קרוא וכתוב

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה” (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

בין אם מסכימים עם קאמי כי התאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה בין אם לאו, מובן כי מסה קצרה כגון זאת לא תוכל להקיף את כל היבטי הבעיה. הטריגר המיידי לכתיבתה הוא אמירות פומביות שגרסו כי בנסיבות מסוימות טוב עושה המתאבד – לעצמו ולחברה – בכך שהוא נוטל את חייו בכפו. לעמדה זאת ניתן ביטוי וולגרי במיוחד אחרי התאבדותו של דודו טופז, ואחר כך גם בעקבות התאבדותו של אסף גולדרינג. המשותף לשניהם היה שהתאבדו שעה שהיו נתונים במשמורת המדינה, במעצר לפני משפט. המוקד שיעניין אותי כאן, אפוא, יהיה היחס החברתי הראוי להתאבדות בכלל, ובנסיבות המיוחדות הללו.

האם יש זכות להתאבד?

במבט ראשון, נדמה שהתשובה מתוך השיח הליברלי צריכה להיות חיובית. האדם הוא אדון לחייו. זאת בניגוד לתפיסה הדתית, שעל-פיה חייו של אדם אינם שלו ואינם ברשותו. לא הוא נתן ולא הוא ייקח. התפיסה הליברלית, הדוגלת באוטונומיה האנושית ובזכות לחיים, צריכה, כך נראה, לצדד בכך שזכותו של אדם גם לסיים את חייו. מה יהיה מימוש חירות מוחלט יותר? מה תהיה החלטה יותר אוטונומית מזאת? של מי החיים האלה, לעזאזל? אם הם שלנו, כלום אין זאת זכותנו גם להחליט לסיימם? אך שעה שבוחנים את הסוגייה לעומק, נוכחים לדעת כי המצב מורכב הרבה יותר, ובעייתי לאין ערוך. זאת משני היבטים לפחות.

ראשית, ניתן להתבונן בזכות דווקא באמצעות האופן שבו היא משפיעה לא על בעל הזכות אלא על אחרים דווקא. זכות משמעה הצדקה לקביעת פעולה או מחדל של אדם אחר, לא רק את אלו שלי. הזכות קושרת את ההצדקה לכוח או לחירות שיש לי (לפעול או להימנע מפעולה) לתביעה כלפי צד ב', שעליו מוטלת חובה נגדית. בכך אני, כבעלת הזכות, מתערבת בחירותו של הזולת; זכותי מגבילה את חירותו או מכוונת את פעולתו. שכן זכות היא אינטרס חשוב דיו כדי שיטיל חובה על צד ב'. איזו חובה? למצער, לא להפריע למימושה (חובה נגטיווית), אך ברוב המקרים גם לסייע למימושה באופן פוזיטיווי. לעיתים ההתבוננות בשאלת קיומה של חובה נגדית מסייעת להכריע האם מדובר אמנם בזכות, לעומת אינטרס או רצון גרידא, חשוב ככל שיהיה, שאיננו מטיל חובה כזאת על אחרים.

במובן החמור והמדויק של המושג 'זכות', זכות להתאבד משמעה, אפוא, כי קמה לאחרים חובה. למצער לא לעמוד בדרכו של אדם שהחליט להתאבד. ואולי אף לסייע לו בכך. האם נוכל לעמוד מאחורי טענה זאת? האמנם אנו סבורים שלחברה יש חובה כזאת?

שנית, חיים הם תנאי מוקדם לזכויות. לאדם מת אין זכויות. (מבלי להיכנס כאן לרזולוציות של סייגים). הזכות לחיים היא יסוד ותנאי לזכויות כולן. לכן היא נחשבת בעיני רבים כזכות שאין להפקיעה (inalienable) במובן החמור של המִלה: זכות שהאדם עצמו כבעליה אינו רשאי לוותר עליה. גם הזכות שלא להיות עבד היא זכות כזאת: לאדם אין זכות למכור עצמו לעבדות כך שזכותו לחירות אינה מוחלטת. אדם המוכר עצמו לעבדות מבצע רק למראית עין פעולה של חירות. בפועל, הוא מוותר באופן גורף ולא הפיך על חירותו בכל הנסיבות; במילותיו של ג'ון סטיוארט מיל:

כשהוא מוכר את עצמו לעבדות, הוא נותן ספר-כריתות לחירותו, ומוותר על כל הנאה ממנה לעתיד […] אין עיקרון החופש יכול לדרוש שיהיה אדם חפשי שלא להיות חפשי.

למעשה, לבד משתי זכויות אלה, כל זכויות האדם האחרות ניתנות לויתור ובעל הזכות רשאי לבחור שלא לממשן. הזכויות לחופש הביטוי ולחופש התנועה, לדוגמא, כוללות בחובן את הזכות שלא להתבטא או לא לנוע; חופש הדת – את החופש מדת, וכן הלאה. לעומת זאת, שום זכות אדם לא תהיה בגדר אופציה הפתוחה למימוש בפני אדם מת. בחר למות – בחר לוותר על זכויותיו. מנקודת מבט זאת, אפוא, דיבור על הזכות להפסיק לחיות הוא דיבור חסר מובן בתוך שיח הזכויות ואינו יכול להתקיים במסגרתו.

התאבדות ומוסר

גם אם דיבור על זכות להתאבדות הוא בעייתי, כפי שראינו, הרי זכויות אינן ממצות לא את המוסר ולא את ההסדרים החברתיים הראויים. לא כל מה שראוי להיעשות יש לי זכות כי ייעשה. ומנגד, העובדה שאין לי זכות לעשות (או להימנע מעשיית) דבר-מה, איננה אומרת כי אין זה ראוי שאעשה (או אמנע מעשייתו). לדוגמא, אפשר לבסס במסגרתה של תורה מסוימת את הטיעון שיהיה זה טוב מוסרית אם אנשים לא ישקרו. זה איננו אומר כי יש לי זכות שלא ישקרו לי, להוציא בהקשרים ספציפיים כמו איסור על הונאה. ניתן להחזיק בהשקפה שעל-פיה צדק חברתי מחייב לצמצם פערים חברתיים או אף לחלק את כל ההכנסות שווה בשווה. אך על-מנת שתהיה לי זכות להכנסה שווה לזאת של האחרים, היא צריכה לבטא אינטרס חזק דיו, המבסס ומצדיק הטלת חובה נגדית על צד ב' לקיים את הזכות, חובה המתערבת בחירותו.

ממש כפי שהאמירה כי פרקטיקה מסוימת איננה מדעית אינה אומרת דבר זולת העובדה כי לא ניתן להוכיח אותה במתודיקה המדעית המקובלת, כך הקביעה כי אין לי זכות ל-X אומרת רק כי לא ניתן לבסס חובה נגדית להגן עליה, ולא מעבר לזה. לא כי X איננו חשוב ולא כי אי-אפשר לבסס כי ראוי שאקבל אותו מטעמים אחרים, שאינם טעמי זכויות. חובה היא מושג חזק יותר מ'ראוי' ולכן היא אינה חלה על כל מה שאנו חפצים כי יתקיים. היבט זה מתבטא גם בשפת הזכויות, השונה מביטויים מוסריים כללים כמו "יהיה זה טוב אם…" או "מן הראוי שכך יהיה".

כך, יתכן שנחשוב כי אין זה מוסרי למנוע מאדם להתאבד אם זה רצונו, אף אם אין לו זכות לעשות זאת. מצד שני, יתכן כי לחברה חובה לעשות כל שאל ידה כדי למנוע התאבדות. גם חברה חילונית מכירה בערכם העליון של החיים. (באופן מעניין, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע את "ערך האדם וקדושת חייו" כאחד מעקרונות היסוד שלו, אף כי "קדושה" הוא מושג דתי). היות בחיים הוא תנאי לכל רצון, אינטרס, זכות או פעולה. למעשה, קשה לנו לדמיין איך זה יהיה לא להיות בחיים.

מניעת התאבדות, מתוך הכרה בערכם העליון של החיים, אין פירושו לסכל את רצונו של אדם לשים קץ לחייו באמצעים כופים. בישראל, כמו במדינות אחרות, היה פעם ניסיון התאבדות בגדר עבירה פלילית. עם זאת, חשש ממשי כי חולה נפש מתכוון לפגוע בעצמו הוא עדיין עילה לאשפוז כפוי בתנאים הקבועים בחוק. כמו-כן שידול להתאבדות או סיוע לה אסורים בחוק.

אך אמצעים כופים, סנקציות חוקיות, אינם הדרך היחידה להתמודד עם מעשים שהחברה רואה כלא-רצויים. לאמיתו של דבר, פעמים רבות זאת אינה הדרך הראויה. משפטיזצייה כוללת של חיינו, הפללה של כל הלא-ראוי, משמען הן מִשטוּר יתר של החברה, הן ייתור של המוסרי והעמדתו על החוקי. באחרון יש ויתור על רובד משמעותי שבו פעולותינו או מחדלינו אינם נקבעים ע"י הוראה חוקית אלא ע"י בחירה, מוסר ומצפון.

לכן, יש טעם בעמדה כי אם אנחנו, כבני אדם וכחברה רואים בחיים ערך כה חשוב, עלינו לכל הפחות לנסות לסכל את רצונו של אדם לשים קץ לחייו בדרך השכנוע.

הבחנה חיונית, בעיני, היא בין התאבדות של חולה סופני ששוב לא ניתן לסייע לו, לבין התאבדות שנובעת מדיכאון או נסיבות אחרות כמו משבר אישי או מצוקה כלכלית קשה. כאן אתייחס לאחרונה. ההבדל המשמעותי הוא זמניות הנסיבות והפיכוּתן. הדיכאון אפשר שיחלוף, והאדם יגלה שנפתחות בפניו אפשרויות חדשות. התאבדות איננה הפיכה. זהו כרטיס לכיוון אחד.  ההיגיון המנחה כאן הוא אותו היגיון שמרשה לרופאים לטפל באנשים המגיעים מחוסרי הכרה לבית-החולים, מבלי לקבל מהם הסכמה מדעת כנדרש בדרך-כלל. החזקה (presumption) היא כי אדם כזה היה רוצה שיטפלו בו לו היה נשאל, ובדיעבד יסמוך ידיו על כך. אכן, התאבדות היא מעט שונה. יש מקרים ומצבים שזהו רצונו של אדם והוא איננו מעוניין שימנעו זאת ממנו. באופן מעניין, אפשרות כזאת אינה עולה אצל ג'ון סטיוארט מיל, כשהוא דן בחריגים אפשריים לעיקרון הנזק שלו, הקובע כי פגיעה בחירותו של אדם מוצדקת רק אם הוא גורם נזק לזולת. במה שמכונה לעיתים "משל הגשר", הוא אומר שאם אנו רואים אדם שעומד לחצות גשר שאנו יודעים כי אינו בטוח, ואין לנו זמן להזהירו מפני הסכנה הנשקפת לו, כי אז אפשר גם לתפוס אותו ולא לאפשר לו לחצות, מבלי שזה יפגע בחירותו. "שכן עצם החירות הוא בזה, שאדם יעשה מה שהוא רוצה, ואין אדם זה רוצה ליפול לתוך הנהר". האפשרות כי זהו בדיוק רצונו של אדם אינה עולה בדעתו או לכל הפחות בכתיבתו.

אך גם אם רצונו של אדם הוא ליפול לנהר, בדוגמא של מיל, ואנו יודעים זאת מראש או עדים לכך בזמן אמת – האין עלינו לנסות להניא אותו? האין אנו צריכים למצות את הניסיון להראות לו שיש דרכים נוספות? האין זאת הנחה סבירה כי בעוד שנים, כשישקיף אחורה על חייו, ישמח כי ניתנה לו הזדמנות שנייה, שכן נחלץ מהמשבר הכלכלי או החלים מהדיכאון שבו היה שרוי? נראה כי בנסיבות אלה (להבדיל, כאמור, ממחלה סופנית), עמדה של "רצונו – כבודו" ועמידה מן הצד (או חמור יותר: עידוד המתאבד) היא עמדה לא מוסרית.

"עשה לעצמו ולנו טובה"

אמירות לאחר מעשה שטוב עשה המתאבד, לעצמו ולנו, בכך שנטל את נפשו בכפו, חמורות הרבה יותר מאדישות כלפי המעשה שלו, כיבודו כביטוי רצונו, או עמידה מן הצד שעה שאפשר לסייע. במקרה של טופז דומה כי האמירה ביטאה שילוב ועירוב של שני מרכיבים או היבטים. האחד, ראיית התאבדותו כעונש המגיע לו על מעשיו. השני, הערכה בדבר חוסר הטעם של המשך חייו עבורו. (בהנחה שיבלה שנים ארוכות בכלא ויתרושש מנכסי המוניטין והפרסום שלו, שהיוו עבורו רכיב מרכזי בטעם חייו).

במרכיב הראשון יש סיכון של חזקת החפות, שעל-פיה כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר. יש בו גם זלזול בשלטון החוק בכלל, ובעיקרון שעונש מוטל על אדם על-ידי הרשויות המוסמכות לכך, לאחר הליך משפטי שבו מוקנות לו ערבויות של הליך הוגן. מיותר לציין (ואולי לא?) שעונש מוות, ככלל, איננו חלק מספר החוקים של מדינת ישראל למעט חריגים מובהקים ומוגדרים היטב. מעל לכול, מבטא המרכיב הזה באמירה התפרקות מערכים מוסריים בדבר ערכם וחשיבותם של חיי אדם, גם אם חטא.

המרכיב השני באמירה חוטא בקביעה כי חיים מסוימים של הזולת אינם ראויים לחיותם. זוהי קביעה מסוכנת הראויה לכל גינוי. החיים הם בעלי ערך אינטרינזי. ערכם הוא פנימי, טבוע בהם עצמם ואינו תלוי באחרים. ערכם של חיינו הוא ערכם בעינינו, לא בעיני הזולת. אפילו שיפוט גרידא של חייו הזולת כאומללים – או חמור יותר, בלתי ראויים – עלול להיות, קודם כול, שיפוט מוטעה. מרכיבים רבים בחייו של אותו זולת אינם גלויים ונגישים לנו, וגם לו היו כאלה, סביר כי הוא שופט אותם אחרת מאתנו. יש לו העדפות שונות וערכים שונים. שיפוט כזה נהפך למסוכן ממש, כשחושבים על נפקותו המעשית. ניקח לדוגמא את הנושא של המתת חסד. הרעיון היסודי הוא כי שעה שהחיים נהפכים לסבל ותו לא, והאדם שואל נפשו למות, יהיה זה מעשה של חסד (מילולית, אותנסיה משמעה "מוות קל"). ישנם מקרים שבהם אנשים רבים יסברו כי עדיף לו לאדם למות. כזה היה המקרה של טרי שייבו בארה"ב, שנותקה ממכשירי ההזנה המלאכותית שהחזיקו אותה בחיים כ"צמח", לבקשת בעלה שטען כי זה היה רצונה ובניגוד לרצון הוריה. מעניין לבדוק את תגובתם של אותם אנשים כאשר משנים קצת את הנסיבות של המקרה המוצג לפניהם, לנסיבות חמורות פחות, ופחות. מ"צמח" לאדם שלא שולט על שום תפקוד גופני, נניח. מהי הנקודה שבה יאמרו אותם אנשים, מהצד, שמדובר במקרה של הריגה אסורה? הטיעון של "מדרון חלקלק" הוא טיעון בעייתי. תמיד אפשר להחליט היכן תוקעים יתד שממנה לא מחליקים הלאה; עד כאן מותר, מכאן – אסור. אבל לעיתים עדיף לקבוע מסמרות מוחלטים; כדי לא לעמוד אפילו בפני הפיתוי להרחיק את היתד. כדי לא לשחק ב"והייתם כאלוהים".

יתרה מכך, גם במקרה הקיצוני שבו רוב האנשים יחשבו שאכן מדובר בחסד, טרי שייבו כדוגמא: עם מי באמת אנו עושים חסד ב"המתת חסד"? עם החולה או עם עצמנו? עם המשפחה שמתקשה לטפל בה, עם הצופים מהצד שאינם יכולים לראות בסבלה, או עם המערכת שזקוקה למשאבים הרפואיים היקרים עבור חולים אחרים? החוק ההולנדי המתירני של המתת חסד הביא לניצולו לרעה בידי רופאים, כך שהם למעשה הורגים חולים שאינם מבקשים זאת. בבריטניה רושמים רופאים הוראת DNR ("אין להחיות") ברשומות רפואיות של חולים ללא הסכמתם, ומניחים הנחות לא מבוססות לגבי איכות חייהם של חולים שאינם כשירים מנטלית. ישעיהו ליבוביץ כתב כי מרגע שאדם מתחיל לפקפק באיסור ליטול חיים, הרי ניתן לשאול אותו מדוע לא ליטול את חייו הוא, אם הם נראים לאדם אחר חסרי ערך או מלאי סבל. הקושי לבודד את המרכיב של סבלו של החולה משלל המרכיבים האחרים הוא רק טעם נוסף להמשיך ולדבוק באינטרינזיות המוסרית של חיי אדם. ההחלטה לגבי איכותם של חיים אלה היא החלטה פנימית במהותה. אדם אינו רשאי להחליט עבור אדם אחר שאיכות חייו הופכת אותם לבלתי-ראויים לחיותם. התאבדות שונה מהמתת חסד (אף כי "סיוע להתאבדות" הוא קטגוריית ביניים). אבל הקביעה של אדם מבחוץ שאדם שהתאבד עשה לעצמו טובה כי חייו אינם שווים עוד – מבטאת ברמה העקרונית את אותה בעייתיות מוסרית בדיוק.

התאבדות במשמורת

מששוללת המדינה את חירותו של אדם, ומכניסה אותו למשמורת דוגמת מעצר, מאסר או אשפוז כפוי, הרי הוא באחריותה.

הערך הראשון ברשימת הערכים של שירות בתי הסוהר הוא "הגנה על חיי אדם וכבודו". הגנה על החיים כוללת חובה פוזיטיווית, לא רק נגטיווית. כך, הזכות לחיים מוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו באופן כפול, כאיסור לפגוע בחיים בסעיף 2, וכחובה להגן על החיים בסעיף 4. החובה הפוזיטיווית להגן על החיים משמעה הן הגנת המדינה על חיי אדם מפני אחרים שרוצים לפגוע בהם (ולא רק לא לפגוע בהם בעצמה), הן יצירת תנאים ונקיטת אמצעים המבטיחים את החיים כמו בטיחות בדרכים, טיפול רפואי וכן הלאה. זה כמובן אינו אומר שהאמצעים האלה צריכים או יכולים להיות בלתי-מוגבלים. בכלל, וגם לא כשמדובר במשמורת. לא מבחינת עלות האמצעים שיש להפעיל, לא מבחינת הפגיעה הנלווית בזכויות אחרות (לדוגמא, אזיקת אסיר 24 שעות למיטה על-מנת שלא יפגע בעצמו). לכן הטענה איננה שבמקרה של התאבדות במשמורת מוטלת על המדינה אחריות קפידה. אלא ששעה שהוא באחריותה של המדינה – שהכניסה אותו למשמורת – אחריותה לחייו רבה הרבה יותר. אדם שנחוש בדעתו להתאבד יעשה זאת גם תחת השגחה. אך זה אינו משחרר את המדינה מנקיטת מרב האמצעים על-מנת למנוע זאת, ומחקירת מקרי התאבדויות במשמורת שעה שארעו. החשוב לענייננו הוא שכאן השאלה האם זהו רצונו של אדם – ולכן לא נפריע לו, או לא נעשה כל שביכולתנו כדי למנוע זאת – איננה רלוונטית. לבטים, התחבטויות ודילמות שיכולים להיות מנת חלקנו לגבי התאבדות בכלל אינן תקפות בהקשר זה. גוברת עליהם חובת מניעה ברורה של הרשויות. וכמובן, חובת חקירה לאחר מעשה אם לא הצליחה למונעו.

* (מעין סיכום)

התאבדות מעלה שאלות קשות ולא פשוטות. ראינו כי לא ניתן לדבר על זכות להתאבד במובן החמור של המושג 'זכות'. הרצון או האינטרס של אדם לשים קץ לחייו איננו כזה המטיל חובה נגדית פוזיטיווית לסייע לו. קיומה של חובה נגטיווית לא להפריע לו בכך, לא לנסות למנוע זאת – שנוי יותר במחלוקת. קשה לבסס חובה לנסות למנוע בכפייה התאבדות. אך כפי שאפשר לטעון כי מוסרית אין זה ראוי להתערב בהחלטותיו של אדם באשר לחייו הוא, כך גם אפשר לבסס חובה מוסרית לנסות לשכנע אדם לא להתאבד. לא לבצע פעולה בלתי-הפיכה המאיינת אותו, בעוד שיתכן כי הנסיבות שדוחפות אותו לעשות אותה ישתנו בעתיד, ובמבט לאחור הוא יראה את חייו אחרת מאשר בנקודת הזמן הנוכחית. כאשר אדם מצוי במשמורת המדינה, גוברת אחריותה לחייו – כמי שהכניסה אותו לשם – על לבטים מוסריים אלה. בנסיבות אלה למדינה חובה חזקה וברורה להגן על חייו ולנסות למנוע ממנו להתאבד. אבל אולי הנקודה החשובה ביותר היא שערך החיים הוא פנימי, עבור האדם שאלה הם חייו. אין לאיש מבחוץ זכות (במובן היומיומי של המלה) לקבוע כי חייו חסרי ערך מסיבה זאת או אחרת, וכי טוב עשה שהתאבד או טוב יעשה אם יתאבד. זוהי זילות של חיי אדם באשר הוא; התנערות מערכם המוסרי; ואמירה מסוכנת הראויה לכל גינוי.

המסה הזאת, הארוכה ממה שאני מפרסמת בדרך-כלל בבלוג, כפי שוודאי שמתם לב, צמחה מהפוסט התאבדות: זכות, מוסר ומשמורת.