קרוא וכתוב

דילמת הסובלנות

אשה לא יכולה להיות ח"כ, הצהיר ח"כ ניסים דהן מש"ס בפני תלמידים. זה כמובן לא זלזול בנשים; הן רק לא יכולות להיחשף בזירה הציבורית בלה בלה בלה.

דהן וחבריו זכאים לדעותיהם החשוכות. השאלה הקשה היא שאלה כללית יותר, הנוגעת למידת הסובלנות של הדמוקרטיה הפרלמנטרית למפלגות לא-דמוקרטיות. מפלגות שלא רק מדירות נשים משורותיהן אלא גם מבקשות לקדם משטר שיפגע בזכויותיהן ובאופן כללי יותר משטר לא-דמוקרטי השולל זכויות אדם בכלל (כמו מדינת הלכה, בדמותה היהודית או המוסלמית). הטלת מגבלות על התמודדות בבחירות היא בעייתית ביותר בחברה דמוקרטית. משמעותה שלילת הזכות להשתתפות פוליטית מקבוצות שזוהי תפיסת עולמן. נדמה לי שאנחנו מאפשרים את השתתפותן של קבוצות לא-דמוקרטיות בתהליך לא מתוך תפיסה עקרונית, אלא משום שאנחנו מעריכים שמדובר בגורמים שוליים שלא יצליחו להגיע לשלטון ולקיים את הבטחותיהם המרנינות. באופן פרדוקסלי, כוחם הזניח הוא שמאפשר להם להתחרות בשוק הדעות. אבל כמובן שאיש אינו יכול לערוב לכך שהם יישארו שוליים. זה הרי הרעיון של התמודדות דמוקרטית – האפשרות לצבור כוח פוליטי על-ידי שכנוע. מה יקרה אם הם ישכנעו מספיק אנשים ויום אחרי שיעלו לשלטון יבטלו את החירויות האזרחיות שלהם? הרי דמוקרטיה אין משמעה החלטת רוב; הרוב לא יכול לשלול זכויות מהמיעוט רק כי הוא רוב. מדינות בעלות חוקה מוצקה הכוללת מגילת זכויות מתמודדות עם הבעיה הזאת לאו דווקא (או לא רק) על-ידי איסור על התמודדות בבחירות, אלא על-ידי שריון של עקרונות מסוימים וזכויות יסוד באופן שקשה או אף בלתי-אפשרי לשנות. אבל ברור שחוקה איננה תרופה, ודאי לא תרופת פלא: מי שאחרי שעלה לשלטון ביקש להשליט משטר טוטליטרי פשוט ביטל את החוקה. כך שנראה כי הדילמה העקרונית של סובלנות דמוקרטית לכוחות לא-דמוקרטיים צריכה למצוא פתרון בשלבים מוקדמים יותר, שימנעו את התסריט הזה. לא ברור לי בדיוק אופיו של הפתרון הרצוי; ברור לי מאד שלא צריך להכחיש את הבעיה.

אגב, מי שלא מתרגש מדי מהצהרות ש"ס לגבי נשים, שיחליף את המִלה ב"ערבים", "יהודים", "מזרחים" או "אתיופים". שמא אז אופייה האמיתי של ההצהרה יתחוור לו ביתר בהירות.

האדמו"רים של שינוי (החדשה)

טומי לפיד ואברהם פורז מתכוונים להרכיב את הרשימה לכנסת של ח"ץ – זהו שמה של המפלגה בראשות פורז והפורשים שלא אהבו את תוצאות הבחירות במפלגתם שינוי. זוהי כבר המפלגה השנייה שלא מקיימת בחירות דמוקרטיות אלא חוזרת לימי הוועדה המסדרת. בשתיהן מדובר בוועדה מסדרת בת שני אנשים. בקדימה מחוסר ברירה – אולמרט השלים את מה שהתחיל שרון. בח"ץ מדובר בשני אנשים שאחד מהם הכריז על פרישתו מהפוליטיקה, אך על-פי הפרסום ישמש למפלגה "מנהיג רוחני". בעצם, למה אמרתי שזאת המפלגה השנייה? המפלגות החרדיות הרי אף פעם לא מקיימות בחירות פנימיות. המנהיג הרוחני שלהם (גם להן יש כזה) קובע מי יופיע ברשימה ובאיזה מקום; ומועצת גדולי התורה שלהן קובעת איך יצביעו בכל דבר ועניין. רגע, אלו לא המפלגות שאותם אדמו"רים חילוניים מבקרים תמיד בצווחנות על אי-הדמוקרטיות שלהן?

אם לומר מִלה אחת ברצינות, לפיד שיבח את השיטה של הוועדה המסדרת וקבע כי הפריימריס הם מתכון לשחיתות. הפריימריס הם ללא ספק שיטה בעייתית ביותר. בין השאר הם פועלים נגד מיעוטים ומי שאינם שטופים באור הזרקורים של התקשורת. אבל לחזור אחורה לימי הוועדה המסדרת איננו צעד דמוקרטי במיוחד. הוא מרוקן מתוכנו את כל הרעיון של ייצוג ושל נשיאה באחריות בפני הבוחרים. יש גם עוד כמה אפשרויות ביניים מלבד הוועדה המסדרת והפריימריס. רק מה, זה דורש מוסדות מסודרים. לא מתאים למי שמתרגל שעל-פיו ישק דבר, יהיה אדמו"ר חרדי או אדמו"ר חילוני.

המחסל

נתניהו הכריז כי יחסל את העוני תוך שלוש שנים. האמת, אני לא מבינה למה לא מאמינים לו: הוא לא רק מצהיר אלא מקיים. העניים אצלו חוסלו לאט לאט. וכשכולם יהיו מחוסלים, הרי לא יהיה עוני, לא?

שלוש הערות על הבחירות (2)
שלוש הערות על הבחירות (1)

Read Full Post »

"הנהג יורד מהאוטובוס, אומד את הקהל ומודיע: 'יש מקום לשלושה נוצרים. לא ליהודים'.
כבר קרה שיהודי נדרש לרדת מן האוטובוס שעליו כבר עלה כי אסור לנוצרי לשבת לידו.
פעם נדרש יהודי לעבור לחלק האחורי של האוטובוס כדי לפנות מקום לנוצרים מקדימה. שאר הנוסעים דווקא היו נחמדים והסבירו ש'הכל לטובה' ו'זה רצון האל'. לאט לאט התרגלו הסטודנטים היהודים לתופעה, למרות שבבית הסבירו לס' שזה ממש לא בסדר, כי זה אוטובוס ציבורי שבו כולם אמורים להיות שווי זכויות.
פעם קרה לס' שהוא כבר עלה לאוטובוס, אחרי ששאל את הנהג אם יש מקום, משפט צופן לשאלה אם יש מקום ליהודי. הנהג השיב בחיוב. ס' אפסן את תיקו הגדול בחלל המטען, שילם והחל לתור אחרי מקום ישיבה. כל המקומות ליד יהודים היו שמורים ליהודים שטרם עלו; המקום הפנוי היחיד היה ליד נוצרי בקדמת האוטובוס. חסר אונים עמד במעבר. גם הנהג ישב במושבו חסר אונים. בסופו של דבר נאלץ לרדת מן האוטובוס, להוציא את תיקו מתא המטען ולחכות שעה וחצי לאוטובוס שאחריו. הנהג נותר אדיש. הפעם, ס' כבר בכה. 'הרגשתי מושפל נורא', הוא מספר".

כל זה קורה בחברת האוטובוסים הציבורית במדינה, המסובסדת מכספי משלמי המיסים. לא מאמינים? קראו כאן.
——————————–

ועכשיו, אולי מישהו יסביר לי למה תופעה שבצדק היתה נחשבת לאנטישמיות לו היתה מופנית כלפי יהודים, וגזענות לו היתה מופנית כלפי ערבים – מתקבלת כאן כלפי נשים בשם "חוקי הדת"? ואיך זה שבהארץ קוראים לכתבה שלהם 'אוטובוס גלאט כושר' (כשרות איננה קטגוריה המתייחסת לאנשים, אגב), ולא 'אוטובוס האפרטהייד'? לא בזה מדובר?

Read Full Post »

התירוץ לכך שהגעתי לצפות בתכנית הזאת נשמע אולי קצת צולע אבל הוא אמיתי. בעצם הטלוויזיה היתה פתוחה בגלל בטיפול. אמא המליצה לראות כשחזרתי מלונדון, וחשבתי לנצל את ההזדמנות של העונה החדשה (או השידור החוזר? לא הבנתי בדיוק) כדי לבדוק את ההמלצה. הפרק הראשון שראיתי דווקא היה נחמד, אולי כי אני אוהבת את איילת זורר. הפרק שהוקרן בערב החג לא ממש דיבר אלי, אז רק הצצתי בעין אחת מעל העיתון, בסוג הקשב הכפול שאני מרבה להפעיל כשמדובר בטלוויזיה. המכשיר נשאר פתוח גם בתכנית הבאה, וכך התוודעתי למה שנקרא 'מכל הבנות שבעולם', סדרת ריאליטי שבה מתחרות תריסר(?) בנות על לבו של אחד ארי, שהגיע לצורך כך מארה"ב. מי תהיה בחירת לבו, שלה יעניק את טבעת היהלום הנכספת? וכפי ששמעתי שנהוג בסדרות האלו, לא נחסכת מאתנו השפלת משתתפותיהן לפני המצלמות. מכיוון שמדובר היה במין פרק ביניים שעסק בשאלה מי מאלו שנופתה מתהליך הבחירה תקבל הזדמנות שנייה, אני קיבלתי הזדמנות לצפות קצת בפלאשבקים מפרקים קודמים ולנסות להבין מה קורה כאן. ומה שקורה הוא גרסה טלוויזיונית דוחה במיוחד של המיתוס שנקרא "נשים תעשינה הכל כדי להשיג חתן". כולל מניית חסרונותיהן לפני המצלמה ותיעוד כיצד המבוקש מעיף אותן לכל הרוחות (אם כי בנימוס אמריקני מצוי) מהתחרות. מה מביא נשים צעירות למקום הזה, תהיתי? בנסיוני לסנגר עליהן אמרתי לעצמי – טוב, אולי הן רואות את זה בתור ספורט. אפילו אם זה כולל היחשפות מביכה מול חצי המדינה. אבל רובן נשמעו די משכנעות בכך שהן ממש מעוניינות בארי זה, ובעיקר בכך שייבחרו על-פני יריבותיהן. חוץ מזה איזה מין ספורט זה, בדיוק, כשהפרס הגדול הוא דירה לשנה עם המיועד, ברחובות נדמה לי? לגור שנה עם מישהו באותה דירה זה לא ממש ספורט, אפילו אם אפשר להשתמש בחדרים נפרדים. אף אחת מהן לא נראתה לי כזאת שצריכה להיות נואשת עד כדי כך.

לא חיי

משאת נפש?

בים לקחת את זה כל-כך ברצינות; וברור שאפשר להפעיל את האופציה המועדפת של כיבוי הטלוויזיה או שלטוט לערוץ אחר. אבל המעניין כאן הוא התופעה התרבותית שזהו רק ביטוי לה. נשים צעירות, חלקן מרשימות בכושר הביטוי העצמי שלהן, כולן נראות טוב, מכרכרות סביב טווס אחד ומוכנות לעשות הכל כדי שהוא יבחר בהן. לזכותן ייאמר שהן לפחות סודקות מיתוס קשור, שנשים תדקורנה זו את זו עד זוב דם בתחרות הזאת. יחסית הן מצליחות להיות תרבותיות ואפילו לפתח יחסי ידידות. לעומת זאת, הן משחקות ברצון את התפקיד המסורתי של האשה המפעילה את קסמיה כדי שהגבר יבחר בה. מה כל-כך מושך אותן בארי זה? מה הן מבקשות בגבר מלבד להיות בחירת לבו? לא שמענו. רק מה אמור לקסום לו אצלן. הן לא בוחרות, הן נבחרות. משום שבכך שגבר בחר בהן הן משיגות את מעמדן החברתי. ברוכות הבאות למאה ה-21.

Read Full Post »

"מנהיגי העולם לא יהפכו את העוני להיסטוריה עד שהם לא יהפכו את האפליה על בסיס מין להיסטוריה", קובעת מנכ"ל קרן האוכלוסין של האו"ם (UNFPA), תורייה אחמד עובייד, לרגל פרסום הדו"ח החדש של הסוכנות שהיא עומדת בראשה, על מצבה של אוכלוסיית העולם ב-2005. עובייד הוסיפה כי אם מדינות לא יפעלו כעת לסיום אפליה על בסיס מין ויעניקו זכויות חברתיות, תרבותיות, כלכליות ופוליטיות שוות לנשים, הן לא תוכלנה לבער את העוני, ככל הנראה למשך דורות רבים.

אני מעדיפה טיעונים למען שוויון זכויות המתמקדים בפן המוסרי-המהותי ולא בפן התועלתני (קרי, איזו תועלת תופק מזכויות שוות). נניח שלא היתה צומחת תועלת מעשית משוויון זכויות לנשים, האם זו היתה סיבה לא להעניק אותו? כמובן שלא. אבל לעיתים הצגת הפן הפרגמטי מועילה, במיוחד למי שאצלו אלו השיקולים המכריעים. לכן חשוב ההסבר של מחברת הדו"ח, מריה חוזה אלקלה, שהשקעה בנשים ובנערות היא הגיונית משום שאפליה מובילה ליצרנות נמוכה ולהוצאות בריאות גבוהות, מביאה לשיעורי מוות גבוהים של נשים ומהווה איום מרכזי למאמצים להפחית את העוני. העלות של הפיכת הגלגל הזה, הפחתת אלימות כלפי נשים ושיפור בריאותן עומדת על כ-200 מיליארד דולר בשנה. נשמע לכם הרבה? מבחינת כל אדם החי בעוני רב, זה בערך מה שאנו מוציאים על כוס קפה ביום, במדינות המפותחות; כך אלקלה.

הניסוח המדויק שסיפקה עובייד מקנה הזדמנות לאוורר את המועקה שמלווה אותי זמן רב, ולנסח אותה בדמות השאלה הבאה: מדוע (ככלל) השמאל לא שם על נושא הנשים? אני עןקבת שנים לא מעטות אחרי השיח של השמאל בפורומים שונים ומשתאה על כך שהנושא הזה נעדר כמעט לחלוטין ממה שטורד את מנוחתו. לא רק מנוחתם של המכוּנים בישראל "שמאל" על שום תמיכתם בפשרה בנושא הפלסטיני, אלא גם את מנוחתו של השמאל החברתי. איך אפשר להיאבק למען צדק חברתי ולהתעלם באופן כל-כך בוטה ממעמדן של הנשים? המהפכה הפמיניסטית הצליחה? אנחנו כיום בעידן הפוסט-פמיניסטי? נו, באמת. כל מה שצריך זה לפקוח עיניים ולהסתכל סביב. לא מדובר רק בעניינים בורגניים שוליים של ספירת כמה נשים משתתפות בכנסים, או ביעור המוסר הכפול שעדיין שורר בענייני מין. מדובר בכך שרוב העניות הן נשים, שהסחר בבני אדם המתנהל במאה ה-21 הוא בעיקרו סחר בנשים לזנות. על-פי הדו"ח הנ"ל, פי שתיים נשים מגברים אינן יודעות קרוא-וכתוב; אחת מתוך שלוש נשים תחווה אלימות פיסית, מינית או ניצול אחר במהלך חייה, רובן מצד בן משפחה; סוגיות של פריון מהוות את הגורם המוביל למוות ונכות אצל נשים, ורובן ניתנות למניעה; חוקים ומנהגים מקומיים עדיין מונעים מנשים להיות בעלות קניין, לקבל אשראי ולעיתים אף לרשת את בעליהן; נערות צעירות נישאות בניגוד לרצונן, ותינוקות נקבות נרצחות בגלל מינן; אונס המוני מהווה נשק במלחמות, ומשברים הומניטריים מותירים נשים פגיעות במיוחד. על אף שהמסגרת לזכויות נשים ממוסדת במשטר הבינלאומי של זכויות אדם, בפועל שלילת זכויות האדם של נשים היא נרחבת ומתמידה.

אבל לא מדובר רק בהרחקת התובנה שזכויות נשים הן זכויות אדם (באנגלית זה נשמע יותר טוב), וגידור הנושא בחלקה נפרדת, המטרידה בעיקר נשים. מדובר גם בתמיכה פעילה של חלקים מן השמאל ה"רדיקלי" בארגונים ובמשטרים שפן בלתי נפרד שלהם הוא אפליית ודיכוי נשים. האם למישהו שם מפריעה העובדה שמפלגות חרדיות וערביות מדירות נשים? ושכשמדובר בראשונות לפחות, זהו עניין של עיקרון? חלילה. הבון-טון של תמיכה ב-underdogs מעקר כל יכולת ביקורתית כלפי הדרת נשים. הבליל האנטי-אמריקני בוחש יחדיו את הכיבוש בעירק ואת הכיבוש באפגניסטן, ומתעלם לחלוטין ממה שעולל המשטר הטליבני לנשים. מרקסיסטים ששכחו את משנתם (דת היא אופיום להמונים) שותקים לנוכח אופי המשטר שמבקשות מפלגות חרדיות לכונן כאן. ומגיני "האיסלם הפוליטי" מתעלמים לחלוטין מעמדתו של החוק האיסלמי כלפי נשים והומוסקסואלים. ממתי נהפך השמאל הזה ממגן החלשים וחותר לעולם צודק שבו מובטחות זכויותיהם של הכול, למי שמגן על משטרים התולים הומוסקסואלים ואוסרים על נשים לצאת מביתן ולקבל טיפול רפואי וחינוך, בשם "רב-תרבותיות"? מכיוון שאינני חושדת באנשים האלו שהם היו מוכנים לסבול את הפרקטיקות האלו בביתם הם, האם הגנתם עליהן בחוץ משמעה כי הם סוברים שלאלו "שם" פשוט לא מגיעות החירויות שנראות כיום במערב כמובנות מאליהן?
הגיע הזמן לחזור לעקרונות היסוד האוניברסליים. זכויות נשים הן זכויות אדם. וזכויות אדם ראויות להגנה בכל מקום ובכל זמן, ללא קשר לזהותו של הרומס אותן, ועד כמה הוא בעצמו מקופח.

וכל זה רק מהווה טעם נוסף לכך שהרשימה הזאת מקוטלגת לא במדור פמיניזם אלא במדור זכויות אדם.

Read Full Post »

בריטניה משופעת בתחרויות ובפרסים ספרותיים. הערב הוכרזה הזוכה בפרס אורנג' לסיפורת – תחרות הפתוחה לכותבות נשים בלבד – ליונל שרייבר על ספרה חייבים לדבר על קווין.

פרס ספרותי המיועד לנשים בלבד מעלה מיד את השאלות למה והאם זה טוב. התשובה שניתנת לשאלה הראשונה באתר פרס אורנג' היא: "מפני שכשייסדו אותו [את הפרס – נ"כ], הפרסים הספרותיים המרכזיים התעלמו מההישגים הניכרים של סופרות נשים". התשובה לשאלה הבאה – למה אין פרס כזה לסופרים גברים – היא: "משום שאיש, עדיין, לא השקיע את הזמן, היצירתיות, המאמץ וההתלהבות הדרושים לכך".
אבל נדמה לי שתשובה אמיתית יותר לשאלה האחרונה תהיה ברוח התשובה הקודמת שניתנה שם: אם הפרסים המרכזיים פוסחים על נשים, משמע שרוב רובם של זוכיהם הם גברים. זה מייתר את הצורך להקדיש להם פרס נפרד… וזה כך בהרבה תחומים. פאנל של נשים בלבד תמיד ייראה מוזר (אלא אם הוא עוסק בעניינים "של נשים"), בעוד פאנל של גברים בלבד – טבעי. גברים הם ברירת המחדל של ה"כללי"; נשים הן "המסומן", מסמנות את החריג.

ליונל שרייבר

השאלה החשובה יותר היא האם פרס נפרד תורם לקידום נשים  או האם התוצאה היא "גטואיזציה" שלהן, והתעלמות רבה יותר מהן בתחרויות הכלליות, שהרי יש להן את הפרס "שלהן". זוהי שאלה שחוזרת על עצמה לגבי מיסוד של פרקטיקה נפרדת לנשים בכל תחום, או להבדיל להבטחת ייצוג שלהן בפוליטיקה. מייסדי פרס אורנג' מתגאים בכך שהם הצליחו במשימתם וכי פרס אורנג' שינה את הנוף הספרותי. זה כמובן לא עונה לשאלת ההשפעה על מעמדן של נשים בתחום המדובר, הספרותי במקרה שלפנינו. אני גם לא בטוחה שיש לכך תשובה ניצחת. הבטחת ייצוג עלולה לכלוא את הנשים בגטו, אבל הניסיון הוכיח על-פי רוב את ההיפך: זוהי טקטיקה המשיגה ריבוי נשים בפוליטיקה, על-ידי הרגלת הבוחרים לכך שהן מיוצגות במספרים גדולים יותר. עם הזמן הם בוחרים בהן לא בגלל הבטחת ייצוג אלא בזכות עצמן. קשה לי לומר מהי התוצאה של פרסים נפרדים לנשים, אבל כל עוד נשים סובלות מתת-יצוג בכל תחום כמעט, זה מביש הרבה יותר מאשר ליצור להן ערוצים נוספים, שמסיבה זו פתוחים להן בלבד.
ברכות לזוכה. וברכות גם לשכנה רונית ליברמנש, על הוצאת הספר בעברית, בהוצאת "סאגה".

על הספר והסופרת הזוכים (מאתר הפרס)
מאמר על המחלוקת סביב פרס אורנג' (הגרדיאן)

Read Full Post »

ה-8 במרץ הוא יום האשה הבינלאומי. יום מאבק למען זכויות נשים, שלמרבה הצער מנוכס בחוגים רחבים לכדי עוד יום פינוק לנשים. זה טוב למכירות של הפרחים והשוקולד אבל זה מחלחל עמוק יותר, לתפיסה החותרת תחת ההכרה בכך שיש עוד הרבה מה לעשות בעולם עד שנשים תזכינה לשוויון. לא רק שכר שווה עבור עבודה שווה, ייצוג מלא בזירה הציבורית וחופש מפחד מפני אלימות. לנשים רבות בעולם עדיין אין זכות הצבעה, הן אינן רשאיות לנהוג במכונית וגופן הפקר. הן נתונות למרותו המלאה של הגבר במשפחה, יהיה זה האב או הבעל, וחירותן האישית כפופה לקוד הכבוד השבטי.

מהצצה באתרי האינטרנט של ארגונים לזכויות אדם בישראל, מאכזב לראות שאפילו הם לא הפנימו את חשיבותו של היום הזה, ולו ברמה ההצהרתית. women rights are human rights? לא שמעו על זה שם. נאדה. גם בעולם לא כולם מזכירים את ה-8 במרץ, אם כי בחלק מהעולם עדיין לילה, כך שאפשר לתת להם ליהנות מהספק.
רק אמנסטי אינטרנשיונל עומדת בינתיים בציפיות. הקמפיין שלה, נשים תחת אש – המצביע על המחיר הכבד שמשלמות נשים במלחמה וקורא לפיקוח על נשק וסיום האלימות כלפי נשים – מופיע בראש האתר שלה.

הנה כמה קישורים נוספים:
8 במרץ 2004 (קישורים לרשימות שלי)
אמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה
יום האשה הבינלאומי 2005 באו"ם
.Ms
NOW
הרוב הפמיניסטי
ספר נתונים על מצב הנשים בישראל 2002 באתר שדולת הנשים

Read Full Post »

בין היוצאים להגנתה של פרקליטות המדינה, במהומה האחרונה, בלט יהושע רזניק, לשעבר המשנה לפרקליטת המדינה. ראוי לציון מיוחד, שכן בין רזניק לארבל בפרט ולפרקליטות בכלל יש הרבה דם רע. אבל מה חלקו של רזניק ביצירת התנאים להשתלחות של היועמ"ש בפרקליטות? בכתבה שפורסמה במוסף הארץ בנובמבר, תוארה 'ההגמוניה הנשית' בפרקליטות כסיוט של רזניק. באופן מיוחד, המשולש הנשי הצפוי של נשיאת בית המשפט העליון-שופטת בית המשפט העליון-פרקליטת המדינה. דומה כי את הצלע האחרונה הוא הצליח לערער חזק; נשאר הקרב על נשיאות בית המשפט העליון, שאליו נתפנה אחרי שנעשה סדר בפרקליטות ולשם כך נדאג להצניח לשם איזה גבר, שנויים במחלוקת ככל שיהיו הרקורד המקצועי שלו והתאמתו לתפקיד.

ביץ'. את הדם מתחת לצִפורניים לא רואים, בגלל הלכּה.

"הן ביצ'יות מטורפות עם דם מתחת לציפורניים", התבטא (בעילום שם, כמובן) עורך דין פלילי "ידוע", בלשון הכתבה, על הפרקליטוֹת. נזכרתי בציטטה האלמותית הזאת כשנתקלתי שוב בתואר הזה, ואולי במקום הפחות צפוי, באחת התגובות לרשימה (שכבר עברה לארכיון) בעניין דוח מזוז באתר שמבקש להציב חלופה לשיח ההגמוני. רבות מהתגובות שהתאמצו מאד להיות חתרניות התמקדו במוצא של המעורבים: מזוז המזרחי נגד ארבל האשכנזיה, "האליטרית מרחביה", בלשון אחת התגובות (היא מקרית-אונו אבל לא חשוב). דווקא שם הכתירה אחת המגיבות את ארבל כ"ביץ'". (מיסוגניה, כידוע, יכולה לפגוע גם בנשים).

בעצם זה לא חדש שאנשי שמאל, גם רדיקלי, האמונים על ערכי השוויון ועל רטוריקה של חשיפת מבני כוח דכאניים, עיוורים באופן עקבי לאבחנות פמיניסטיות; שנושא הנשים ומאבקן נמצא כמעט תמיד בתחתית סדר העדיפויות שלהם. מבחן רורשך פשוט בוחן וחושף את אופיין האמיתי של התארגנויות פוליטיות למיניהן על-פי כמות הנשים שנמצאות בקדמת רשימתן לכנסת, נניח. ובכל זאת, מדהים למצוא את אי-המודעות הזאת באופן מזוקק כל-כך. מדהים עוד יותר להיווכח בחוסר- התגובה שבו כינוי כזה מתקבל, באזורים גבהי-תודעה שכאלה. רק לשם התרגיל, נסו להחליף את האשה בערבי או מזרחי ובהתאם את מלת הגנאי.

עוד בנושא –
הבעיה: יותר מדי נשים

Read Full Post »

הפעם האחרונה שחשבתי על הפילוסופית הפוליטית סוזן אוקין היתה כשהתפרסם בעיתונות הישראלית שהמתאבדת במחסום ארז בינואר נשלחה למשימתה על-ידי שני גברים: בעל ומאהב. אחד חגר את חגורת הנפץ למותניה, השני הסיע אותה. הכל כדי לכפר על הפגיעה ב"כבוד המשפחה", שכמובן היא לבדה אחראית לה. היא השאירה שני יתומים קטנים, מלבד הנפגעים בצד הישראלי.

פילוסופית פוליטית חשובה. סוזן מולר אוקין.

סוזן אוקין נפטרה לפני שבוע, בנסיבות לא ברורות. היא היתה בת 57. המדף הפמיניסטי בספרייה שלי מחזיק 3 מספריה. ספרה Justice, Gender and the Family הוא דיון נוקב בהתעלמותן של תורות צדק מנושא המגדר (ג'נדר). כל עוד היחידה המשפחתית לא תוכפף אף היא לשיקולים של צדק, לא ניתן יהיה לממש אותו בחברה כולה, טענה אוקין בשכנוע רב.

אך זהו מאמרה ?Is Multiculturalism Bad for Women שיצא גם כספרון עם מאמרי תגובה, שאני חוזרת אליו שוב ושוב וממליצה עליו לכל מי שרוצה לקרוא משהו קצר ומצוין על זכויות תרבותיות מול זכויות אוניברסליות. שעליו חשבתי כשתהיתי מי האנשים האלו ששולחים אם לשני ילדים קטנים להתאבד ולרצוח כדי לכפר על הכתם שהמיטה על "כבוד המשפחה", והופכים אותה לקרבן לדיכוי כפול: לאומי ומיני.

במאמרה זה מסבירה אוקין כי זכויות קבוצתיות הן במקרים רבים אנטי-פמיניסטיות, משום שהן מאפשרות לקבוצות שמקבלות אותן להמשיך לדכא את החלשים שבהן, במיוחד נשים וילדים. התומכים הליברליים בזכויות כאלו מתרכזים בהבדלים בין קבוצות אך נוטים להתעלם מההבדלים בתוך הקבוצות, כמו הבדלי הכוח בין גברים לנשים. הם גם מעניקים תשומת-לב מעטה, אם בכלל, לזירה הפרטית, שבה השליטה הגברית בנשים עדיין שולטת בכיפה. אפילו אם מגבילים את התמיכה בזכויות קבוצתיות רק לתרבויות שהן ליברליות באופן פנימי, טוענת אוקין, על פמיניסטיות – על כל מי שמאמץ את השוויון המוסרי בין גברים לנשים – להישאר ספקניות.

Read Full Post »

מוסף הארץ יוצא בכתבה גדולה על הא-בעיה של פרקליטות המדינה. כלשון ההפניה מעמודו הראשון של העיתון היום: "האם ההגמוניה הנשית בפרקליטות המדינה משפיעה לרעה על תדמיתה ותפקודה?".
פחות מעניין אותי כרגע להתייחס להתבטאויות המיסוגניות (או כאלו המשקפות אי הערכה עצמית מצד נשים) שהכתבה משופעת בהן. יש לשער שלא מעט אינטרסים אישיים הקשורים למעמד ולקידום של בכירים בפרקליטות בהווה ובעבר ממלאים תפקיד בהתבטאויותיהם.

"אז זו הסיבה לפערים במשכורות שלנו?!"

מה שמטריד יותר הוא שמוסף של עיתון המחשיב את עצמו מכובד (והוא אכן קרוב לוודאי הפחות גרוע בעיתוני ישראל), בכלל רואה בכך "בעיה" הראויה לכתבה. הא, יש מקום מכובד אחד בישראל שיש בו הגמוניה נשית? נסתער עליו. מעניין שכל 90% המקומות היוקרתיים שבהם יש הגמוניה גברית לא זוכים לא רק לכתבה אלא אפילו לא למלת ביקורת אחת (ואפשר להתחיל אצלכם בבית: בהנהלת המערכת של עיתון הארץ יושבת אשה אחת). עשרות הוועדות והכנסים שמתקיימים על טהרת המין הגברי נותרים ללא כל התייחסות. העובדה שהצמרת המדינית והביטחונית במדינה משכפלת את חבריה – מתקבלת כמובנת מאליה. בכתבה עצמה, אגב,  אין מלה אחת על השאלה למה נשים מגיעות יותר לפרקליטות המדינה: בעיקר משום שזוהי האופציה הנוחה יותר לגידול משפחה, מה שכרוך בוויתור מצד נשים על פרקטיקה פרטית ששכר נכבד בצידה.

ואם כבר מנסים למצוא צידוק לכתבה שעיקרה רכילותי, המנסה לתפוס טרמפ על הבלגן האחרון בפרקליטות, מוכרחים שהוא יהיה שוביניסטי? כן כן, אני יודעת, אתם רק "משקפים מגמות קיימות". כנראה שבאמת כבר אין על מה לכתוב.

Read Full Post »