קרוא וכתוב

חבר הכנסת לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו בגיל 89 בחיפה, יכול להיזכר בשל דברים שונים.

בשבילי אחד החשובים שבהם הוא שירו של אלתרמן ‘הנזיפה בתופיק טובי’, שפורסם ב-1949 בטור השביעי בדבר. ובחמשת בתיו הראשונים המובאים להלן צריך לשוב ולקרוא היום לא פחות מאז. שכן גם אחרי שישים ושתיים שנות דמוקרטיה ישראלית, היא כלל אינה מובנת לנו מאליה, כלשונו של אלתרמן.

וּבְכֵן: מִי תוּפִיק טוּבּיִ? הוא חֲבֵר הַכְּנֶסֶת.
הוּא קוֹמוּנִיסְט עַרְבִי. בְּבֵית הַנִבְחָרִים
יוֹשֵׁב הִנּוֹ בִּזְכוּת-מְלֵאה וְלֹא בְּחֶסֶד…
כְּבָר עֵת אוּלַי לִזְכֹּר זֹאת, חֲבֵרִים.

וְאֵין הוּא חָב בָּזֶה כֹּל חוֹב עַל גֹּדֶל נֶפֶשׁ.
יְשִׁיבָתוֹ הִיא חֹק.
הִיא צָו.
הִיא אָלֶף-בֵּית.
לֹא! אֵין הַפַּרְלָמֶנט צָרִיךְ בְּיָד מוּנֶפֶת
לִזְרֹק לוֹ מִדֵי פַעַם אֶת הַגֵּט.

וְאֵין הַפַּרְלָמֶנט, בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן,
צָרִיךְ לִקְרֹא: אַתָּה דוֹבֵר בְּאֵין מַחֲרִיד
מִפְּנֵי שֶׁטּוֹב אֲנִי… נָדִיב… דּוֹגֵל בַּחֹפֶשׁ…
אֵין זֶה הוֹלֵם אֲפִלּוּ מְסִבָּה פְּרָטִית.

עֵת לְהַחְלִיט סוֹף-סוֹף: כְּכֹל צִירֵי הַבַּיִת
גַם טוּבִּי בּוֹ יוֹשֵׁב בְּתֹקֶף הַמִשְׁטָר!
וְאִם זֶה רְצִינִי, אֵין צֹרֶךְ כָּל יוֹמַיִם
עַל זוֹ הַפְּרִיבִילֶגְיָה לְהַגִּישׁ לוֹ שְׁטָר.

זֶה טִיב הַדֵּמוֹקְרַטְיָה. אֵין נוֹשְׂאֵי-כֵלֶיָה
נוֹשִׁים תּוֹדָה בְאִישׁ. חֶלְקָה אוּלַי לֹא קָל,
אַךְ אִם הִיא לֹא תִהְיֶה מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ,
היִא לֹא תִהְיֶה מוּבֶנֶת לָנוּ כְלָל!

.

Read Full Post »

גדעון לוי צודק, כמובן, בכותבו היום:

השאלה שתעמוד להכרעת העם היא שאלה לא מוסרית. על הפרק יעמוד המשך הכיבוש, מי בעד ומי נגד, כאילו מותר בכלל לשאול את השאלה הזאת (…) השאלה אם להמשיך את הכיבוש אינה לגיטימית כלל ועיקר.

נכון. שכן דמוקרטיה משמעה שבני אדם משתתפים, לוקחים חלק, בהחלטות על גורלם. שהם יכולים להשפיע על השלטון שהם סרים למרותו.

רק מה, אני זכרתי גדעון לוי אחר בעניין משאל עם והחלטות “דמוקרטיות” על הכיבוש. לפני קצת יותר משנה הוא כתב משהו אחר לגמרי. אז הוא הציע, לא פחות ולא יותר, משאל עם בעניין הכיבוש. ואף הגדיל לומר:

אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון.

בתגובה כתבתי אז את הפוסט משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה. הסברתי בו ששום משאל עם, אפילו לא שלושה, אינם יכולים להפוך את הכיבוש להחלטה “דמוקרטית”; גם אם כך יכריעו כל אזרחי ישראל פה אחד. כי את מי שלא שואלים כאן לדעתם הם את אלה הכפופים לאותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט בהם.

טוב לדעת שגדעון לוי התפכח ממקסם השווא של ה”דמוקרטיות” שבמשאל העם שדחף אז, רק כי רצה להדגיש שהכיבוש לא נמצא באג’נדה הישראלית ולכן,

הגיעה העת לקיים את משאל העם הראשון של ישראל: בעד או נגד המשך הכיבוש, עם כל מה שמשתמע מכך.

או שאולי הוא פשוט מחליף בתפקיד המזגזג בעמדותיו בין מאמר למאמר את יואל מרקוס, שנעדר ממשמרתו.

משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה

Read Full Post »

כשדווח בזמנו על התכנית החדשה למורשת ישראל שמתכוון שר החינוך להכניס לכיתות היסוד, שבה ילמדו בין השאר פרקי אבות, יכירו את סידור התפילה ועוד – לא הצטרפתי להזדעקות הכללית, האוטומטית כמעט, נגד היוזמה. לא חשבתי שיש כאן משהו שצריך להתנגד לו באופן עקרוני  או כרפלקס מותנה. כך גם אמרתי לכתבת הארץ תמר רותם, שדיברה איתי במסגרת כתבה קצרה שפורסמה בגלריה אתמול. ללמוד פרקי אבות? אני בעד. לא נראה לי רע להכיר את התרבות היהודית, שהצמיחה נכסי צאן ברזל גם לתרבות העולמית. היא איננה קניינם של הדת או של הדתיים. שלא אסמיק מבושה, כמו שקרה לי, כשאקרא עורכת דין רבת מוניטין מספידה את השופט המנוח חיים כהן במילים “אהבתי את אדוני”. בלי להיות מודעת כלל להקשר של הביטוי הזה ועד כמה הוא לא מתאים. וגם ביקורת צריכה מסד. מה גם שרותם סיפרה לי שההיבטים ה”יהודיים” של תכנית הלימודים הזאת הוכנו ברוח פלורליסטית, על-ידי תנועת בתי המדרש.  ואולי הכי חשוב: כל דבר תלוי איך מלמדים. כאן אני קצת יותר ספקנית, אמנם, האם תתקיים הוראה ברוח פתוחה וביקורתית, בעיקר בחטיבת הציונות שצורפה. אם לשפוט על פי הרוח שנושבת מהצמרת של משרד החינוך, תרתי משמע, קשה להאמין שכך יקרה. יו”ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת מבקש לשכתב את ספר לימודי האזרחות, פורסם בשבוע שעבר. הספר ביקורתי מדי “כלפי המדינה”. הוא יוצר תחושה שהכול רע. בהזדמנות אחרת אמר, כך דווח, שהוא לא אוהב את הקביעה בספר שמאז הקמתה מפלה מדינת ישראל את אזרחיה הערבים. ככה זה, יש כאלה שקשה להם עם המציאות אז הם שוברים את המראה. גם לימור לבנת הגיבה באופן דומה כלפי מחאת השחקנים.

המשך…

Read Full Post »

בכתבתה במוסף הארץ על ההכחשה הישראלית של הכיבוש, מראיינת גיתית גינת את הפרופסורים יצחק שנל וצ’רלס גרינבאום. שניהם מסכימים, אפרופו התמונות שהעלתה עדן אברג’יל לפייס שלה, ש”התדהמה מתמונת פייסבוק הקטנה קשורה להכחשת התמונה הגדולה”. (וגם מסיטה את המוקד מהקורבנות הפלסטינים אלינו ומה שהכיבוש עולל לנו – נ”כ).

מכל התובנות המעניינות המובאות בכתבה אני רוצה להתמקד באחת. גרינבאום, פרופרסור אמריטוס מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מדבר על האופן שבו המדיה החדשה תוכל אולי לסדוק את חומת ההכחשה (אם לא יווצר עודף מידע שאף הוא אוטם). הוא גם מזכיר שצריך להיות זהירים ביחס לטכנולוגיה של החשיפה, שעובדת לשני הכיוונים. ומוסיף:

המשך…

Read Full Post »

צחי הנגבי הורשע בעבירה של עדות שקר. זהו אחד ההקשרים שבהם שקר אסור בחוק. הם די מעטים. הונאה היא דוגמא נוספת. אבל תודה לאל, עדיין לא מעמידים אנשים לדין כי הם אומרים לחברים שלהם שיש להם מחויבות משפחתית קודמת ולכן לא יוכלו להגיע למסיבה שלהם. או להיפך. ואפילו לא על שקרים הרבה יותר רציניים ומזיקים בעליל.

בכל שאר ההקשרים משאירים את השקר לתחום המוסר, וגם שם מעמדו מורכב. בדרך-כלל אנחנו אוהבים לספר לעצמנו ששקרים לבנים מותרים כי הם נועדו לא לפגוע בזולת. וזאת הרי מטרה חשובה. למה שנגיד לאותם מזמינים מהפסקה הקודמת: “שמע, לא בראש שלי. אני לא סובלת את המסיבות שלך”? אפשר לזרוק הכול על הארוחה המשפחתית שהוזמנו אליה במקביל. ואז לשבת בבית ולראות את סיינפלד בפעם המאה. כל זה נכון, אבל צריך לזכור גם שהרבה פעמים אנחנו מייצרים שקרים לבנים כדי להקל על עצמנו יותר מאשר כדי לחמול על הזולת. ואפשר להשתמש באותה דוגמא עצמה לצורך זה. פשוט לא בראש שלנו שוב לפגוש את ר’ וס’. יש לנו דברים יותר מעניינים לעשות. סיינפלד כבר אמרנו?

המשך…

Read Full Post »

יתכן שיש משהו חיובי בכך שהמציאות מזמנת לנו את ההקצנה בין חלק מהציבור החרדי לבין מנגנוני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית. כתזכורת, לנוטים לשכוח או להשכיח, שתהא אשר תהא המחלוקת בדבר המתח בין ‘יהודית’ בפרשנות לאומית-תרבותית לבין ‘דמוקרטית’ – פרשנות אחת ל’יהודית’ איננה עולה בקנה אחד עם ‘דמוקרטית’. והיא הפרשנות הדתית למדינה יהודית. הסיסמה “מדינת הלכה – הלכה המדינה” היא כמובן חביבה מאד בתור סטיקר שפעם חילקו. אבל האמת מרה.

המשך…

Read Full Post »

דוברות המרכז הבינתחומי מסרה כי, "דרך הפעולה של בצלם לא מקובלת על רייכמן", כך מדווח היום גדעון לוי בהארץ. הפרופ’ למשפטים אוריאל רייכמן הוא נשיא הבינתחומי, מגדולי הדוחפים לחוקה לישראל ומועמד לשעבר לשר החינוך מטעם שינוי.

את בג”צ הוא עדיין רוצה להשאיר. בכל אופן, אם לשפוט מכך שרק לאחרונה הוא עתר למוסד הזה יחד עם עמיתו פרופ’ אמנון רובינשטיין, בתביעה לכפות את לימודי הליבה על בתי-הספר החרדיים. אבל בצלם – כנראה שעדיף בלי. עדיף בלי מי שמציב מראה לא מחמיאה מול הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות שלו; שמהווה מקור מידע אמין וחשוב; ושגם כנראה טועה לעיתים, כמו כולנו. עבדתי שם פעם, בבצלם, בתור חוקרת. אני יכולה להעיד על הרצינות ועל הזהירות של הארגון הזה.

איזו חברה מייעד לנו הפרופ’ רייכמן, המגדל בהרצליה דור של משפטנים ואנשי ממשל, בין השאר? חברה ללא ארגונים לא ממשלתיים? חברה שאין בה קולות אחרים, מידע עצמאי וכוח נגד לדיווחים מטעם, לדובר צה”ל שקודם כל מכחיש ורק אחר כך – אם בכלל – בודק?

בהטלת הדופי בארגוני זכויות אדם, שקולו של רייכמן מצטרף אליה כעת, יש משום אי הבנת תפקידה של החברה האזרחית במדינה דמוקרטית. ביקורת עניינית על פעולות השלטון היא מיסודות הדמוקרטיה ומבצרת אותה. חופש הפעולה של ארגונים אלה מהווה ערובה להגנה מלאה על זכויות אדם, שהיא מחובותיו של כל שלטון. רק מדינות טוטליטריות מזהות את השלטון עם המדינה, וביקורת על השלטון עם חוסר נאמנות למדינה עצמה.

בעיני ישראל הראל הארגונים האלה מלשינים; ויהודים שומרי מצוות, הוא כותב היום, מתפללים שלוש פעמים ביום “ולמלשינים אל תהי תקוה”. אבל ליתר ביטחון לא נשאיר זאת בידי שמים, אם לשפוט על-פי היוזמות הצצות כאן לאחרונה להגביל את פעילותם של מי שהראל רואה בהם “שטינקרים”.  זהו מוטיב חוזר בכתיבתו של הראל: באפריל 2001 הוא פירסם מאמר בהארץ בכותרת (ב)צלם בברלין, שבו תקף אותי ואת עמיתי שייצגנו ארגוני זכויות אדם (אני את האגודה לזכויות האזרח, הוא את בצלם), בכנס שנערך בברלין, על “המלשינות, ההתרפסות הכפייתית, החולנית, דווקא על אדמת גרמניה”. הראל לא נכח בכנס. ערב לפני שהתפרסם מאמרו חזרתי הביתה ומצאתי הודעה במשיבון ממזכירתו שהוא חיפש אותי. אבל חשוב  יותר, מה שהפריע להראל, וממשיך להפריע לו עד היום, אינם המעשים המתועדים עצמם ולא העובדה שאלה נעשים בשמנו. כאז כן עכשיו מפריע לו שיהודים “מלשינים לגויים”.

הראל פחות מתוחכם ומלוטש מרייכמן. אבל שניהם חוברים יחד בברית לא-קדושה שמטרתה לקעקע את עבודתם החשובה של ארגוני זכויות אדם (שבהחלט מותר – וצריך – לבקר גם אותם באופן ענייני). התוצאה תהיה דמוקרטיה מדדה. “בלי בג”צ ובלי בצלם”, ייחל פעם יצחק רבין. את בג”צ הם משאירים. בינתיים. את בצלם לא.

Read Full Post »

מחר – השלושה במאי – הוא היום הבינלאומי למען חופש העיתונות.
ששת קוראי יודעים שאני לא חוסכת את שבט ביקורתי מהתקשורת, כשזה נחוץ לדעתי. אבל בדרך-כלל ביקורת אנחנו מכוונים למשהו שאנחנו חפצים בטובתו. כדי שישתפר. נכון שפעם, באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה, למדנו, ובצדק, שלא תמיד. יש מקרים שבהם דרושה לא ביקורת בונה, קונסטרוקטיווית, אלא דווקא ביקורת דסטרוקטיווית. כזאת  שהורסת כדי לבנות משהו חדש. אבל לא כאן. אצלי, בכל אופן, גם כשהביקורת חריפה ונוקבת היא באה לרוב ממקום של פצעי אוהב.

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
(סעיף 19 להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם)

אז היום באמת צריך להזכיר עד כמה תקשורת היא חשובה בחברה דמוקרטית. עד כמה לחופש המידע ולעיתונות  תפקיד של פיקוח על השלטון. אני אוהבת לצטט בהקשר זה את ז’אק פרוור: “כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי”. בדמוקרטיה שאיננה ישירה, התקשורת היא מתווך רב חשיבות, אולי ראשון במעלה, בין הריבון – האזרחים – לבין השלטון, נושאי המשרה. בשם הראשונים צריכה התקשורת לתבוע תשובות מהאחרונים. באמצעות התקשורת נבנית ומגויסת דעת קהל, שהיא מכשיר חשוב להשפעה על השלטון מעבר לביטוי העדפותינו אחת לארבע שנים בקלפי. כדי להחזיר לעצמנו את הריבונות הלכה למעשה.

לצד זה, אסור לשכוח את הבעיות והמכשולים בפני עיתונות חופשית באמת. את האינטרסים הכלכליים של המו”לים שמצרים את רגלי העיתונאים; את הבעלות הצולבת; את החוזים האישיים שהפכו את העיתונאים לתלויים במו”ל, חוששים לפרנסתם ומתקשים בשל כך לגלות עצמאות וחירות; את הערבוב בין מערכת לשיווק; את השלטון שתמיד מנסה לדחוף את היד או את הרגל; את הצנזורה החיצונית והפנימית; וגם את זה שמו”לים, עורכים ועיתונאים  אוהבים להציג את התקשורת כ”רשות הרביעית” (של הדמוקרטיה), ודורשים בשל כך הגנות מיוחדות, בעוד שלמעשה הם פועלים כבעלי אינטרס כלכלי-פרטי מובהק; ובגדול, את זה שחופש הביטוי, שהם נושאים כביכול כנאמני הציבור, הוא בסופו של דבר חופש הביטוי לא שלנו אלא של מי שיש לו עיתון. של המו”ל. במידה פחותה של העיתונאים שכותבים בשבילו.  ואף מלה על הצהבת, על חוסר הביקורת העצמית ועל היעדר השקיפות שאותה הם דורשים מאחרים. בכל זאת יום חג הוא לנו היום. ובסופו של דבר, צריך לזכור את המקומות שבהם עיתונאים משלמים מחיר גבוה כדי למלא את עבודתם.

ומכאן מחשבה: כלי תקשורת הם אולי בבעלות פרטית, אך יש להם תפקיד ציבורי חשוב. מכך צריך להיגזר גם מעמדה המשפטי הרצוי של התקשורת, ושל העיתונאים. סוג של מעמד ביניים. זאת בתנאי שהם יזכרו זאת גם כשזה פחות נוח להם, על האחריות שזה מטיל עליהם.

וכלת פרס אונסק”ו לחופש העיתונות 2010 היא העיתונאית הצ’ילאנית Mónica González Mujica, על מאבקה האמיץ ברודנות של פינושה. גלות, אובדן עבודה, מעצר ועינויים היו חלק מהתלאות שעברה בשל עבודתה העיתונאית

עוד קצת ביקורת? בבקשה: הרשות הרביעית
יום חופש עיתונות שמח!

Read Full Post »

בעקבות פוסט של ולווט הגעתי להתבטאות של אורנה אושרי שכתבה כדלקמן:
”אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות ובדרך כלל, ואולי לא כדאי שאגלה, כשאני שומעת על פיגוע בשטחים, כולל הרוגים, אני מושכת בכתפיי, בגלל שזה חוץ לארץ בעיניי”.

גם אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות. אבל אני רחוקה מלמשוך בכתפי כשיש פיגוע בשטחים. אני חושבת שאדישות להרג אזרחים כאשר הם לא האזרחים ה”נכונים” היא עמדה מעוותת ומגונה מבחינה מוסרית.
עמדה כזאת מקעקעת גם את ההבחנה היסודית שמאפשרת לצאת, בין השאר, נגד טרור. העובדה שהמתנחלים יושבים היכן שהם יושבים שלא כחוק על פי הדין הבינלאומי, איננה רלוונטית לכך שהם זכאים להגנה על חייהם. הם גם עדיין אזרחים. 
אעיר עוד כי מי שמתייחס אליהם כאל מי שאינם אזרחים, ולכן כמי שהם יעד לגיטימי להתקפות – למעשה “מלבין” את ישיבתםי בשטחים… שכן לכוח הכובש מותר להשתמש בשטח הכבוש לצרכים צבאיים. אסור לו רק ליישב בשטח הכבוש את אזרחיו. אם המתנחלים אינם אזרחים הרי ההתנחלויות אינן לא-חוקיות…

לחוד אפשר להעיר על כך שלאושרי לא אכפת גם כשבחו”ל נהרגים אנשים. נכון שאדם קרוב אצל עצמו; ואיש לא יטען בכנות שאיננו מזדעזעים יותר כשנהרג מישהו שאנו מכירים היכרות אישית מאשר כשאנו קוראים כרוניקה על אדם זר שמת. אבל מוות הוא תמיד נורא. איך אפשר למשוך כתפיים מולו? דווקא בכך חושפת אושרי שהיא זאת האוחזת בגישה פרטיקולריסטית לעילא, כזאת שמתבטאת אצל אחרים ב”זה טוב ליהודים?” ודומיהם. מה ההבדל העקרוני בין אושרי לבין אלה שאכפת להם רק כשיהודים נרצחים?

לשבור את המראה

רוב (קטן) בציבור סובר שיש בישראל עודף חופש ביטוי, ושאין לאפשר לארגוני זכויות אדם החושפים מעשים לא מוסריים של ישראל לפעול באופן חופשי. רוב גדול הרבה יותר – קרוב ל-74% – סוברים כי יש “להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ”. לרוב הציבור, אפוא, לא אכפת שנעשים מעשים לא מוסריים. אכפת לו שמדווחים עליהם. או "ש”מלשינים” עליהם לגולדסטון. במקום לדאוג באמת לפרצופה של המדינה, בכך שלא ייעשו כאן מעשים כאלה, או שלפחות ישאפו לצמצומם, יחקרו חשדות להם ויענישו את האחראים להם (ואז לא יהיה צורך בשימוש בדין הבינ”ל לשם כך) – שוברים את המראה.

באופן אירוני, חוט דק מסוים קושר את עמדתה של אושרי ביחס למתנחלים, לידיעה הזאת. החוט הזה הוא יחס סלקטיווי למוסר.

Read Full Post »