קרוא וכתוב

לפעמים אני חושבת על המקריות שבה אנחנו מכירים אנשים מסוימים פשוט כי אנחנו חיים באותו זמן. לו היינו חיים בתקופה אחרת לא היינו מכירים אותם. ומכירים אחרים.

ואז אני חושבת על האופן שבו הספרות מזמנת לנו היכרות עם סופרים בני תקופות אחרות. שמתו מזמן (או פחות מזמן). נכון, לא נוכל לקרוא את הספרים שיראו אור אחרי שנמות. כמה חבל!… זה לא הולך לשני הכיוונים. אבל אנחנו כן יכולים לקרוא את הספרים שהתפרסמו הרבה לפני שנולדנו (רק תלוי כמה זמן יש לנו). זה כמובן מאפיין אמנות בכלל. אבל אני מדברת על ספרות כי היא קרובה ללבי במיוחד.

חשבתי על זה שוב היום, כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים (עב הכרס) של לוסיה ברלין “המדריך לעוזרות הבית”. אפשר לומר המון על ברלין ועל הכתיבה המדויקת והמחשמלת שלה. אבל עדיף פשוט (לרוץ) לקרוא. אסתפק בכך שמדובר מבחינתי בתגלית בסדר גודל של ריימונד קארבר. לא פחות. וזה שאני יכולה להכיר סופרת כמו לוסיה ברלין 14 שנים לאחר מותה, ולהתוודע אל יצירתה – זה ניצחון קטן על המוות.

לוסיה ברלין, המדריך לעוזרות הבית – סיפורים נבחרים. עורך: סטיבן אמרסון. פתח דבר מאת לידיה דייוויס. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. הוצאת אסיה, 2018, 589 עמ’.  

פוסט אשפוז
אפשר גם אחרת, יש אפילו מה לאכול, אבל רופאים צריכים להזדהות בפני החולה.

הפעם שהיתי במחלקה השנייה (לקודמת לא הייתי חוזרת בעד כל הון שבעולם), והטיפול היה בהחלט שונה. כידוע, מי שקובע את רוח המחלקה הוא המנהל שלה. (ובמרפאה: הרופא. זאת הסיבה שהמרפאה המקומית נראית כפי שהיא נראית. ולא לטובה אם מישהו לא הבין). אז אפשר גם אחרת.

המשך »

בשנים האחרונות הדרכון של ממלכת החולים לא מאופסן במגירה. הוא כל הזמן בתוקף, ונוכחותו מורגשת בכל יום. אבל יש זמנים שבהם הוא משתלט ודוחק לחלוטין את הדרכון הבריא. כשאת שבה ו"מפעילה" את האזרחות האחרת שלך, של ממלכת החולים – עוד לפני שאת מופשטת מבגדייך (כדי להקל על הדה-הומניזציה שתעברי), את מופשטת מהפרטיות שלך ומכבודך.

המשך »

אני אוהבת את חנוכה כי זה חג של אור וחום. בחוץ ובפנים. כי לרבים מאתנו יש נטייה לראות את החשכה מסביב, וזה חג שמזכיר לנו כבר מנר ראשון שלא צריך הרבה כדי לסלק את האפלה. רק להדליק נר. אפילו אחד. והאור הולך וגובר.

לא, זה לא שאין יותר חשכה אחר-כך, זאת התזכורת שמוטב להדליק נר מאשר לקונן על החושך. לעשות מעשה, לנקוט פעולה אקטיבית.

שביתת הנשים המתוכננת ליום שלישי הקרוב היא הדלקת נר גדול. על כל הפונקציות שלו: נר כדי לזכור (את כל קורבנות האלימות); נר של תקווה (למציאות אחרת ולחברה טובה יותר); נר של ריכוז אנרגיה (שמתווה פעולה נכונה). ובעיקר, נר שמזכיר לנו שאם לא נדליק אור – נישאר בחושך.

זאת שביתת נשים. שכל גבר הגון צריך להזדהות איתה. כי אלימות נגד נשים איננה עניין של נשים. אל תשבו מנגד. אל תניחו לחשכה להשתלט. הצטרפו לאור.

עוד בנושא: יום האלימות, יום הנתינה

ב-25.11 צוין, כמדי שנה, יום המאבק באלימות כלפי נשים. למחרת פורסם על שני מקרי רצח של קטינות. סילבנה צגאיי בת ה-13 הוכתה למוות בדרום ת”א, כנראה בידי בן זוגה לשעבר של אמה. גופתה של יארא איוב בת ה-16 מג’יש התגלתה בפח אשפה. בכך מגיע מספר הנשים שנרצחו השנה ל-24.
יום מאבק באלימות כלפי נשים יש אחד. אלימות נגד נשים – כל יום.

המשך »

ערב לכבוד צאת ספרי זכויות אדם: מבוא תאורטי יתקיים ביום חמישי 15.11.18 בשעה 18:00 בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב (קישור להזמנה).

בהשתתפות: פרופ’ רות גביזון, ד”ר יופי תירוש, ופרופ’ מיכאל בירנהק.

אשמח לראותכם!

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ישירות באתר ההוצאה.

ספר חדש – והפעם שלי!

ראש הממשלה נתניהו גינה את שריפת תמונתו של השר אריה דרעי בדרום תל אביב. ובצדק גינה.
לעומת זאת, לא זכור לי ששמעתי ממנו מלת גינוי על התקרית הגזענית המזעזעת שארעה בחוף קרית חיים, שבה הותקפו בברוטאליות שלושה אזרחים תושבי שפרעם רק על שום שהיו ערבים. תקרית מקבילה נגד יהודים בכל אחת ממדינות העולם היתה ודאי סוחטת מנתניהו מנת גינויים גדושה. אבל זה רק כשזה נגד יהודים. כשהגזענות מרימה ראש ופורחת כאן – במדינה שהוא משמש כראש ממשלתה, במשמרת שלו – הוא שומר על שתיקה. ולא במקרה, שלא נתבלבל. הכול מחושב. למסחטת הקולות של הבייס בקלפי. לכאן הגענו. אם לסכם במשפט אחד מפרשת השבוע שתיקרא מחר: “וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה”.

תודה לפעילי ‘תג מאיר’ שהגיעו לשפרעם למפגן סולידריות עם המותקפים, ולכל משתתפי ההפגנה נגד הגזענות אמש בחוף קרית חיים, על שהם מחזירים לנו מעט צלם אנוש.

השיעורים של החולשה. של המוגבלות. של התלות.

הפער הזה, הצורב, בין הידיעה שכולנו תלויים זו בזה תמיד, לבין החוויה הגופנית והנפשית הבלתי אמצעית של התלות הזאת, של המוגבלות שמפריעה לתפקד באופן עצמאי, של ההזדקקות לעזרה. הפער הזה, המקשה, בין ההכרה שהחברה שלנו מקדשת את העצמאות ובזה לחולשה ותלות, והיחס הביקורתי לגישה הזאת, ההבנה שהיא צריכה להשתנות – לבין הכמיהה הנוקבת לשוב להיות עצמאית, לחזור לחיים כפי שהיו, לאורח חיים שלא נקבע בלעדית על-ידי הכאב והקושי.

השיעור הזה של להיות חלשים. של לומר “קשה לי”. של לבקש עזרה. של להמתין, כי לגוף קצב משלו; שאינו מתחשב ברצונות התודעה. לכבד את הקצב הזה.
יש משימות שקל יותר לחיות לאורן, אין ספק. יש שיעורים פשוטים יותר.

והכאב – הכאב לא מלמד אותנו שום שיעור. הוא רק שם. נוכח. שוחק. כואב.

עוד בנושא:
עצמאות תלות ופוטנציאל: על החיים בסוף החיים

לא אחת שומעים על חולים סופניים שהרופאים הקצו להם שבועות ספורים, או חודשים ספורים, לחיות. האחרון שעלה לכותרות הוא הפרשן בעל הטור בוושינגטון פוסט, וזוכה פרס פוליצר, צ'רלס קראוטהמר, שסיפר על כך לקוראיו.

המשך »