קרוא וכתוב

למי אין בושה / 2007 תהיה שנה בלי עִתון / הסיכום של 'קרוא וכתוב' / הודעה לקוראת

האיש ללא בושה

הלא הוא אברהם בורג, המערער על ההחלטה שלא להמשיך לתת לו רכב צמוד ונהג עד סוף ימיו. ההטבה הזאת הגיעה לו כיו"ר הסוכנות לשעבר וכעת אמורה להסתיים שכן היא מסתיימת גם עבור ראשי-ממשלות לשעבר, שאל התנאים שלהם מוצמדים אלו של יו"רי הסוכנות. לבורג כבר שמורות שתי חלקות קבר בחלקת גדולי האומה(!), האחת כיו"ר הסוכנות לשעבר והשנייה כיו"ר הכנסת לשעבר. בשני קברים אי-אפשר לשכב בו-זמנית ככל הידוע לי (אם כי עבור בורג אולי ישנו גם את חוקי הטבע); אבל אם אפשר להמשיך לנסוע על חשבוננו, במדינה המפקירה את החלשים שבה – זקנים, חולים, נכים, ניצולי שואה ובעלי-חיים – אז למה לא? למה לא להמשיך לגרוף מהקופה של גוף ציבורי וגם לעשות קופה ועוד קופה בעסקים פרטיים? הרי גבוה גם שכר הטרחה של עורכי-הדין הבכירים, שנחלצים להוציא מכל מיני עסקאות. אין גבול לחמדנות. ולחוסר הבושה. וגם לשחיתות, לממן רכב ונהג צמוד מתרומותיהם של יהודי אמריקה, ולחוצפה לערער על ההחלטה להפסיק סוף-סוף את השחיתות הזאת. אני מקווה שפוליטיקאי חלק לשון כבורג מבין את ההבדל בין הטיעון משפטי שעליו הוא מתבסס בדרישתו, שאולי יימצא כתקף, לבין העניין הציבורי הפסול שמבטאת עתירתו. מה דעתך, אברום, שמי שהולך "לעשות לביתו" (כאילו בכל השנים שבהן היתה לו קריירה ציבורית לא קיבל מאִתנו משכורת, וכאילו העסקים החדשים שהוא עושה לא מתבססים בעיקרם על הקשרים שיצר בזמן "שליחותו הציבורית"), גם יתכבד ויממן את נהנתנויותיו בעצמו?

שנה בלי עתון

קרוב לוודאי שההחלטה שתשפיע ביותר על חיי היום-יום שלי ב-2007 היא החלטתי להפסיק את המנוי לעיתון הארץ, לאחר 25 שנים. לא פשוט. כמעט גירושין. עד לפני כשנתיים לא יכולתי לתאר לעצמי את חיי בלי עיתון עם הקפה של הבוקר. מה נשתנה? העיתון. ההחלטה גמלה בלבי לפני חודשים אחדים, ואף ניסחתי מכתב למו"ל ולעורך על-מנת לנמק את החלטתי לפרוש ממועדון הקוראים הנאמנים שלהם לאחר שנות דור. לבסוף החלטתי לגנוז את המכתב, אבל לממש את ההחלטה. אם ממחלקת המנויים ממש יתעקשו לדעת למה עזבתי אותם, אתן להם תקציר. מי שעוקבת אחרי הבלוג הזה יודעת, ודאי, את עיקרי הדברים. אומר רק כי יש די סיבות כדי להגיע להכרה שהגיע הזמן להיפרד. אני לא שואבת הנאה מרובה מלקטר על עיתון הבית שלי אבל להמשיך לשמור לו אמונים, כמו שמקובל באיזה טרנד "אינטלקטואלי" לא חדש במיוחד.

תשאלו האם המתחרים טובים יותר? ממש לא. וגם אין בכוונתי להימנות עם קוראיהם מעתה. הארץ הוא עדיין העיתון הפחות רע בישראל, אבל בגלל זה מצפים ממנו ליותר. אם עד לפני כשנתיים היה חשוב לתמוך בו בשל נסיונו להיות עיתון איכותי, הרי יש גבול גם למאמץ. היום התמורה שמקבלים עבור המאמץ הזה מטה את כפות המאזניים לכיוון השני. 2,000 שקל לשנה*, חברים, הם יותר מדי בשביל לתמוך במי ששולח את כתב המוסף של העיתון האיכותי לספר על סדנא שבה למד איך להשכיב מה שיותר נשים. במיוחד שהשנה צפויות לי הוצאות גדולות בתחום אחר. בבית הירושלמי עדיין קוראים אותו ואני מניחה שאמשיך לקרוא בו חלקית גם דרך האינטרנט. מנסיוני כקוראת כזאת בעת שהותי בחו"ל השנה זה חוסך הרבה זמן, שאני מתכוונת להפנות לטובת קריאת יותר ספרים, אינשאללה.

* ועוד היד נטויה. שלא כמו עתונים אחרים, הארץ לא הוריד את מחירו עם ירידת המע"מ (מעניין מה בדה-מרקר היו כותבים על זה), ורק לאחרונה העלה שוב את מחירו.

הרשימות הנקראות ביותר ב-2006

אם כולם עסוקים בסיכומים גם לנו מותר. הנה הסיכום של 'קרוא וכתוב', בדמות הרשימות הנקראות ביותר ב-2006. בסדר כרונולוגי:

* ואם זה לא היה ראש הממשלה
* מינכן (ומה לא למדנו מאז)
* הכחשת השואה וחופש הביטוי
* הצילו את דארפור
* משחקים בחיינו ובעתידנו
* אדמה משוגעת: אגרוף בבטן

לקוראת שירי שינברג

התשובה ששלחתי לך חזרה פעמיים. נא צרי קשר שוב עם כתובת אי-מייל נכונה. זאת ההזדמנות לבקש גם משאר הקוראים הכותבים לדייק בהקלדת האי-מייל שלהם, כדי שיוכלו גם לקבל את התשובה. שנה טובה.

Read Full Post »

חל(ח)ול

נאום גרוסמן על המנהיגות החלולה פירנס הרבה אינצ'ים בעיתונות סוף השבוע. יש מספר סיבות לכך שדבריו הנוקבים של גרוסמן חלחלו כה עמוק. אחת מהן היא שהוא נתן ביטוי מדויק למה שחש כל בר-דעת במדינה הזאת בתקופה האחרונה. שהמנהיגות ששמנו על עצמנו הגיעה לשפל המדרגה של ציניות המכסה על ריקנות, סיאוב, צביעות ורדיפת בצע.
דווקא הפוליטיקאי היחיד שעשה את המעשה הראוי בימים האלה והתפטר מהממשלה, נתן לכך ביטוי כמעט בהיסח הדעת. בראיון שנתן אופיר פינס-פז למוסף הארץ, הוא מספר בין השאר על הוויכוחים שהתנהלו בקבינט בזמן המלחמה. הוויכוח השלישי נסוב על המתקפה של 48 השעות האחרונות למלחמה בצפון. מתקפה שנפתחה, כזכור, כשהחלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש כבר נוסחה. וכך אומר פינס: "כשהובאה ההצעה ביום רביעי האחרון אני נמנעתי אבל בעצם חשבתי ודיברתי נגד". סליחה? מה זה בכלל הלוקסוס הזה להימנע כשמדובר בהחלטה השולחת בחורים צעירים למותם? ואיך זה שהיית נגד אבל נמנעת? מכיוון שפינס לא מספק הסבר, והמראיין לא מקשה עליו בשאלה המתבקשת, אין אלא לנחש מה גורם לפוליטיקאי בעל יומרות (כפי שמתברר בראיון) להצביע שלא על-פי עמדתו. הססנות, פחדנות, קונפורמיזם, שכתוב ההיסטוריה לאחור – נותר רק לבחור.

כולנו הומוסקסואלים

המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.

כצעקתה

לו הייתי חובבת קונספירציות, הייתי מכבירה מילים על תיאום הכוונות (תרתי משמע) בין הצבא למשטרה. במטח אחד פתרו התותחנים למשטרה את כאב הראש שבאבטחת המצעד הצפוי בירושלים, וכולם התכנסו בגבעת-רם. אבל איך להסביר את היעדר הזעקה הציבורית על זוועת השבוע בבית חאנון? את הקבלה השותקת של ההסבר הלעוס על טעות, פעם אחר פעם אחר פעם? (והן אכן חוזרות, הטעויות, בכך אפשר להיות בטוחים. רק תפסיקו להאכיל אותנו בשטויות המאוסות האלו: וכי אפשר שיקרה אחרת כשמפעילים נשק כה לא מדויק כמו ירי ארטילרי אל אזור שהוא מבין הצפופים בעולם?). כשכל העיניים היו נשואות למלחמה בצפון קיבל צה"ל יד חופשית בדרום. איש איננו נושא שם באחריות על מספרים מבהילים של אזרחים שנהרגים בחודשים האחרונים. ולנו? כלום לנו אכפת? המנהיגות הנבובה מהאייטם הראשון איננה סיבה אלא סימפטום. סימפטום לייאוש, לחוסר התקווה, לכך שאיננו מאמינים שמשהו ישתנה. חוץ מהאפיזודה על בנות לוט, שכבר הזכרתי לעיל, יש עוד כמה דברים רלוונטיים בפרשת וירא, שקראו השבת, המספרת על סדום ועמורה.

Read Full Post »

לא רלוונטי, ולא כבוד גדול / נשארנו במתח / פוסט מורטם / זה לא בגללך, קשוע

לא רלוונטי, ולא כבוד גדול

נעם קצב הוא בנו של נשיא המדינה. מעבר לכך שזה לא כבוד גדול בימים אלו, לא ברורה הרלוונטיות של העובדה הזאת לכך שהוא מחברו של מאמר שמדור הספרות של הארץ פירסם אתמול. העורכים סבורים אחרת. לא רק שהעובדה הזאת מודגשת בכותרת המשנה של המאמר, אלא שהם טרחו להפנות אליו מעמודו הראשון של העיתון: "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא…". מה אמורים הקוראים להבין מזה? שהייחוס המשפחתי (לא כבוד גדול כבר אמרנו?) מקנה יתר תוקף לדבריו? שהביקורת כל-כך חלשה שעדיף להדגיש את הביוגרפיה של מחברה? שההשתייכות המשפחתית היא שיקול בפרסום? או אולי, מה שנראה הכי סביר, זאת סתם עוד ראיה להשתלטות הצהבת.
עדכון (13:30): בועז כהן ממהר להפנות את תשומת לבי שזה רלוונטי ועוד איך, בהתחשב בתוכן, המרמז לדמו השפוך של הנשיא בידי העיתונות. תודה, בועז. אני רושמת לעצמי נקודה שחורה. המצב של הארץ, לעומת זאת, רק מחמיר: עכשיו המדור הספרותי שלו מתגייס לטובת קמפיין המסכנוּת של הנשיא (אין גבול לספינים שמנפיקה לשכתו) רק כי יש לו בן סופר(?). עדיין יש הבדל בין זה לבין ה"אלגוריות" שנמרודי האב היה מפרסם במעריב כדי לטעון לחפותו (אין קשר עסקי בין הארץ לנשיא), אבל הבדל שהולך ומצטמצם.

נשארנו במתח

ביום חמישי דוּוחנו על פסק-הדין האחרון שיקרא ברק בשבתו כנשיא ביה"מ העליון. פרשה מעניינת הנוגעת ל"שושלת של ירושה". מה עם איזה follow-up למחרת, כששוב קיבלנו כפולת עמודים על ברק, כמנהגו של הארץ בשבוע האחרון, במסגרת הפסטיבל? בקיצור: מה היה פסק הדין? אנא, אל תשאירו אותנו במתח.

פוסט מורטם

ניחוח לא נעים נודף מכתבת המוסף 'האריסטוקרטים', והוא לא נובע מכך שהיא מתעסקת בגופות ובנעשה בהן לאחר שהן נתרמות למדע. ראש החוג לאנטומיה באוניב' תל-אביב נשאל על כך שבזמנו התקבלו תרומות גופות ממועמדים בעלי מאפיינים מסוימים בלבד. תשובתו מאשרת זאת, אך לא ברור ממנה אם היה זה מקרה שאלו היו התורמים, שאז זה מעניין מבחינה סוציולוגית, או שאֵלו היו הקריטריונים הפורמליים שלהם לקבלה, שאז זה נשמע בעייתי, בלשון המעטה. מה, גופות של מי שהוא מכנה "מלח הארץ" שוות יותר בנתיחה? הכתבה מסתיימת בקביעתה של מזכירת החוג, שכל מי שנמצא כיום בתור לתרומה "כולם כולם רק, ואך ורק, אשכנזים". האמירות הן של המרואינים, אבל העבודה העיתונאית חסרה בהבהרת המשמעות של דבריהם, בדחיקתם להבהיר האם קיימו ועדת קבלה הלכה למעשה, ומה בדיוק הם רוצים לומר בכך שרק אשכנזים תורמים (איך הם יודעים, אגב?). שהמזרחים, פרימיטיבים שכמותם, לא מסייעים להתקדמות המדע?

זה לא בגללך, קשוע

עוד במוסף, סייד קשוע פירסם טור סאטירי ה"מצטדק" כביכול על דבריו החריפים בזמן המלחמה, בתחינה למנויים המאיימים לבטל בגללו את המנוי לעיתון, עלק. הוא התחיל טוב וסיים קצת בהגזמה, אבל לא זה העניין. העניין הוא להרגיע את קשוע: אם נחליט לבטל את המנוי להארץ, זה לא יהיה בגללך. יש מספיק סיבות טובות. כמו התדרדרות של האתיקה העיתונאית לשפל, ואמירות  מטרידות ביותר של מי שהיום הוא אחד מבעלי הארץ, אחרי שעמוס שוקן סייע לו להלבין את העבר המשפחתי. אמירות לגבי עברו הנאצי של אביו ("לפעמים זה גורם לי עצבות". על בושה הוא לא שמע); קורות העם היהודי ("קראתי לא מזמן שסטאלין שקל להקים ליהודים מדינה בחצי האי קרים. חשבתי שזה רעיון לא רע. כל דבר היה יותר טוב מישראל. אוגנדה, מדגסקר – כל מקום היה יותר טוב. תאר לעצמך אתכם במדגסקר. לו רק היה לכם אי משלכם"); וישראל (מרגש שהוא לוקח על עצמו בהשקעתו את הסיכון שישראל יום אחד לא תהיה על המפה); חלקן, יש לומר, אינן אלא גזענות, אפילו אם היא כאילו בהפוכה ("הצירוף הגרמני-יהודי הוא צירוף טוב").  אה, והצהבת כבר אמרנו?

Read Full Post »

מקומו של מי נפקד מהדיון באי-המוכנות למלחמה / ומי נוכח פתאום אם לא הצורב הלאומי / הניחוח ממהלכיו של מאיר שטרית / שרת החינוך לא תקבל ציון עובר /  הטבח העיתונאי של הראל ויששכרוף / מאמר או הספד?
על הרבב שדבק בנשיא ו"החקירה" של יחימוביץ' – ברשימה נפרדת בהמשך.

נפקד

נפקד

שם אחד נפקד באופן מוזר מהדיון הציבורי והתקשורתי באי-המוכנות הצבאית והאסטרטגית שהתגלתה במלחמה הזאת ולברדק בימ"חים, שכמעט מזכיר את מצבם בפתיחת מלחמת יום הכיפורים. זה לא שאול מופז שהיה שר הביטחון הקודם, ובתוקף תפקידו אחראי להכנת הצבא לאתגרים ולאיומים? דממה מוזרה. מופז היה לנפקד נוכח בחיינו הציבוריים.

נוכח

לעומת זאת, הרמטכ"ל הקודם בּוֹגי יעלון מוזכר כעת כתקווה החדשה (חדשה-ישנה) של הפוליטיקה. קודם כל, ממש כמו מוטה גור במלחמת יום הכיפורים, הוא שהה במלחמה הזאת בוושינגטון ולכן לא שותף, כביכול, לפאשלות. רק כביכול, כפי שאפשר להבין מהסעיף הקודם. שנית, הוא הרי הבטיח "לצרוב בתודעת הפלסטינים" את כשלונם, אז כמו ש"הצליח" בכך יעשה זאת גם לחיזבאללה. הצורב הלאומי הוא התקווה? תעשו לי טובה.

ניחוח

מהלכי הבזק של מאיר שטרית מיד עם היכנסו לתפקיד שר המשפטים במקומו של רמון משרים תחושה לא נוחה. שטרית החליט (מיד לאחר פגישתו עם נשיא בית המשפט העליון) לבטל את כל צעדיו של רמון שגרמו לאחרון לחיכוך עם המערכת המשפטית; החלטה שנראית בעיקר ככזו שנועדה לרצות אותה. מקומם במיוחד ביטול ההחלטה לפרסם את הפרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים. לא מעט תיאוריות קונספירציה מסתובבות על הגורמים האמיתיים שבעטיים הוחלט להגיש כתב אישום נגד רמון וקודמיו בתפקידים בכירים במערכת אכיפת החוק. אני לא נמנית עם חובבות הקונספירציות, אבל מהחלטותיו של שטרית עולה ניחוח לא נעים.

עוברת?

שרת החינוך יולי תמיר המליצה לאוניברסיטאות לתת לסטודנטים שגויסו למילואים ציון עובר מבלי להיבחן. לסטודנטים שבילו את הקיץ בצו 8 צריך לעזור בדרכים כמו קביעת מועד נוסף לבחינה או אף דחיית פתיחתה של שנת הלימודים על-מנת לאפשר להם להתכונן. לעומת זאת, מתן ציון "עובר" ללא בחינה לא יכול להישקל ברצינות במוסד אקדמי המכבד את התארים שהוא מעניק, מפני שהוא איננו עולה בקנה אחד עם סטנדרטים אקדמיים. מה יגיד המהנדס כשהגשר הבא יתמוטט, שהוא לא נבחן על החומר בקורס הזה כי הוא קיבל ציון עובר בלי מבחן?
מאכזב במיוחד שהצעה כזאת באה משרת חינוך שבעצמה מגיעה מהאקדמיה (והיתה המנחה שלי למאסטר). זאת גם לא הפעם הראשונה שהשרה נכנסת לתחום האפור של התערבות באוטונומיה האקדמית. בפעם שעברה היא התערבה בענייניהן של מעצמות זרות. ציון עובר היא תקבל רק אם לא תהיה בחינה.

טבח

מתוך מאמרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף מיום שישי שעבר: "הם [ליפקין-שחק וסגיס – נ"כ]בוודאי מכירים גם את תיאור הפגישה של פרץ עם קונדוליזה רייס, בבוקר ההפצצה בכפר-קנא, כששרת החוץ האמריקאית היא היחידה בחדר שעדיין לא שמעה על הטבח והישראלים אינם טורחים לעדכנה". ה"ה הראל ויששכרוף כבר יודעים וקובעים שבכפר קנא היה טבח. ומעכשיו זה כבר בחזקת "היה כתוב בעיתון".

הספד

מאמריו של יוסי שריד מזכירים לי יותר ויותר את ההספדים בלוויות שבהם המספיד מדבר פחות על המת ויותר על עצמו. אני ואני ואני.

Read Full Post »

הפזיזות, קוצר הראות, חוסר האחריות

על מתקפת צה"ל בלבנון הוחלט בקבינט אחרי "דיון" של כ-20 דקות. עכשיו "מופתעים" מעוצמת ההתנגדות, מטילי הנ"ט, מעומק הסבך. איך זה שאזרחים פשוטים, ללא הכשרה צבאית מיוחדת ובלי ניסיון רב שנים וסיגרים בתפקידים מדיניים, יכלו לומר כבר אז שזאת טעות קולוסאלית, שאסור להיכנס קרקעית ללבנון, שנסתבך בדיוק כמו שהסתבכנו בפעם הקודמת, ואילו הגנרלים והמיניסטרים לא יכלו לראות את הנולד מעבר לחמישה ס"מ מקצה אפם? למות. ולא רק כציור לשון. המשך…

Read Full Post »