משלג תמיד למדתי שיעור בנוכחות. חברת הנפש שלי כמעט 13 שנים תמיד היתה גם סוג של יוגית. מעצם כלביותה, אבל גם הודות למזגה הטוב באופן יוצא דופן. זכרונות מהעבר אולי יש לכלבים, לפחות בדמות הטבעות טראומתיות (פחד לחזור למקום שבו חוו חוויה לא נעימה או מפחידה). אבל תפיסה של עתיד ומודעות אליו – לא. לכן הם מצויים בהווה. עם כל מה שהוא מביא. שמחה והנאה כמו כאב וחוסר נוחות. הם נוכחים עם מה שנמצא כאן ועכשיו. כעת, כששלג נוטה למות בגלל גידול סרטני אלים ביותר, ואני מלווה אותה בתהליך המייסר הזה, היא מנהירה לי כמה שיעורים באופן מיוחד.
ומשפטיזציה כאבקת כביסה
מזווית מסוימת, במה שקורה כעת לנתניהו אין שום חדש. זהו הסיפור הישן מאוד על השיעור הכואב של מגבלות הכוח. אף כי כנראה השיעור לא באמת נלמד כאן, ולכן גם הנפילה תהיה כה כואבת (לו).
פורסם בשונות | מתויג אנאגנוריזיס, היבריס, לא ייעשה, מגבלות הכוח, משפטיזציה, נתניהו |
התאבדותה של טובי בראונינג, מפתחת שיטת 'עוצמת הרכות', היא ארוע עצוב ומטלטל, ככל התאבדות. אך מעבר לכאב העצום שגרם הארוע הזה לבני משפחתה, חבריה הקרובים ותלמידיה הרבים, שאני משתתפת בצערם העמוק – זהו ארוע מטריד ברמות נוספות, החורגות מהטרגדיה הפרטית. הראשונה קשורה למסר שזה מעביר לגבי טיפול בכלל, יומרותיו, מגבלותיו של המטפל והצניעות שהוא נדרש לה. השנייה – להחלטה שקיבלה המשפחה (כך על פי הדיווח התקשורתי), לא לספר את דבר מותה לאמה הקשישה.
פורסם בפלסף, שונות | מתויג גוףנפש, התאבדות, טובי בראונינג, טיפול, סבל, עוצמת הרכות, צניעות |
החודש ימלאו 50 שנים לאימוצן של שתי האמנות הבינלאומיות המרכזיות לזכויות האדם: האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). שתי אמנות אלה אומצו בעצרת הכללית של האו"ם ונפתחו לחתימה ולאשרור ב-16 בדצמבר 1966. הן נכנסו לתוקף עשור לאחר מכן, ב-1976, משהצטרפו אליהן המספר הנחוץ של מדינות שנקבע בהן לצורך כך. יחד עם ההכרזה האוניוורסלית לזכויות האדם מ-1948, נחשבות שתי אמנות אלה למגילת זכויות האדם הבינלאומית (International Human Rights Bill).
פורסם בזכויות אדם | מתויג אמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אמנה בדבר זכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות, ההכרזה האוניוורסלית, מגילת זכויות האדם הבינלאומית |
בינואר 2008, כשהילרי קלינטון וברק אובמה התמודדו בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית בארה”ב, כתבתי כאן: “אני תוהה לְמה האמריקנים מוכנים פחות: לנשיאה אשה או לנשיא שחור”. בבחירות הנוכחיות, שטרם התאוששנו מהן, ירדה לטמיון התקווה שלראשונה תכהן בארה”ב, ותנהיג את העולם החופשי, נשיאה אשה.
פורסם בזכויות אדם, פמיניזם | מתויג backlash, אשה היא הכושי של העולם, ברק אובמה, דונלד טראמפ, הילרי קלינטון, זכויות נשים, שרה דיטום |
לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאת יונתן זקס. מבוא מאת בנימין לאו. מאנגלית: צור ארליך. מגיד 2010, 389 עמ'.
פרופ' יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, הוא הוגה דעות בעל שיעור קומה, המפגין ידע נרחב ומעמיק בתחומים שונים. לא פחות מכך, הוא מציג גישה מלאת מצפון וחמלה לבני אדם, לחיים וליהדות כפי שהוא רואה ומפרש אותה. יהדות המגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו; שעל פי זקס, מזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הטענה הרדיקלית של הפרשנות שהוא מאמץ היא כי "הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". מכאן שגם הפרדוקסים הידועים של אל כל יכול ושכולו טוב אינם אלא פרדוקסים לכאורה. זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו – למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות" – זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא מצטט בהקשר זה). אך זה הדבר שייתן לחיינו משמעות ותשוקה. כל אחת מאיתנו נמצאת פה לשם מטרה, שרק היא יכולה להגשים.
כמה חסר אצלנו אינטלקטואל דתי כזקס. וכמה נחוץ הוא ספרו לשיח הציבורי כאן. כמים קרים על נפש עייפה.
פורסם בחוק ואתיקה, ספרים | מתויג ביקורות ספרים, יהדות, יונתן זקס, לרפא עולם שבור, מוסר, תיקון | 3 Comments »
ההימנעות ההפגנתית של ח”כ איימן עודה והרשימה הערבית המשותפת מלהגיע ללווייתו של פרס הציתה ויכוח סוער בתוך מה שניתן לכנותו “שמאל”. היו מי שהצדיקו או לפחות הבינו לגמרי את הצעד, בשל ההיסטוריה של פרס. היו מי שהתאכזבו וביקרו, או לפחות סברו שנעשתה כאן טעות. העובדה שאבו מאזן כן הגיע הוסיפה עוד כמה זרדים למדורה, משני הצדדים.
פורסם בשונות | מתויג איימן עודה, הרשימה המשותפת, כשירות תרבותית, ליונל שרייבר, ספרות, פוליטיקת הזהות, שמאל, שמעון פרס | 2 Comments »
אנדרו סאליבן כתב מאמר ארוך בכותרת 'הייתי פעם יצור אנושי'. הוא עוסק בחוליי המחוברות התמידית, הגורמת לנו להיות מופצצים תדיר בקקפוניה של מידע, והופכת אותנו למכורים להתעדכנות המתמדת. מתנהלים תחת רעש מתמיד. זה כמובן לא חדש, ולא מעט נכתב על היבטים שונים של החולי הזה ומה שהוא גורם לחיינו. החל מתנוחת הגוף, עבור במה שזה עושה למוח שלנו ממש, וכלה בהפרעות שהסחת הדעת המתמדת גורמת לכישורינו, לחיי החברה שלנו, לחיי המשפחה שלנו, וגם ליכולת הרוחנית שלנו. אבל המאמר של סאליבן מרכז וממרכז, שזור בסיפורו האישי, וגם מציע כמה תובנות.
פורסם במדיה, שונות | מתויג אינטרנט, אנדרו סאליבן, דממה מקודשת, הסחת דעת, יוגה, מדיטציה, סמארטפונים, שבת | Leave a Comment »
Atul Gawande, Being Mortal – Illness, Medicine, and What Matters in the End. Profile Books 2014, 282 pp.
בספרו 'להיות בני תמותה – מחלה, רפואה ומה חשוב בסוף', פורש אטול גאוואנד משנה הומניסטית ושואל באומץ וביושר שאלות על תפקידה של הרפואה בסוף החיים, שעה שהיא כבר לא יכולה לרפא. חלק גדול של הספר עוסק בזקנה ובמחלותיה, אך לא רק. פרק אחד עוסק באוזלת ידה של הרפואה מול מחלות סופניות בכלל, ובהיערכות הנדרשת לקראת התמודדות נכונה בשלב אחרון זה של החיים מצד הרופאים, החולים ובני משפחותיהם. הפרק, הנקרא "להרפות" (Letting Go), פורסם בזמנו כמאמר בניו-יורקר, מלווה בכותרת המשנה "מה צריכה הרפואה לעשות כאשר שוב איננה יכולה להציל את חייכם?".
את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה".
פורסם בספרים | מתויג Atul Gawande, Being Mortal, ביקורות ספרים, זקנה, להיות בן תמותה, מוות, מחלה, רפואה |
סוד הקסם היפני מאת מארי קונדו. מאנגלית: אורית בן זאב. אחוזת בית 2016, 199 עמ'.
בספר הזה יש משהו. למרבה הפלא או לא. העובדה שעסקתי בו במחשבותי (בנוסף לפרקטיקה), לא רק תוך כדי קריאה אלא גם זמן לא מבוטל אחריה – מעידה על כך. וזאת כבר סיבה טובה לכתוב עליו, כנראה. למרות, ואולי גם בגלל, האמביוולנטיות שלי כלפיו. והמשהו הזה שיש בו גם לא שטחי כפי שניתן אולי היה לצפות.
פורסם בספרים | מתויג ביקורות ספרים, מארי קונדו, סוד הקסם היפני | 2 Comments »
ד"ר נעמה כרמי
-
הצטרפו ל 654 מנויים נוספים
וְזֹאת הַתְּרוּמָה
-
הבלוג בפייסבוק
-
הטוויטר שלי
מפתח
סימניה
ארכיון
-
רשימות אחרונות
קרוא
וכתוב
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
וכתוב
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
יש לי יום יום תג
ICC אהוד אולמרט או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חמאס חמלה חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כאב כיבוש מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
יזכור
-
©
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.