קרוא וכתוב

הניצבים בדימוס אבן חן וקליין פנו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר ושר הביטחון, בגין גרימת מוות ברשלנות. פנייה שהיא דוגמא מובהקת ל-overkill. כזה שעלול לקבור את הסיכוי שאיזו שהיא נטילת אחריות והפקת לקחים לעתיד תתבצע כאן. למעשה, נתניהו יכול להיות מרוצה מהפנייה. היא מהווה בטוחה לא רעה לכך שלא יארע לו שום דבר חמור כתוצאה מהשריפה בכרמל. ארוע שהוא אחראי לו לא רק אחריות על מיניסטריאלית, אלא גם כמי שהיה שר אוצר עם סדר-יום מפורש של ייבוש המגזר הציבורי (אך חלומות על תקיפת אירן כראש הממשלה).

השריפה בכרמל היא תוצאה ושיא של הפקרה מתמשכת של השלטון את אזרחי המדינה. מי שנבחרו על-ידם לנהל את ענייניהם המשותפים כנאמניהם מעלו בתפקידם. לכן עליהם ללכת הביתה. או עכשיו או בבחירות הקרובות, המועד שבו בדמוקרטיה אזרחים באים חשבון עם שלוחיהם. חקירה פלילית איננה הערוץ המתאים לבירור וקביעה של אחריות פוליטית. גם ועדת חקירה לא אמורה להעביר דרג נבחר מתפקידו, אף אם תצביע על ליקויי התפקוד שלו ועל אחריותו לארועים. (לו הייתי נתניהו לא היייתי מתנגדת כל-כך לוועדת חקירה, זה דווקא מתכון די בטוח לקבירת מסקנות. צורך אין בה זה ברור).
את הנבחרים מחזירים הביתה רק האזרחים. במגוון האמצעים שעומדים לרשותם במשטר דמוקרטי. לא רק בחירות אחת לארבע שנים. פעילות פרלמנטרית של האופוזיציה; פעילות מפלגתית אחרת; מחאה אזרחית; הפגנות; גיוס דעת קהל.  אזרחות פעילה היא הרבה יותר ממימוש זכות הצבעה. מדיה חברתית היא עוד כלי שהתוסף, אבל עם כל הכיף, לא הפייס יעשה את העבודה. הוא עלול אפילו להיות קאונטר-פרודוקטיב, ביוצרו אשליה של פעולה. עם כל הצער שבדבר (או לא), אין תחליף לעשייה הפוליטית, זאת אף אם צורותיה מתרחבות במאה ה-21.  לא בית המשפט, לא היועמ”ש ולא המשטרה. וזה לא שאי אפשר למצוא היבטים פליליים בסיפור הזה; הם רק לא העניין. העניין בעיקרו הוא יצירת תרבות פוליטית של נשיאה באחריות (accountability). ואת זאת שום חקירה פלילית לא תביא. רק אנחנו.

עוד בנושא:
שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון)
חולשתה של המערכת הפוליטית. וקלונה

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשני נושאים שונים לגמרי. קורה.

בארה”ב קם ארגון חדש ששם לו למטרה את הסקסיזם בפוליטיקה. הוא יעקוב אחר התמקדות והערות סקסיסטיות כלפי מועמדות נשים בפוליטיקה. הקמפיין של הילארי קלינטון לווה ב”רעש לבן” מצד התקשורת, פרשנים פוליטיים ומעומדים אחרים, נכתב בבלוג של פרופסוריות פמיניסטיות למשפטים. לכן יש לברך על היוזמה שנועדה להשתמש בנתונים שייאספו כדי להתמודד ולשנות את האווירה המתירה התקפות על נשים. במהלך הקמפיין של קלינטון, המחאה הקולנית נגד הסקסיזם נפלה על אזניים ערלות. דוגמא אחרת היא הערה שהושמעה על-ידי שדרן הרדיו השמרן ג’ גורדון לידי כלפי שופטת בית המשפט העליון סוניה סוטומאיור: “נקווה שמושבי המפתח לא יתקיימו כאשר יש לה מחזור, או כאשר היא עומדת לקבל מחזור. זה יהיה ממש רע. אלוהים יודע מה נקבל אז”.

שתי הערות:

• אתמול דיברתי בפאנל על גירוש הילדים של מהגרי העבודה, בפני מועצות תלמידים, מוריהם ומנהליהם בהרצליה. שמתי לב שבנות היוו את מרבית התלמידים באולם. כששאלתי אם זה אכן כך או רק התרשמות שלי, נעניתי שבכל הפעילויות של המעורבות החברתית יש רוב לבנות. “אבל לכנסת הן לא מגיעות”, הערתי. יש לכך הרבה סיבות. אבל אחת מהן היא האווירה שבה נתקלת אשה כשהיא מתמודדת לתפקיד מרכזי, וגם כשהיא ממלאת אותו.
• אני לא חושבת שיש אשה דעתנית שלא נתקלה במתקפות מכוערות ואגרסיביות במיוחד, שלא ננקטות באותם טון ועוצמה כלפי גברים המתבטאים או פועלים באותו אופן. וזה נכון גם לרשת: דברים שנכתבים בידי נשים זוכים פעמים רבות לקבלת פנים ארסית הרבה יותר.

אז מה לא אהבתי?

קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל.

אז זה לא שזה לא ספר טוב. אבל זאת לא יצירת מופת. וככל שהרעש סביבו גדל מגיעים לקריאה עם יותר ציפיות וציפיות הן מתכון לאכזבה, כידוע. כשהתיישבתי לקרוא תמיד גמעתי את הספר בקלות עוד ועוד. אבל הוא לא היה מהספרים שחיכיתי להגיע הביתה לשם כך או לרגע פנוי כדי לעשות זאת. 671 העמודים שלו לא היוו מכשול עבורי, אבל אם אתם קוראים איטיים ומתלבטים אם ממש תחמיצו משהו אם לא תקראו את מה שכולם מדברים עליו עכשיו – אומר בזהירות שלדעתי לא.

Read Full Post »

אפשר להתווכח על צעד המחאה של אנשי התיאטרון, המבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל. לגיטימי להתווכח על הצדקתו או על תבונתו. אפשר לעשות זאת בשדה המוסרי (האם חרם הוא מוסרי ובאילו נסיבות), הפוליטי (האם צעד כזה תורם לסיום הכיבוש או למצער למודעות לעוולותיו), או האמנותי. המחזאית מרים קיני, המתנגדת למהלך, עושה זאת בשדה האחרון כשהיא אומרת: “תפקידה של האמנות – להיות אופוזיציה של אדם אחד. לא מעניין אותי לשכנע את המשוכנעים ולדבר רק עם הקהל שבאופן אוטומטי חושב כמוני. אני רוצה לדבר גם אל אנשים שמצויים איתי בקונפליקט.” הדיון בצעד הזה הוא דיון חשוב וטוב שייעשה בממדים שונים של שיח.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על התגובה לצעד של שרת התרבות לימור לבנת. הנחרדת מכך שאנשי התיאטרון יוצרים “קרע בחברה הישראלית” וקוראת להשאיר את הוויכוח הפוליטי “מחוץ לחיי התרבות והאמנות”.

לבנת, את מצחיקה אותי. פעם אחת כי לא אנשי התיאטרון יוצרים קרע בחברה הישראלית. הכיבוש עושה זאת. למעשה, אני מתקשה לראות פיסת בד מטאפורית אחת שלמה בישראל. כולה קרעים קרעים. פעם שנייה כי תרבות ואמנות הן פרקטיקות אנושיות החדורות עד לשדן בפוליטיקה. פוליטיקה במובן הרחב: של הדרך שבה מארגנים בני אדם את חייהם המשותפים; ופוליטיקה במובן הצר יותר: של ויכוח על סדרי העדיפויות החברתיים. היכן בדיוק את רוצה להשאיר את הוויכוח הפוליטי? במליאת הכנסת (תיאטרון בפני עצמו)? הדיון הדמוקרטי מתנהל בכל מקום, וטוב שכך. כמובן שיש אמנים הבוחרים את הנתיב האישי והלירי. גם בהתכנסות אל האישי אפשר למצוא אמירה פוליטית, בפרשנות המתאימה. אבל ודאי שאי אפשר לכפות אותה עליהם. אך מאז ומתמיד היתה האמנות מקום של אוונגרד פוליטי. מקום של שאלה. של ספק. של תגר. של בעיטה.

אני רוצה להישאר כאן, הפעם. למרות שמדגדג לי מאוד, כפי שאתם מתארים לעצמכם, להתייחס לאמירה הפוליטית במובהק של לבנת: “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר”. ולדבר קצת על האזרחים האלה, שחיים בשטח שישראל עצמה מכירה בו כשטח כבוש הכפוף למשטר משפטי של תפיסה לוחמתית. שאף שישראל החילה עליהם את חוקיה באופן פרסונלי, חיים לצד תושבים הכפופים לדינים אחרים באותו שטח. שחלקם הגדול, דומני, נוסעים יום יום לישראל גופה כדי לעבוד בה. על הזכות הזאת, המומצאת, לצרוך תרבות “בכל מקום שירצו” (כביכול כל אזרח בפריפריה בישראל נהנה ממנה), המצטרפת לזכויות היתר שיש לאדוני הארץ הללו.  ואף מִלה על כל הזכויות הנשללות בה בעת מתושבי השטחים הפלסטינים.

ואולי צודקת לבנת כשהיא תובעת את זכותם של תושבי ההתנחלויות לצרוך אמנות בביתם. אחרי הכול, כמו שאמר ניטשה, האמנות ניתנה לאדם כדי שלא ימות מן האמת.

Read Full Post »

קורא נאמן אחד דחק בי להתייחס לטענות בדבר מגמתיות פוליטית באוניברסיטת תל-אביב וכתב שהוא מחכה לכך "בקוצר רוח". נו, so many issues so little time…

אוניברסיטת תל-אביב היא האלמה-מאטר שלי. כבר בתחילת דרכי, וזה היה מזמן, האווירה שם היתה מה שנוהגים לכנות 'סמולנית'; לפחות בחצי המערבי של הקמפוס (מדעי הרוח, החברה והאמנויות), שבו הייתי ממוקמת. בחצי המזרחי – של מדעי הטבע והמדעים המדויקים – הסיפור שונה לגמרי, כך היו אומרים. אודה על האמת שכסטודנטית, באופן אישי זה התאים לי לגמרי. אבל שימוש לא הוגן באקס-קתדרה אף פעם לא אהבתי, כבר אז, גם כשהתוכן תאם לעמדותי. היתה לי מרצה אחת בתואר הראשון שכל הדוגמאות והתרגילים במבוא לבלשנות שהיא העבירה ביטאו את עמדותיה הפוליטיות. חשבתי שזה ניצול לרעה של הסמכות שניתנה לה, אף כי הייתי באותו צד. המשך…

Read Full Post »

הארץ מדווח: "ועדת הערר של רשות השידור דחתה את הערר על פסילת תשדיר פרסומת רדיופוני, שקרא להכרה ביישובים הבדואיים הלא מוכרים בנגב. 'התשדיר שנוי במחלוקת פוליטית ואידיאולוגית בציבור", כתב יו"ר הרשות משה גביש, שמשמש גם כיו"ר ועדת הערר, 'ולכן צדק מנכ"ל הרשות בהחלטתו לפסול את התשדיר'. (…) גביש ושאר חברי ועדת הערר דחו את הטענה העקרונית של 'במקום'. 'על פי העובדות וכידוע לחברי הוועדה", כתב גביש בהחלטה על דחיית הערר, "נושא היישובים הבדואיים וחוקיותם נמצא במחלוקת. בימים אלה נבחן העניין בוועדה שהקימה הממשלה'."

הידיעה הזאת תפסה אותי בעיצומה של עריכת דוח של  'רופאים לזכויות אדם', על זכויות בריאות של נשים בדואיות-ערביות מן הכפרים הלא-מוכרים. גם מי שמודעת, כמוני, למצבם הקשה של הבדואים בנגב, יוצאת מזועזעת מתיאור תנאי החיים שלהם. במקרה הזה במיוחד מהשפעתם על בריאות הנשים בקהילות אלה, הסובלות מאפליה כפולה ומשולשת. תקצר היריעה; צריך פשוט לקרוא את הדוח, כשהוא ייצא.

אבל כאן אני רוצה לומר משהו על ההחלטה שלא לשדר תשדיר הקורא להכיר בכפרים הלא-מוכרים. שאינם מחוברים לרשת החשמל, שאין להם תשתית תחבורתית ולא מים זורמים, שבתיהם נהרסים. מדובר בתושבי מדינת ישראל, להזכירכם.  לקרוא להכרה בישובים הבדואים הלא-מוכרים – זה "שנוי במחלוקת" אליבא דרשות השידור. תשדיר הקורא להצטרף לחגוג עם הישוב היהודי בחברון איננו שנוי במחלוקת פוליטית, לגרסתה של הרשות, המאשרת אותו לשידור מדי שנה. גם לא תשדיר הקורא לשמור על ירושלים כעיר מאוחדת. רק הבדואים שנויים במחלוקת. "נושא היישובים הבדואיים וחוקיותם נמצא במחלוקת", כלשון ההחלטה.  לידיעת משה גביש: גם החוקיות של ההתנחלויות שנויה במחלוקת. שנויה במחלוקת בישראל, זאת אומרת. בכל מקום אחר היא לא שנויה במחלוקת משום שברור לכול שהן הוקמו בניגוד לדין הבינלאומי.

עוד בנושא: עניין של בחירה

Read Full Post »

חבר הכנסת יוסי ביילין הודיע על פרישתו מהמירוץ לבחירת יו"ר המפלגה הבא. לא הייתי מתעכבת על המאורע הלא מאד חשוב הזה, לולא היה מלמד אותנו כמה דברים על הפוליטיקה ועל (רוב) מי שבוחרים בה כעיסוק.

ביילין קיבל שבחים רבים (ובעיני מוגזמים) על צעדו. למעשה, הוא נדחק לקיר לנוכח הסקרים הפנימיים שהעידו על כך כי הוא – היו"ר הנוכחי – השתרך בסוף המירוץ שבו השתתפו עד היום בצהריים ארבעה מתוך חמשת חברי הכנסת של מרצ. צליעתו המביכה של ביילין היתה שרירה וקיימת עוד טרם כניסתו לג'ומס לזירה, שאיינה לחלוטין את סיכוייו כפי שהבין היטב. אפשר עדיין לומר מלה טובה לביילין על כך שהעריך נכונה את המציאות והעדיף לפרוש מאשר להתבזות. אפשר. בדברים חשובים יותר, למרבה הצער, הערכת המציאות של ביילין היא לא משהו.

עם פרישתו נתפס ביילין בהפרחת כמה הכרזות מביכות במקרה הטוב ומדאיגות מאד במקרה הפחות טוב. נתחיל מהמבוכה הקלה, שגורמת קביעתו של ביילין שהוא לא מתמודד מול חברים. זאת אומרת, שמרגע שג'ומס נכנס למירוץ (כמו תמיד אצל ג'ומס, לא כי הוא רוצה, חלילה; לא כי יש לו שאיפות פוליטיות (איכס) חס ושלום; אלא רק כי הוא "מקבל את דין התנועה", עלק). ובכן, מרגע זה ממש – נגרמה לביילין מצוקה קשה מכך שירוץ מול חבר, אלהים ישמור, וזאת הסיבה שבשלה בחר לפרוש. טוב. ניחא. מצא לו איזה פתח מילוט, לא חשוב שאיש לא קונה את הסחורה. אבל מציל את כבודו ולא מזיק. על אותה סקאלה אפשר למדוד את הסיפור שהוא מנסה למכור לנו, "בשום אופן לא הגעתי למרצ מתוך כוונה לעמוד בראשה". כן כן, והירח עשוי מגבינה.
המבוכה הגדולה נגרמת מהצהרתו "הצלתי את מרצ". זה כל-כך פאתטי עד שהתגובה היחידה המתבקשת היא זאת החביבה על בני עשרה: פחחחחח.

למה זה מדאיג, תשאלו? כי בשלב מסוים פוליטיקאים מתחילים להאמין בסיפורים שהם מוכרים לנו. המודעות לפער בין התדמית שהם דואגים להציג כלפי חוץ לבין הידיעה הפנימית שהמצב האמיתי שונה – מיטשטשת לאִטה, עד שהיא נעלמת לחלוטין. הבעיה היא שהתהליך הזה קורה גם אצל אנשים טובים שנכנסים לפוליטיקה. גם ההגונים שבהם מגדלים בה אגו שמידותיו מידות עוג, ומתחילים אט-אט לאבד פרופורציות במקרה הקל ולהתנתק מן המציאות במקרה היותר קשה. כמעט כל מה שקורה במציאות  מתחיל להיבחן בקוף המחט של הקרדיט שניתן להם ודימויים הציבורי. העובדה שסדר היום הלאומי משתנה בשל ארועים טרגיים דוגמת פיגוע, נניח, חשובה רק משום שהודעתם לעיתונות בעניין אחר לא קיבלה את הכיסוי הראוי או שהופעתם בטלוויזיה באותו יום בוטלה, ירחם השם.

זה מדאיג משום שהקשר בין פוליטיקאים למציאות חשוב במיוחד, בהיותם אלה שאמנם אמורים לנסות לשנות אותה אך גם לשמור על קשר אִתה. יוסי ביילין הוא איש אינטליגנט ופוליטיקאי מקורי. יש מה לזקוף לזכותו. חיבור למציאות אין לו ממש. או אם לשאול את הדימוי המוצלח שהשמיעה היום ברדיו עירית לינור, "הוא לא מחובר לחשמל". לוּ היה לוֹ חיבור כזה, לא היה מראש מתיימר להנהיג מפלגה, ולוּ זוטרה. ביילין הוא מס' 2 טיפוסי; את הכריזמה והחום האנושי הנדרשים כדי לעמוד בראש ולהוביל אנשים אחריו – אין לו, מה לעשות. אבל לביילין שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר. לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא רואה את עצמו כמדינאי היחיד מבין הפוליטיקאים כיום. וכך אנו למדים שמי שטרם שמענו ממנו עד היום מִלה אחת של ביקורת עצמית על הסכם אוסלו ותוצאותיו, שהמשיך ביוזמה החצי אפויה או שמא יש לומר הגבינה השוויצרית מלאת החורים של ג'נבה, שנתפס בהתבטאויות בעייתיות ביותר כשממשלתו היתה במו"מ – כבר נושא פניו ליוזמה הבאה.
כמפא"יניק טיפוסי מחבב ביילין במיוחד את שכתוב ההיסטוריה. כך, למשל, במכתב ששלח לחברי מפלגתו, כתב  על מרצ בראשותו בזמן מלחמת לבנון השנייה: "הובלנו קו המגן על הזכות המלאה של ישראל להגיב למתקפות החיזבאללה, תוך ביקורת קשה על הדרך שנבחרה לממש זכות זו." מעניין, לי זכורה דווקא היציאה של ביילין בקראו לראש הממשלה לתקוף בהזדמנות זאת גם את סוריה. אבל אולי זאת רק הביקורת על "הדרך".

בהסכם אוסלו גם אני תמכתי, בזמנו. אבל שלא כמו ביילין אני מסוגלת לראות היום את חולשותיו. מילא שלא תמיד אפשר לחזות את הכול מראש, למרות שממדינאים זה קצת נדרש; אבל לא מוגזם לתבוע מפוליטיקאי (סליחה, מדינאי) לגלות קצת יושר פנימי לפחות במבט לאחור. מייקל וולצר הגדיר כוח פוליטי כיכולת להציב יעדים וליטול סיכונים גם עבור אחרים. כשהסיכון הוא עבור אחרים נדרשים מנהיגים זהירים, לא שוגים באשליות. המחיר כאן, במזרח התיכון, הוא הרבה יותר מדי גבוה. הוא עלול להיות בלתי-הפיך. אז אם ביילין מספר לנו שהוא הציל את מרצ עם הלשון בלחי, כמו שנאמר בלעז – מילא. אני רק לא בטוחה שהוא לא מאמין בזה. אני בטוחה לחלוטין שהוא חושב שהיוזמות המדיניות שלו הן הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל עד היום. מהזיות שווא כאלה צריך להיזהר ממש.

Read Full Post »

חיים רמון גילה בעדותו בוועדת וינוגרד כי למעשה התנגד למתקפה היבשתית עם סיום המלחמה, ותמך בה רק כדי לתת גיבוי לאולמרט. טוב, וגם כדי "להציג הישג". לפני ימים אחדים הכריז אולמרט, בלי בושה, שמינה את רמון ובר-און לתפקידיהם כי הם חברים שלו. אה, וגם כי "הם הטובים ביותר" (הא?). זו חברות וזה שכרה.  שתי האמירות האלה קשורות זו בזו גם במבנה שלהן – איזו סיבה ניתנת ראשונה ואיזו במאמר מוסגר – וגם בביטוי שהן נותנות לחברות ההדוקה בין ראש הממשלה למשנה שלו. זה מגבה אותו בהחלטה שמחירה היה 33 חיילים (וזה רק מהצד שלנו), וזה מחזיר אותו לממשלה לאחר שהורשע במעשה מגונה. אני מקווה שבישיבת הממשלה שבה הוחלט על המתקפה היבשתית היה רמון מרוכז קצת יותר מאשר בזאת שהתקיימה ביומה הראשון של המלחמה. אז, בדיון שבו הוחלט לצאת למלחמה, היה רמון עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שכמה דקות קודם החליט לתחוב את לשונו לפיה.

33 חיילים נהרגו במתקפה היבשתית שהוחלט לפתוח בה ביומיים האחרונים של המלחמה, כשהפסקת אש היתה כבר באופק. לכך נתן חיים רמון את ידו כי לא היה נעים לו מאולמרט. ואנחנו, אנה אנו באים.

עוד בנושא: משחקים בחיינו ובעתידנו

Read Full Post »

ח"כ עזמי בשארה התפטר מהכנסת; שר האוצר אברהם הירשזון השעה עצמו לשלושה חודשים; השר ליברמן נחקר באזהרה; לקצב הוארכה הנבצרות; הכול ביום אחד, והוא עוד לא נגמר. אי-אפשר היה לחלק את כל המהומה לכמה ימים, כדי שנוכל להתרכז בחשוב באמת כמו הבחירות בצרפת?

כותרתו של עיתון דבר, לו היה בחיים, היתה ודאי "המדינה כמרקחה", על משקל "העולם כמרקחה" שנתן פעם כשלא ידע באיזו קטסטרופה עולמית להתרכז. אבל האמת, לא קטסטרופה ולא בטיח. השעייתו העצמית של שר האוצר אפילו לא מזיזה לבורסה (אנליסטים: "מאורע זניח וצפוי"); לשרים הבאים ויוצאים מחקירות המשטרה כבר התרגלנו, לבושתנו; את חרפת קצב נצטרך לשאת, כנראה, עד לתום כהונתו. ובאשר לאורח הכבוד של המשטר הסורי, שהעביר בדמשק ביקורת נוקבת על משטר האימים בישראל בעודו מלגלג על מתנגדי המשטר הבעת'י (שלהם, בניגוד לו, נדרש אומץ של ממש) – במלונות הפאר של  קטאר היאוש כנראה יותר נוח. אפילו במצרים (כלומר, אם אתה לא קופטי).

ובינתיים, עד להגעת תוצאות האמת מהקלפיות בצרפת, תוכלו להפיג את יאושכם בפתשגן אופטימי בדבר חורבן הבית השלישי שבדרך. יום עצמאות שמח.

Read Full Post »

Oh yeah, and the check is in the mail

"אין מקום לפאניקה" – הכרזה שהיא מתכון בדוק לכניסה לפאניקה או ויברציות קלות. במיוחד כשהיא מושמעת מפי שר בממשלה, בספרו לציבור כי מידע על חיידק אלים שפגע במאות חולים הוסתר ממנו "כדי לא להכניס את הציבור לפאניקה". מהלך ממסדי רגיל, נגוע בהתנשאות של "אנחנו יודעים אבל אתם תדעו כשאנחנו נחליט" ובפטרנליזם של "יותר טוב שלא תדעו". סליחה, אבל את זה אנחנו נקבע.

אין מידע שאפשר להסתיר. במיוחד לא בעידן של תקשורת ההמונים. הכול דולף ומגיע בסופו של דבר לציבור. וכשהמידע מגיע בצורת שמועות לא רק שיש לו פוטנציאל הרבה יותר גדול ליצור פאניקה, אלא שמתוספת לו החשדנות הטבעית שבה מתקבל מידע שהוסתר. ככלות הכול, אם ניסו להסתיר אותו, כנראה שמדובר במשהו באמת רציני.
לכן, גם מנקודת מבטו של הממסד עדיף לו לחשוף את מקסימום המידע ביוזמתו. כדי שהמידע יהיה מדויק ולא יתנפח משמועות לא-מבוססות וגוזמאות כשהוא עובר מפה לאוזן; כדי שהמהלך יהיה מבוקר; כדי שניתן יהיה להיערך לתת מענה לסיטואציה המשברית (למשל, לאייש מוקד טלפוני שבו אנשים יוכלו לקבל מידע רפואי). כך תושג שליטה (יחסית) על הסיטואציה במקום שהיא תכתיב את מהלך-העניינים.

"הפעם אני חושבת שהם צדקו", אמרה לי מישהי בצהריים, "כי מדובר במידע שאין לאזרחים מה לעשות לגביו". נו טוב, גם לגבי האיום האיראני אין לי ממש מה לעשות. האם המסקנה היא כי צריך להסתיר אותו מהאזרחים? והחלטה לא להתאשפז עכשיו או להוציא מישהו שמצבו איננו קריטי מבית-החולים איננה בגדר משהו שאפשר לעשות? אבל הנקודה המרכזית היא הפטרנליזם שעבר זמנו. תם עידן הפטרנליזם. ברוכים הבאים לעידן האוטונומיה.  והמשפט "אין מקום לפאניקה" מפי דובר ממשלתי  – הוא צריך לקבל מקום של כבוד כמשפט רביעי לצד שלושת המשפטים הפחות ראויים לאמון בשפה האנגלית, על-פי המכתם הידוע. הלא הם:

* The check is in the mail;
* "Of course I'll respect you in the morning";  and
* "I'm from the government and I'm here to help you".

Read Full Post »

לא יודעת מה אתכם, לי אישית נמאס ממריבות הגן בין אולמרט לפרץ. שני האנשים האלו נושאים באחריות העליונה לביטחוננו ולגורלנו כאומה. אבל ההחלטות הקריטיות ביותר, המערבות חיים ומוות ואת עתידה של המדינה הזאת, מתקבלות לא מתוך שיקול ענייני אלא מתוך מריבות גן הילדים של שני האישים האלו בסגנון "להראות לו", "להחזיר לו", או "הוא התחיל".

אהוד ("מערכת היחסים ביני לבין עמיר פרץ היא הטובה ביותר שהיתה בין ראש ממשלה לשר ביטחון ב-15 השנים האחרונות") אולמרט מתבלט במיוחד כמי ששום החלטה, קטנה או גורלית, שקיבל לא היתה תוצאה של איזה שהוא שיקול ענייני, או איזה שהוא שיקול בכלל אם לדייק. כאילו לא הפנים שהוא כבר בפאזה אחרת מהפוליטיקאי החמוץ שעיקר כשרונו בהתקפות ארסיות ב'פוליטיקה' על כל מי שמעז לומר לו מלת ביקורת. הוא כבר עומד בראש המערכת, וידו היא שיכולה להפעיל, בטעות או שלא, את נשק יום-הדין (על-פי מקורות זרים, כמובן) אם הוא ימשיך להחליט כל דבר – מיציאה למלחמה ועד מינוי שר משפטים – מתוך אימפולסים של את מי נדפוק יותר הבוקר, ומיד אחר-כך שחרור תדרוכים נלעגים לעיתונות בדמות פרשנויות על המהלך האחרון בשם "מקורביו". אולמרט, מה לעשות, כבר לא ישנה את טבעו. להתאפק הוא לא יכול. פרץ מחרה מחזיק אחריו, ולפעמים כמעט סוגר עליו כשגם החלטות באיזו מערכת טילים להתחמש נראות כתוצאה של הימור "מה יביא לי יותר קולות במפקד" או לחילופין מה יציג את אולמרט באור יותר נלעג בתקשורת במשך חמש דקות, ואותו כמי שהפעם כופף את ידו. מה לו ולביטחונה של מדינת ישראל שעליו הוא מופקד.

אין גבול לציניות. ורק אנחנו צופים מן הצד, נדהמים, איך המדינה הזאת היתה לעוד עסקת נדל"ן מפוקפקת של עורכי-דין חמושים בסיגרים. מוכרים בלבד.

עוד בנושא: משחקים בחיינו ובעתידנו

Read Full Post »