימות מצד הילדים או שמא החיים בחברה הסובבת אותם מלמדים אותם זאת, מה שהם רואים על הכביש, בטלוויזיה, בבית הנבחרים ובעיקר בביתם הם?

לא סתם אני מתחילה תמיד את הרצאותי בהשתלמויות הללו בהצגת הנושא הכללי של זכויות אדם וייחודן. זכויות התלמיד אינן מושג שצונח אלינו משמים, או בדמותם של פנקסי הזכויות שמחלק משרד החינוך לחדרי-המורים. זכויות התלמידים נובעות מזכויותיהם כילדים, ואֵלו – חלק בלתי-נפרד מזכויות האדם. לילדים יש זכויות משום שהם בני-אדם. חשוב להבין מנין מגיע הרעיון הזה, מהו ההֵקשר ההיסטורי שבו צמח וכיצד התפתח, אֵלו זכויות מוּכּרות ואֵלו בעיות מתעוררות בנוגע אליהן. כך לְמֵדים המורים כי ללא שום ספק גם להם יש זכויות. כבני-אדם. כמורים, יש להם בעיקר סמכות. ואת הסמכות הזאת עליהם להפעיל מתוך שיקול דעת וכיבוד זכויותיהם של הכפופים להם, כפי שחייב בכך כל בעל סמכות. את זה מבינים אולי טוב יותר אחרי שלומדים מדוע החובה העיקרית לכבד ולהבטיח זכויות אדם מוטלת על רשויות המדינה, למרות שעל כל אדם ואדם מוטלת החובה לכבד את זכויותיו של הזולת.

בוודאי שלכולנו יש חובות, אֵפוא, שכן אם לכל אחד ואחת מאתנו יש זכויות, וכל זכות יוצרת חובה נגדית להגן עליה, לכל אחד ואחת גם חובה לכבד את זכויות האחר. נוצרת רשת של זכויות וחובות, אך זוהי תפיסה שונה מאד של הַקֵשֵר בין זכות לחובה מאשר זו הרווחת והמוטעית, הסבורה כי זכויות תלויות בקיום חובות. את זכויות התלמידים או הילדים לא ניתן להתנות בקיום חובות משום שכל זכויות האדם אינן מותנות בקיום חובות, גם אם לכל חברה הרשות להטיל חובות על חבריה. העובדה שככלל קטינים נמצאים מתחת לגיל החבוּת המשפטית איננה אומרת שאין להם חובות. ראשית, יש להם חובות הנובעות מהַסְדָרים והמדיניות של המוסד שבו הם לומדים. שנית, מתפקידם של המורים לחנך אותם לכבד את זכויותיהם של אחרים ובכך להתרגל למילוי חובתם כבוגרים. בידי המורים – כמו בידי ההורים – נתונה אֵפוא זכות גדולה (והפעם במובן העממי של המִלה…) לחנך את הילדים לזכויות אדם, ליצור בבית-הספר תרבות של זכויות, תרבות השונה מאד מתרבות של "מגיע לי". זו איננה משימה קלה כפי שחינוך בכלל איננו דבר פשוט. אבל זה כבר נוגע לאחריות שיש למי שהביאו ילדים לעולם, ולמי שבחרו בחינוכם כמקצוע, בצד הזכות הגדולה שהוענקה להם.

עוד בנושא:
זכויות של ילדים

Read Full Post »

בעקבות הפיגועים האחרונים בסיני והוויכוח סביב ההתרעות ואי-ההישמעות להן, נשאלתי האם לדעתי היתה צריכה ממשלת ישראל לסגור את הגבול היבשתי עם מצרים כדי למנוע מעבר של ישראלים לאזור.
פעולה כזאת היא ודאי קיצונית מאד ויש לה פוטנציאל בעייתי מבחינת היחסים עם מצרים עד כדי תקרית דיפלומטית. אבל אותי מעניינים יותר היחסים בין האזרחים לממשלתם בהקשר זה, וכאן מדובר במעשה פטרנליסטי: כפייה על אדם את טובתו. האם ראוי כי מדינה ליברלית תעשה זאת או שעליה להסתפק באזהרה ולהשאיר את המסקנות המעשיות לכל אחד ואחת, על-פי מיטב שיפוטם? זאת, כמובן, לא הדוגמא היחידה של פטרנליזם שאנו חיים אִתו במישור זה. מחייבים אותנו לחגור חגורות בטיחות, לדוגמא, כדי לא להזיק לעצמנו. אמת, שכמעט כל מעשה פטרנליסטי ניתן להצדיק בנימוקים לא-פטרנליסטיים, למשל בכך שעלוּת הנזק שעלול להיגרם נופלת על המדינה.

ג"ס מיל

האם מותר להגביל זכויות לא בגלל הפוטנציאל של נזק לאחרים אלא בגלל הפוטנציאל של נזק עצמי? זוהי שאלה העומדת במרכזו של דיון פילוסופי ארוך ימים. אפילו ג'ון סטיוארט מיל, שבמסתו 'על החירות' קבע את עיקרון ההיזק – על-פיו מותר להגביל את חירותו של אדם רק אם הוא מזיק לאחרים – מכיר בכך שקיימים חריגים לעיקרון אנטי-פטרנליסטי זה, חלקם פטרנליסטיים. במשל הגשר הרעוע שלו הוא מצביע על נסיבות כאלו, שבהן אדם אינו יודע שהגשר שהוא עומד לחצות איננו בטוח. לא נותר זמן להזהירו ובהנחה שהוא שואף חיים, מותר גם "לתפסו ולהשיבו אחור" כדי למנוע ממנו זאת; קרי, להפעיל כוח, כפגיעה מוצדקת בחירותו. כנ"ל לגבי האיסור על אדם למכור עצמו לעבדות. חריג נוסף שהוא קובע נוגע לילדים.

חשוב לראות, עם זאת, כי סגירת הגבול היבשתי עם מצרים איננה בבחינת פגיעה בזכות היציאה מן הארץ (לעומת סגירת כל נתיבי האוויר לישראל או איסור על אדם ספציפי לצאת מהארץ, בכל דרך). זכותו של כל אדם לצאת מכל ארץ כולל ארצו מובטחת באמנות בינלאומיות כמו האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. לעומת זאת, הזכות להיכנס לארץ כלשהי מוּבטחת בה רק לאדם שזוהי "ארצו". או במדויק יותר, אין לשלול מאדם באופן שרירותי את זכותו זו להיכנס. על-פי הפרשנות המוסמכת של ועדת זכויות האדם של האו"ם המנטרת את אותה אמנה, ב"ארצו" לא מדובר רק במדינת אזרחותו של אדם אלא בזיקה רחבה יותר לארץ. ברוב המדינות, עם זאת, מובטחת בפועל הזכות הקבועה להיכנס לארץ לאזרחים. זוהי אחת מהזכויות המועטות שהן בלעדיות לאזרחים וממנה נגזרת הזכות (שאינה מנויה רשמית) שלא להיות מגורש. שכן אם מותר לכל אזרח בכל עת להיכנס למדינתו, אין משמעות לגירושו ממנה. ישנה, אפוא, אי-סימטריה בין הזכות לצאת ממדינה לזכות להיכנס אליה. הראשונה מוענקת לכל אדם באשר הוא, השני – לאזרחים או בעלי זיקה מיוחדת לארץ. גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבטא את אי-הסימטריה הזאת, בסעיף 6 הקובע: (א) כל אדם חופשי לצאת מישראל; (ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל. (ההדגשות שלי).

עדיין, ניתן להגביל זכות זו. כשמדובר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תיבחן ההגבלה על-פי פסקה 8 – פסקת ההגבלה – המתירה להגביל את הזכויות המנויות בַּחוק ובלבד שההגבלה נעשית בְּחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. כשמדובר באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, קיימת פסקת הגבלה פנימית בסעיף 12.3, המתירה להגביל את הזכות לצאת מן הארץ ואת חופש התנועה ובחירת המגורים בתוך המדינה, רק בהגבלות הנעשות על-פי חוק, כדי להגן על הביטחון הלאומי, הסֵדר הציבורי, בריאות הציבור או המוסר או זכויות וחירויות של אחרים, כשהן עקיבות עם זכויות אחרות המוכרות באמנה. בנוסף קיים סעיף 4, המתיר למדינה לגרוע ממחויבויותיה באמנה משהוכרז רשמית על מצב חירום כללי המסכן את חיי האומה (מלבד סעיפים מסוימים המגינים על זכויות שיש להבטיח גם בנסיבות אלו).

נראה כי השאלה האם מותר להגביל את חופש התנועה של אדם ואת זכותו לצאת מן הארץ לא כדי להגן על זכויותיהם של אחרים אלא כדי להגן על זכויותיו הוא, כלומר ממניעים פטרנליסטיים – איננה מקבלת באמנה תשובה ברורה. קריאה דווקנית תציע שלא, אם כי כידוע במקרים רבים מורחב המושג של "ביטחון לאומי" או "סדר ציבורי" כך שהוא כולל גם עניינים אלו, כמו גם אחרים.

Read Full Post »