קרוא וכתוב

הם מוסעים על כסאות הגלגלים או הקלנועיות בידי העובדים הסיעודיים שלהם. לעיתים צלולים לגמרי ולעיתים לא. לעיתים מדברים ומתקשרים, לעיתים ראשם שמוט ומבטם בוהה. לעיתים יש לסייע להם בכל תנועה. כבר לא עומדים ברשות עצמם.

אני רואה את המבטים שמסננים אליהם. של מי שבכלל מסתכלים עליהם. ושומעת לפעמים את הדיבורים המפורשים: אילו חיים… או נכון יותר: "אלה לא חיים". אני לא רוצה להגיע לשם. מי רוצה לחיות כך, נזקק, תלוי, לא עצמאי?

נזקק, תלוי, לא עצמאי. רגע, יש עוד קבוצה כזאת. תינוקות ופעוטים. ילדים קטנים. עליהם טרם שמעתי "אלה לא חיים" ו"מי רוצה לחיות כך"… הם לא זוכים למבטי רחמים או להסטת המבט. אדרבה.
תאמרו: כאן מדובר בשלב זמני. ההזדקקות לסיוע מתמיד מסתיימת ואז הפוטנציאל האנושי נפרש ומתגלה. אנו תומכים ומטפלים בהם בתחילת חייהם כדי שיוכלו לחיות אותם אחר-כך במלוא אונם.
נכון. ואילו הפוטנציאל של הקשישים – מאחוריהם. לפחות באופן שבו אנו מפרשים בחברה המערבית "פוטנציאל". הוא כבר נפרש והתגלה. הם מימשו את חייהם. כעת חלקם חוזרים לשלב הילדי. זה עדיין לא עושה את חייהם ל"לא חיים". ללא ראויים לתמיכה וכבוד ככל חיים אנושיים. לחיים שלבים שונים. בכל אחד מהם יש הפוטנציאל שלו, יופיו ומגבלותיו. וגם למה שמאחורינו יש ערך.

כתבתי כבר בעבר שערכם של החיים אינו נמדד או נשפט מבחוץ. על ידי נקודת מבט חיצונית של מי שאלה אינם חייו. הקביעה כי חיים מסוימים של הזולת אינם ראויים לחיותם היא קביעה מסוכנת הראויה לכל גינוי. החיים הם בעלי ערך אינטרינזי. ערכם הוא פנימי, טבוע בהם עצמם ואינו תלוי באחרים. ערכם של חיינו הוא ערכם בעינינו, לא בעיני הזולת. אפילו שיפוט גרידא של חייו הזולת כאומללים – או חמור יותר, בלתי ראויים – עלול להיות, קודם כול, שיפוט מוטעה. מרכיבים רבים בחייו של אותו זולת אינם גלויים ונגישים לנו, וגם לו היו כאלה, סביר כי הוא שופט אותם אחרת מאתנו. יש לו העדפות שונות וערכים שונים. אבל בעיקר, כאמור, ההחלטה לגבי איכותם של חיים אלה היא החלטה פנימית במהותה. אדם אינו רשאי להחליט עבור אדם אחר שאיכות חייו הופכת אותם לבלתי-ראויים לחיותם. יתכן כי חיינו אנו נראים לאחרים חסרי ערך ולא ראויים…

לא לנו לשפוט את חייהם של אחרים. אבל לא פחות חשוב, כיצד אנו שופטים את חיינו אנו? מאיזו נקודת מבט אנחנו מסתכלים על חיינו שלנו?
קשיים אינם הופכים את החיים ללא ראויים. אפילו לא תלות וחוסר עצמאות. ההסתכלות הזאת על אנשים קשישים צומחת מראייה מאוד מסוימת של עצמאות כערך נחשק, המדורג גבוה מאוד בסולם הרצוּיוּת. להיות תלוי באחרים לשם מילוי צרכים בסיסיים, חלקם אינטימיים – נראה לנו כפוגע במשהו שאנו תופסים כיסודי מאוד לחיים האנושיים הראויים. למען האמת, כולנו תלויים זה בזה, בכל שלב של חיינו. יש שלבים שבהם תלות זאת גלויה יותר לעין. אך גם כאשר היא סמויה – היא שם. יתכן שמה שיעזור יותר היא היכולת לקבל את העובדה הזאת, אפילו לשמוח עליה, אולי. ועל מה שהיא מאפשרת. בעיקר לקבל את העובדה שחיינו משתנים תדיר. אך גם לקראת סופם וגם כאשר אנו נזקקים ותלויים, אין זה אומר שאין להם ערך או שאינם ראויים לחיותם. גם פוטנציאל תמיד קיים. ולו לעוד שעה, לעוד יום. לעוד חיוך. לעוד פרח שרואים בדרך.