דברים קטנים כאלה מאת קלייר קיגן. מאנגלית: יותם בנשלום. אחוזת בית, 2024, 107 עמ'.
כמו קובץ סיפוריה המופתי 'ללכת בשדות הכחולים', שכתבתי עליו בעבר, גם הנובלה 'דברים קטנים כאלה' של הסופרת האירית קלייר קיגן היא פנינה שאין להחמיץ.
זהו סיפורו של ביל פרלונג, איש עמל ומשפחה, שבמסגרת עבודתו מגלה דבר-מה שמסעיר ומערער את עולמו. פרלונג לא מסב את גבו לסבל האנושי המתגלה בפניו באורח מקרי, אלא מושיט את ידו לסייע. על אף שהוא יודע היטב כי ישלם על כך מחיר. הספר מסתיים בדיוק במקום הזה, בידיעה הזאת, בלי שאנחנו נחשפים לאותו מחיר. כי העיקר הוא הגבורה הפשוטה, היום-יומית והאנושית של פרלונג. זאת לא גבורה בלית ברירה, זאת גבורה מתוך בחירה לפעול. הבחירה שלו, וההכרה השלווה שלולא היה עושה מעשה, אם היה ממשיך להתעלם ולעמוד מן הצד כמו (הבה נודה בכך) רוב האנשים – לא יכול היה לחיות עם עצמו. וזה היה הדבר הנורא ביותר.
הגרוע מכל עוד לפניו, הוא ידע זאת. הוא כבר הרגיש בצרות לאין-קץ ממתינות לו מעבר לסף. אבל הדבר הגרוע ביותר שהיה עלול לקרות כבר מאחוריו: המעשה שלא נעשה, שהיה יכול להיעשות – ושעמו היה נאלץ לחיות במשך שארית ימיו.
אלה הדברים הקטנים רק לכאורה, שהופכים אותנו לאנושיים ולאמיצים.
למי שאינם מכירים את סיפורן של מכבסות מגדלן באירלנד, המהווה את הרקע ההיסטורי ל'דברים קטנים כאלה' (הבדיוני) שמוקדש לנשים ולילדים שהתענו בבתי המחסה שלהן, כדאי להשלים פערים אחרי הקריאה.
כמו ב'ללכת בשדות הכחולים' גם כאן הלשון היא חסכנית, מדויקת וחודרת לב. התוצאה היא נובלה יפהפיה ומאופקת. קלייר קיגן היא סופרת אחת ויחידה.
Claire Keegan, Small Things Like These
גליה עוז בחרה לספר את עדותה בספר. מרגע שעשתה זאת, מופקע הסיפור האישי מחזקתה הפרטית ונהפך לסיפור כללי, שנוגע לא.נשים רבים, ובוודאי כזה שלכל אדם יש זכות מוסרית להתבטא לגביו. גליה עוז היא הראשונה לדעת זאת, כמובן, ואף כותבת ש"הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר". כוחה של הספרות הוא בדיוק ביכולת להתמיר סיפור פרטי לכלל סיפור אוניברסלי כזה, הנוגע ברבים שלא שותפים לאותה ביוגרפיה פרטית אך החוויות המתוארות בה מוכרות להם היטב, או יכולות להיות מוכרות להם מכוח היותם אנושיים. זהו כוחה העוצמתי של הספרות. לעיתים, זהו גם כוחה המרפא. 
.jpg)
"יומן אבל", חשבתי לעצמי שאקרא לרשימה הזאת על 'לא העזנו לדעת', ברפרור לספרו של רולאן בארת' בשם זה. ואז פגשתי בהתייחסויות אליו ששוזרת לעאל בין דפי ספרה, כמו גם אל 'אבל ומלנכוליה' של פרויד שהיא מתכתבת איתו רבות כאן. אולי "ספר היגון", חשבתי. "דברים משונים, סמויים ומושתקים קורים לאנשים שהיגון מכה בהם", היא כותבת. מגלה את הסמוי, מדברת את המושתק. ואז הגעתי למובאה שבה ג'וליאן ברנס מנסה להבחין בין אבל ליגון. במידה רבה, אמרתי לעצמי, זהו ממואר של אובדן. קראתי אותו בשבת אחת, שבת שובה. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.