פרשת ההטרדות המינות בהפגנות השמאל התפוצצה. כאן אני מבקשת להתייחס למספר מצומצם של היבטים הקשורים אליה. זה אינו פוסט המבקש או מתיימר למצות את כולה. גם כך הוא יצא ארוך מדי, חוששני. כדאי לקרוא את נמרוד אבישר ואת יוסי גורביץ, שהתייחסו להיבטים חשובים רבים בעיני. העניין כולו עדיין דורש בירור יסודי.
צריך לפתוח בכך שבקיומן של הטרדות בהפגנות בשטחים הודו הפעילים עצמם. כך, למשל, בתגובות לפוסט של חנה בית הלחמי, נשים כבושות, נכתב בזמנו: “זאת בעיה מוכרת כבר כמה שנים, ואכן חלק מהפעילות החליטו שלא להגיע להפגנות בשטחים בגלל זה.” ובעוד מקומות.
אני מתעניינת כאן בתגובות לאותן הטרדות “מוכרות” ו”ידועות”. ולתגובות למי שכתבו על קיומן באופן שהוציא אותן מגדר הידיעה של המעגל הפנימי של הפעילים בלבד.
קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.