Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פמיניזם’ Category

פרשת ההטרדות המינות בהפגנות השמאל התפוצצה. כאן אני מבקשת להתייחס למספר מצומצם של היבטים הקשורים אליה. זה אינו פוסט המבקש או מתיימר למצות את כולה. גם כך הוא יצא ארוך מדי, חוששני. כדאי לקרוא את נמרוד אבישר ואת יוסי גורביץ, שהתייחסו להיבטים חשובים רבים בעיני. העניין כולו עדיין דורש בירור יסודי.

צריך לפתוח בכך שבקיומן של הטרדות בהפגנות בשטחים הודו הפעילים עצמם. כך, למשל, בתגובות לפוסט של חנה בית הלחמי, נשים כבושות, נכתב בזמנו: “זאת בעיה מוכרת כבר כמה שנים, ואכן חלק מהפעילות החליטו שלא להגיע להפגנות בשטחים בגלל זה.” ובעוד מקומות.
אני מתעניינת כאן בתגובות לאותן הטרדות “מוכרות” ו”ידועות”. ולתגובות למי שכתבו על קיומן באופן שהוציא אותן מגדר הידיעה של המעגל הפנימי של הפעילים בלבד. 

המשך…

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשני נושאים שונים לגמרי. קורה.

בארה”ב קם ארגון חדש ששם לו למטרה את הסקסיזם בפוליטיקה. הוא יעקוב אחר התמקדות והערות סקסיסטיות כלפי מועמדות נשים בפוליטיקה. הקמפיין של הילארי קלינטון לווה ב”רעש לבן” מצד התקשורת, פרשנים פוליטיים ומעומדים אחרים, נכתב בבלוג של פרופסוריות פמיניסטיות למשפטים. לכן יש לברך על היוזמה שנועדה להשתמש בנתונים שייאספו כדי להתמודד ולשנות את האווירה המתירה התקפות על נשים. במהלך הקמפיין של קלינטון, המחאה הקולנית נגד הסקסיזם נפלה על אזניים ערלות. דוגמא אחרת היא הערה שהושמעה על-ידי שדרן הרדיו השמרן ג’ גורדון לידי כלפי שופטת בית המשפט העליון סוניה סוטומאיור: “נקווה שמושבי המפתח לא יתקיימו כאשר יש לה מחזור, או כאשר היא עומדת לקבל מחזור. זה יהיה ממש רע. אלוהים יודע מה נקבל אז”.

שתי הערות:

  • אתמול דיברתי בפאנל על גירוש הילדים של מהגרי העבודה, בפני מועצות תלמידים, מוריהם ומנהליהם בהרצליה. שמתי לב שבנות היוו את מרבית התלמידים באולם. כששאלתי אם זה אכן כך או רק התרשמות שלי, נעניתי שבכל הפעילויות של המעורבות החברתית יש רוב לבנות. “אבל לכנסת הן לא מגיעות”, הערתי. יש לכך הרבה סיבות. אבל אחת מהן היא האווירה שבה נתקלת אשה כשהיא מתמודדת לתפקיד מרכזי, וגם כשהיא ממלאת אותו.
  • אני לא חושבת שיש אשה דעתנית שלא נתקלה במתקפות מכוערות ואגרסיביות במיוחד, שלא ננקטות באותם טון ועוצמה כלפי גברים המתבטאים או פועלים באותו אופן. וזה נכון גם לרשת: דברים שנכתבים בידי נשים זוכים פעמים רבות לקבלת פנים ארסית הרבה יותר.

אז מה לא אהבתי?

קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל.

אז זה לא שזה לא ספר טוב. אבל זאת לא יצירת מופת. וככל שהרעש סביבו גדל מגיעים לקריאה עם יותר ציפיות וציפיות הן מתכון לאכזבה, כידוע. כשהתיישבתי לקרוא תמיד גמעתי את הספר בקלות עוד ועוד. אבל הוא לא היה מהספרים שחיכיתי להגיע הביתה לשם כך או לרגע פנוי כדי לעשות זאת. 671 העמודים שלו לא היוו מכשול עבורי, אבל אם אתם קוראים איטיים ומתלבטים אם ממש תחמיצו משהו אם לא תקראו את מה שכולם מדברים עליו עכשיו – אומר בזהירות שלדעתי לא.

 

Read Full Post »

“מרים, תני לי רגע את הרשימה”

ד”ר אורנה דויטש, מרצה למשפטים ורעייתו של חבר ועדת טירקל פרופ’ מיגל דויטש, יוצאת היום במתקפה נגד החלטת בג”צ לכפות על הוועדה חברה אשה, ועוד יותר מכך נגד המאבק הפמיניסטי לכך, המסיג אותנו לאחור לטענתה.

טקסט קלאסי הדורש ניתוח, ויכול בעצמו לשמש דוגמא מופתית כיצד מסיגים לאחור מאבק. מחמת קוצר הזמן אסתפק בנקודות העיקריות.

המשך…

Read Full Post »

הטור גברת מג’ונדרת של צפי סער עוסק היום בין השאר ב”מחלוקת הגופיות” בשייח ג’ראח. בניסיון להציג את הטיעונים שעלו הוא מאפשר לחזור ולהתייחס לכמה טענות בעייתיות עד מאד שעלו בוויכוח במקומות שונים, גם כאן בתגובות לפוסט הקודם. סער מנסה ללכת בין הטיפות ולצאת בסדר עם כל הצדדים. ניסיון שלא רק מכניס אותה לסתירות אלא גם, כידוע, אף פעם לא עולה יפה. (“מי שעומד באמצע חוטף משני הצדדים”, זכור לי משפט מאחד מסרטיו של ג’אד נאמן). אז הנה: על ההגחכה, ההסטה, יחסיות תרבותית ונשים כסוכנות של דיכוי חברתי.

לא עצם לבישת גופיות היא עניין פמיניסטי, כפי שמיהרו ללגלג על המוחות. טקטיקה ראשונה של הקטנה: הגחכה וזלזול. תראו במה אתן מתעסקות. זה הפמיניזם שלכן? על זה אתן נאבקות? בזה אתן מתעסקות? פמיניסטיות של גופיות ספגטי.

המשך…

Read Full Post »

הנה זה הגיע. כמה לא מפתיע. פעילי שמאל ישראלים המארגנים את ההפגנות בשייח ג’ראח ביקשו להגיע בלבוש צנוע. דובי קננגיסר כתב על זה פוסט מצוין (קראו אותו!), שדרכו הגעתי להודעה שלהם. התגובות לה חושפות את המצב לאשורו, הלא מכובס כלשון ההודעה עצמה (שבה פונים לפתע לשני המינים…) והחמור באמת. צריך לבחור את המאבקים החשובים. ושאלת חירותן של נשים לבחור – וזוהי השאלה האמיתית, שאף אחד לא יילך שולל אחרי הסחת הדעת שמדובר בשאלה איזה עומק מחשוף יהיה בגופייה – היא שולית ביחס למאבק החשוב באמת המתנהל בשייח ג’ראח. אחרי שהוא ייגמר, אחרי שנסיים את הכיבוש (זה יקרה?) – נתפנה “לטפל” בכן. טענה שמושמעת גם מפי נשים מסוימות, המוכנות בחפץ לב, או בלית ברירה, לוותר על מאבקן לטובת מאבקים “חשובים יותר”.

מה חדש. למרבית הצער זה טיעון ישן מאד.

המשך…

Read Full Post »

מי הפך את תושבי מזרח ירושלים למהגרים שקיבלו רישיון לתושבות קבע על פי חוק הכניסה לישראל / אלון גרבוז ממחיש לנו מה זה old boys’ network ואיך היא פועלת / ומה קובע, בכדורגל ובכלל: התוצאה או המשחק? היעד או הדרך? אולי התשובה תינתן בספר חדש, שבביקורת עליו מובא ציטוט שמסביר למה, באמת, זה מסובך.

המשך…

Read Full Post »

תאומיהם של דן גולדברג וארנון אנג’ל הגיעו סוף סוף מהודו הביתה והתאחדו עם המשפחה כולה. התמונות מרגשות והשמחה גדולה. באמת.

גם אם נשים לרגע בצד (אפשר?) את השאלות המוסריות הנוקבות שמעלה פונדקאות בכלל. את העובדה שהרצון והאינטרס להביא ילדים לעולם – מובנים וחשובים ככל שיהיו – אינם בלתי-מסויגים, כי שום רצון או אינטרס אנושי אינם כאלה. הם תמיד מוגבלים לנוכח זכויות של אחרים ואינטרסים כלליים אחרים; למשל חברה שבה אנשים לא נאלצים לסחור באיבריהם. את העובדה שאת המחיר משלמות, כרגיל, נשים  – נשים עניות בכלל ובעולם השלישי בפרט.
אוקיי, בואו נשים את זה רגע בצד.

בצדק נשמעו כאן טענות נגד התנהגותם של השופט והמדינה. נראה כי הושמו כאן מכשולים לא מוצדקים, שיש לקוות כי אינם נובעים מהומופוביה או מסתם ניצול לרעה של סמכות, שתוצאתו התעמרות. 
האבות המאושרים הלינו על הקשיים שהערימו בפניהם. ארנון אנג’ל אמר למצלמה: שנינו שירתנו ביחידות קרביות. ללמדנו שמדובר במלח הארץ, למרות הרגליהם המיניים, אבוי. הבעיה כאן היא בסב-טקסט: מה היה קורה לו מדובר היה במי שלא שירתו ביחידות קרביות? שלא שירתו כלל, שומו שמים? המדינה רשאית בהחלט לתמרץ ולתגמל את מי שממלאים את חובתם האזרחית. היא לא רשאית להתנות זכויות אדם בסיסיות במילוי חובה זו או אחרת. זה באשר לפן הפורמלי. בפן הלא-פורמלי, שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לחברה הישראלית ולמוביליזציה בה, והדיון בכך הוא עניין חברתי וחינוכי, נושא לשיח ציבורי חשוב.
אבל בכך לא הסתפק האב. הוא החווה בראשו לתאומיו, אחד בזרועותיו והשני בזרועות בן-זוגו, ואמר: גם הם יילכו ליחידות קרביות. אם יוכלו, מיהר להוסיף.

אז זהו זה, דרכם של תאומים ישראלים כבר מותווית וברורה מרגע לידתם. כשאני הייתי ילדה המבוגרים היו נאנחים ומקווים בקול שעד שנגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. האנחה כּוּונה בעיקר לבנים, כמובן. היום כבר נהיר להורים טריים שילדיהם שזה עתה באו לעולם יילכו לקרבי. הבטחה של אבא.
לא רק העניין עצמו עצוב. עצוב בעיקר שמי ששייכים לקבוצה מדוכאת בחברה לא שמים לב שהם מגייסים לטובת עניינם טיעונים החותרים תחת זכויותיהם של קבוצות אחרות. כי משתמע מכך שמי שלא לוחמים ביחידות קרביות, ומי שלא מועידים את ילדיהם לכך – אזרחים ערבים, נניח? אזרחים עם בעיות בריאות? – להם כנראה מגיע פחות.

Read Full Post »

ישראליות מהי

מודעת עמוד של ידיעות ספרים במוסף לשבת של ידיעות. הכותרת: “חוד החנית: הספרים החדשים שמחברים אתכם ללב הישראליות”. ומהם הספרים האלה, שמיד ארוץ לרכוש כי אין דבר חשוב מלהיות מחוברת? (ועוד ללב הישראליות) –
משא כומתה מאת אלעזר שטרן; בגובה העינים מאת דני (דני, לא דן) חלוץ; שותף סוד מאת דני יתום; וקשת עילם מאת עוזי עילם.

ועכשיו ילדים, העמדתם על המשותף בין הספרים? ההבנתם ישראליות מהי ומהי אותה ליבה ישראלית שהם יחברו אתכם אליה? ומי הם הא-ישראלים, על-פי אותה תפיסה?

תודה, אבל לא תודה. אם להתחבר לזה, מעדיפה להיות מנותקת.

מה חינם

ביה"מ קובע כי הכנסת נשים חינם למסיבות היא אפלית גברים אסורה. נכון.

שימו לב ללשון ההזמנה החיננית למסיבה המדוברת, שהיתה עילת התביעה: “נשים חינם וסושי גם”. אז מה חינם, הכניסה או הנשים? ח"ח לשופט אברהם טננבוים (כדאי לעקוב אחרי פסיקותיו), ששם לב וגם מעיר על כך. וגם על טענותיו השוביניסטיות של הנתבע, שזה בעצם לטובת הגברים, כי גברים יגיעו למסיבות רק אם "יפקוד את המקום מספר רב של נשים". וגם שכשזוגות מגיעים למסיבה יחד, הגבר הוא המשלם, ואם האישה נכנסת חינם – הדבר מפחית את הוצאותיו של הגבר.

ככה זה, כשכבר סוף כל סוף מוצאים אפליה נגד גברים, גם כאן היא נעוצה באיזה סטריאוטיפ אנטי-נשי לא פחות. קשה להיות גבר.

Read Full Post »

ביומיים האחרונים יצא לי להיות בדרכים בשעות הצהריים, וכך לשמוע קצת מתכניות האקטואליה ברדיו.

ביום שני הנושא החם היה, בין היתר, החשד לאונס קבוצתי של בת 12. יעל דן ראיינה שתי אמהות מרובות בנות, ושאלה אותן איך מלמדים את הבנות לשים גבולות וכיו”ב. חשוב. איש אינו סבור שלא צריך לנקוט זהירות. למעשה, את חייה של אשה מדריכה מגיל מוקדם מאד הזהירות. מלוּוה בפחד. כזה שגברים כמעט ולא מכירים. מסמטה חשוכה, משעה מאוחרת, מלהסתובב לבד. פּגיעוּת.  ובכל זאת, מה שהפריע לי באותה שיחה היה היעדרם הכמעט מוחלט של ה”בנים” והגבולות שהוריהם צריכים לשים להם. כדי שלא יחשבו, למשל, שנערה היא חפץ; שבגיל 12 היא באמת נותנת הסכמה לקיים מין קבוצתי; שמותר לא לכבד אותה; לאיים עליה אם לא יקבלו את מבוקשם; לכפות עליה דברים שאינה רוצה;  או שאלימות היא דרך לגיטימית להשיג את מבוקשך. המסר שעלה מהשיחה הזאת היה שזה עניין של הבנות להיזהר ושל הוריהם לחנך אותן לכך. כדי שזה לא יקרה גם להן. ואיפה הצד השני? שבואו נודה, בלעדיו זה לא היה קורה? המלה “בנים” הוזכרה בחטף, כשאחת מהן הזכירה שזה יפה גם לבנים, בעצם. אבל הפוקוס הברור והמרכזי היה על הבנות. הבנים קיבלו אייטם אחר, בהמשך: 

משתרללת

מיד אחר-כך העלתה דן לשידור “אב מודאג” ומולו יועצת שעוסקת בחינוך מיני לנוער, נדמה לי. ממה היה מודאג האב? מזה שלנגד עיניו, בקורס ברמנים די.ג’יי שאליו ליווה את בנו, איזו אחת בת 14 התחילה אתו (עם הבן, כלומר). “השתרללה עליו” כלשונו. והוא חרד שמא אחר-כך היא תגיש נגד בנו תלונת שווא על תקיפה או על אונס.

בנים ובנות. שתי שיחות, שני מסרים.

To be on the safe side

ביום שלישי ראיין רזי ברקאי את עו”ד מיבי מוזר, על פרשת המסמכים של בלאו. מוזר הוא עו”ד מצוין, שבנוסף לכך מצטייר כאדם תרבותי ומשכיל. הסכמתי אִתו מאד בקביעה שאי-אפשר לקבל את דרישת השב”כ שבלאו יחזיר את כל המסמכים המסווגים שהגיעו אליו אי-פעם בעבודתו כעיתונאי, שאינם שייכים לפרשת קם. אבל ברקאי הקשה ואמר שככל שעובר הזמן, נוצרת יותר ויותר אי-נוחות. מדוע בלאו לא חוזר? שיבוא, יעמוד מול הרשויות וייאבק על צדקתו. הרי עיתונאים בעולם, אמר, גם נכנסו לכלא כדי לשמור על חיסיון המקורות. (טוב, כאן זה כבר קצת מאוחר, כאן כבר חשפו את המקור. והיא היחידה שעלולה לשבת בכלא, כך נראה). מוזר אמר בצדק, שהוא לא יכול כעו”ד לייעץ ללקוח שלו לבוא ולהסתכן בכך שייעצר; ולכן הוא מעדיף להמשיך לנהל משא-ומתן עם השב”כ. כעו”ד הוא אכן לא יכול לייעץ לו כך. אבל כנראה שעו”ד לא מספיק, צריך גם יועץ לאתיקה. כי תחושת אי-הנוחות לנוכח המצב שבו המקור עצורה כבר חודשים במעצר בית וניצבת מול כתב אישום חמור, בעוד העיתונאי  מוחזק על-ידי המערכת שלו בלונדון כדי לא לשלם שום מחיר – אכן מתחילה להטריד.

Read Full Post »

האם איסור בחוק על עטיית רעלה ומלבושים אחרים הוא הדרך הנכונה לשחרר נשים?

חברת הכנסת מרינה סולודקין יוזמת הצעת חוק שתאסור על עטיית רעלה “וכיסויי ראש אחרים”  במקומות ציבוריים. בכך משמיעה ישראל קולות הססנים של הצטרפות למגמה שמובילות צרפת ובלגיה. לא שאני חושבת שזה יעבור כאן. שביס הוא גם כיסוי ראש, לא?

הוויכוח על הרעלה ושאר מיני לבוש המכסה נשים הוא רב-פנים.
בהיבט אחד, איסור על מלבושים אלה הוא פגיעה בחופש הדת. זאת אף שבמקרה אחד בעניין טורקיה שהגיע לבית הדין האירופי לזכויות אדם, נקבע כי בכך שהמדינה אסרה על עטיית כיסוי ראש במוסדות אקדמיים, היא לא הפרה את סעיף 9 לאמנה האירופית, המגן על חופש הדת; שכן הפגיעה נעשתה כחוק, לתכלית ראויה וחיונית לחברה דמוקרטית. לדעתי, הדבר העיקרי שבית המשפט האירופי לא הצליח לבסס באותו מקרה הוא שבעטיית כיסוי ראש במקום ציבורי, כביטוי לחופש הדת, נפגעות זכויותיהם של אחרים או אפילו הסדר הציבורי.  לדיון במקרה ראו כאן.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »