בקצה המדבר מאת סמנתה הארווי. מאנגלית: עידית שורר. כתר 2010, 302 עמ’
מוות הוא העולם שאליו מגיע האיש לאחר שאיבד את זכרונו, אמר אלן רנה. שעסק רבות בסרטיו בשאלות הזיכרון והשכחה והקשר שלהן לחיים. 'בקצה המדבר' הוא ניסיון ספרותי לעקוב אחרי איבוד זיכרון והתפוררותו. המתרחשים במחלת האלצהיימר. המספר – אדריכל בשנות השישים לחייו – מתאמץ לשחזר את חייו, קרעים קרעים, הנגלים אליו מבעד מוחו המתפורר. פתיתים המרחפים באוויר. האם בתו חיה או מתה? על מה נכלא בנו בבית הסוהר, שאותו תכנן? “אני זוכר את האיש הזה, הוא חושב. ראיתי אותו כבר”. ומי האשה הזאת, החולקת איתו את מיטתו? הוא מתאמץ לזכור. אבל כל חייו נפרמים ושוב אין חוט מקשר. יש סיפור. חיים, משפחה וקריירה. אבל מספר החולה באלצהיימר הוא כמובן דוגמא מובהקת למספר בלתי מהימן. היה או לא היה? האם מה שהוא זוכר אכן קרה? ומה אינו זוכר? חלק מהדברים אנו מנסים לשחזר מהדמויות האחרות או מהקשרים שנוצרים בין התמונות והאפיזודות החוזרות ועולות. אבל גם נקודות הציון של הדמויות הבריאות הסובבות אותו מובאות מפיו. האם אכן אמרו מה שאמרו שקרה? “הוא מחפש את הדפוס ואת הדפוס בתוך הדפוס”. וגם אנחנו מחפשים. ומשחזרים. השלמת הפערים המוטלת על הקוראים מקבלת כאן ממד קריטי. אבל אף היא בלתי אפשרית.
בסופו של דבר אנו נשארים עם מה שעומד במרכז הספר – לא השאלה מה היה אלא האופן שבו אי אפשר כלל לשחזר אותו. האופן שבו דורסת המחלה את תאי המוח ומותירה אחריה שממה. 'בקצה המדבר' הוא תרגום לא מוצלח במיוחד של שם הספר, שבמקורו האנגלי – The Wilderness – מרמז לשמות שעושה האלצהיימר במוח האנושי ולחורבן שהיא ממיטה עליו. שממה.
אי אפשר כמובן לדעת מה חווים חולי האלצהיימר, במיוחד לא כשהם במצב מתקדם, ואיך מורגש בדיוק תהליך ההתדרדרות הקוגניטיווי האפל שעובר עליהם. אבל הארווי, בהישג ספרותי מרגש וראוי לציון, נותנת לנו את התחושה שכך בדיוק. כך ממש נפרם המוח האנושי, תפר אחר תפר, מקשריו למציאות.
Samantha Harvey, The Wilderness
אחרי שהנחתי מידי את הספר ‘אמריקה אמריקה’ של איתן קיינין, גיגלתי קצת כדי לראות מה כתבו עליו. התחלתי בעברית, בחיפוש “איתן קיינין”. והגעתי בין השאר 
4. התיקונים, כנראה, הוא ספר יותר טוב. אבל פראנזן נותן לעצמו פייט הגון מאוד, וזה לא פשוט אחרי ספר כזה. בתיקונים היתה לפראנזן אמירה נוקבת על המשפחה האמריקאית המתפוררת ודרכה על החברה. גם כאן המשפחה הזאת – האומללה בדרכה המיוחדת ממש ככל המשפחות – היא המרכז, המוקד. אבל חירות הוא ספר פוליטי יותר, קומי יותר (עד כדי כך משעשע לעיתים, שלא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם בעת הקריאה). נדמה לי – קראתי את התיקונים מזמן – שרחב יריעה יותר, מפוזר יותר ומרשה לעצמו יתר חירות… פראנזן מנפק מוצר מאוד לא פוליטיקלי-קורקט, וזה חלק גדול מקסמו. הוא מתעב את הימין, אבל מלגלג בעוקצנות על השמאל. והוא עושה זאת תוך שהוא לוכד בוירטואוזיות את כל הניואנסים, המילוליים והאחרים. הימין הוא התגלמות הרוע הפוליטי: מחרחר מלחמה, הורס את הסביבה, מוּנע מתאוות רווח טהורה. אבל השמאל צבוע. אם לא אדיוטי. וצביעותו מאוסה. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.