אחד ההיבטים היותר בעייתיים בעסקת שליט, אך שכמעט ולא זכה לתשומת לב, הוא העובדה שחמאס דרש – וקיבל – את שחרורם של אזרחים ישראלים מהכלא. בין היחידים שראיתי שכתב דברים נוקבים על העניין הזה הוא שלום בוגוסלבסקי:
הקו האדום שנחצה מבחינתי בעסקה הזאת היא שחרור אסירים שהם אזרחי ישראל. העובדה הזאת, והעובדה שזה לא עורר סערה ציבורית משקפת את העובדה שיש מעט מאוד משמעות למושג האזרחות במדינה הזאת והחלוקה לפיה היא מתנהלת היא לא בין אזרחים ולא-אזרחים אלא בין יהודים וערבים, "משלנו" ו"לא משלנו", כמו בשטעטל (…) אם ישראל הייתה מדינה ולא שבט שהשתלט על טריטוריה, אם מעמד האזרחות וכל הנובע ממנו היה אמיתי ולא איזו הצגה, שכבת צבע דקה שאמורה לתת רושם חיצוני של מדינה כדי לא להתבלט יותר מדי בנוף הבינ"ל, הדבר הזה לא היה עובר.
העובדה שחמאס דרש את שחרורם של אותם אזרחים מתיישבת עם השקפת העולם שלו לגבי יהודים ומוסלמים ועתידה של מדינת ישראל. אין צורך להעמיק באמנת החמאס לשם כך. די להקשיב למה שאומרים ראשי החמאס ופעיליו. שלא כמו חלק מחברי, אני לוקחת ברצינות גם את מה שמעידים אויבי על כוונותיהם. בניסיון לפטור אותם ב"הם לא באמת מתכוונים" יש משום התנשאות רבה, בעיני. העובדה שישראל נעתרה לדרישה מצביעה על כך כי היא מקבלת את תביעת המרות של החמאס על אזרחיה, רק משום שהם מוסלמים. על פי מה שקראתי, זה היה אחד העקרונות שעליהם ישראל התפשרה כדי שהעסקה תצא לפועל. גם מי שאכן רואה את ההבחנה בין יהודים לערבים כרלוונטית, ולא את זו בין אזרחים ללא-אזרחים שאמורה לעמוד ביסוד, צריך להיות מודאג. שכן בקבלת הדרישה הזאת מוותרת ישראל על ריבונותה כלפי אזרחיה ומכירה בכך שהם נתונים למרותה של ישות אחרת. דבר חמור גם לולא היתה אותה ישות אחרת ישות אויב.
אבל אולי המפליאה ביותר היא שתיקתם של ארגוני זכויות אדם וארגוני החברה האזרחית העוסקים במעמד הערבים בישראל ובזכויותיהם. אלה שבצדק רב קופצים מכל ניסיון להציג את הערבים בישראל כ”שייכים” פחות לישראל ויותר לאומה הערבית או לפלסטין. בין אם בהשוואת מצבם כאן ושם, במקום ההשוואה הנכונה בין אזרחי ישראל; בין אם בהצעה לשרטט מחדש גבולות כך שישובים ערבים, על תושביהם, יעברו לריבונותה של מדינה פלסטינית. יש למחות נגד כל פגיעה באזרחות. אזרחות איננה מתנה שהמדינה מעניקה אלא הזיקה היסודית במדינה דמוקרטית. אבל זה עובד לכל הכיוונים. פגיעה במעמד הזה נעשתה גם כאן, כשישראל למעשה מכירה בתביעת הריבונות של החמאס על אזרחים שלה רק משום שהם ערבים. נגד זה היו צריכים לצאת הארגונים האלה, לו היו נאמנים לעקרונותיהם. ולמה זה לא מפתיע אותי שזה לא קרה.
כדאי לזכור את השתיקה הזאת. לא שזה יקשה עליהם למחות בפעם הבאה (שוב, בצדק) על התייחסות לערבים בישראל כאל לא-אזרחים אפרופו הצעות – אכן בעייתיות – הקשורות לריבונות ואזרחות. אבל לפחות נדע איך קוראים לזה.
רק חבל שבמקום לנגח את הממשל על יחסו בפועל לאזרחיו הערבים כאל לא-אזרחים, את מפנה את הביקורת כלפי מי שמצביע על התופעה, כדי להסביר מה הקיים, לא מה הרצוי. יש אומר שהממשל הצבאי הרשמי לא נעלם, אלא הפך לחצי ממשל-צבאי לא-רשמי, ויש בזה הרבה אמת.
חוץ מזה, לדעתי, ארגוני זכויות לא צריכים לסנגר על התביעה המאוד-ציונית למצוא את פתרון הסכסוך ע"י הטמעת הערבים-הפלסטינים במדינה היהודית/ישראלית ולעשות להם דה-פלסטיניזציה. תפקידם לדאוג לזכויות אדם, לא בהכרח דרך הפתרון האזרחי הכפוי הישראלי, או הפתרון הפוליטי שנראה לך/לנו.
רק חבל שפספסת את הנקודה:
ארגוני זכ"א לא צריכים לעסוק בפתרון הסכסוך ולא בכך מדובר כאן. אבל הם לא יכולים לזעוק כשמתעלמים מאזרחותם של הערבים בנסיבות א' ולשתוק כשמתעלמים מאזרחותם של הערבים בנסיבות ב'.
ומה לעשות, בבלוג שלי אני מחליטה על מה לכתוב… לתגובות בנוסח "חבל שאת כותבת על זה ולא על זה" – אין כאן מקום.
לא פספסתי. לא טענתי שארגוני זכויות לא צריכים לפתור את הסכסוך, אבל גם לא להתעלם מהמשמעות (הציונית והכפויה) של מה שאת דורשת מהם לעשות. בהחלט לא תפקידי לומר לך על מה לכתוב, אבל אין צורך להתחמק מההערה שלי. הכוונה ב"חבל שהביקורת הופנתה לכאן ולא לשם" הייתה להצביע על כך שהפער בין מה שנכתב ושלא נכתב הוא בדיוק ההסבר. כלומר, שזה לא תפקידם של ארגונים אלו ותומכיהם להכתיב פתרון (לדיכוי ולהדרה, לא לסכסוך) ע"י אזרחות ישראלית. דבריי נועדו להמחיש מה משמעות המיקוד של הביקורת כלפי מי שבאים לעזרת המודר, (ותכופות לא רק ברוחו אלא גם בקולו), לעומת הדרישה שהם יכתיבו את הדרך לפתרון ההדרה ע"י טמיעה אזרחית מאוד מסוימת שמבקשים חלק מהמדירים.
צר לי, אך אתה מפספס שוב. אינני "מתחמקת" מהערתך (אף כי ממש לא לכל הערה אני מגיבה) וכדאי לך לשנות קצת את הטון.
מה שאני מצפה (ולא "דורשת") מהם לעשות איננו קשור לא לציונות וודאי שאיננו כפוי. הוא קשור לשאלה האם המדינה רואה באנשים אלה את אזרחיה או לא. לא אחזור שוב על מה שכתבתי, כי לא נראה לי שזה יעזור למי שרוצה שאכתוב את דעתו.
הפגיעה באזרחות ובריבונות מתחילה, מן הסתם, כבר ברגע הגיוס של האזרחים הישראלים האלה לחמאס ולא בשחרורם. אדם הלוקח חלק בארגון השואף ופועל כדי לחסל את הישות המדינית בה הוא חבר, מרוויח ביושר שאין כמוהו את התואר "בוגד". אפילו הליברלים הגדולים ביותר צריכים להסכים על עניין זה. אזרחות אמנם איננה פריבלגיה, אבל גם אינה סטטוס נצחי המוחל מכוח חוק הטבע; אזרח ישראלי הפועל תחת כנפי ארגון כמו חמאס איננו ראוי לאזרחותו.
אגב, שלילת אזרחות מאינדיבידואלים, בהליך ראוי ותחת שלטון החוק, לא עומדת דווקא כהפרה של זכויות אדם (זאת להבדיל משלילת אזרחות קולקטיבית של קבוצות אתניות וחברתיות שלמות). מדינות ריבוניות לא אמורות להתעלל באזרחיהן, להרוג או לכלוא אותם ללא משפט וכדומה, אבל שום דבר לא מחייב אותן לקבל את מן דהוא בתור אזרח.
לא מדובר כאן ב"לקבל" מאן דהוא בתור אזרח, אלא בשלילת אזרחות מאזרחים קיימים. יש הבדל מכריע בין השניים. אזרחי ישראל הערבים נולדו כאן וזכאים לאזרחות כמו לכל הזכויות, לא בתור טובה שהמדינה עושה להם.
השאלה בעקבות מה שאתה מעלה היא מדוע לא להשית על אנשים אלה את הענישה הקבועה בדיני העונשין על העבירות שבוצעו. יש מחלוקת עזה בשאלה האם שלילת אזרחות במקרים כאלה היא מענה ראוי ומדוע אין די בענישה פלילית. בנוסף למה שצבי כתב, אציין גם שהיה ואפשרית שלילה כזאת – היא יכולה להתבצע רק אם לאותו אדם אזרחות נוספת, כדי לא להשאיר אותו חסר אזרחות.
לדניאל רוזנברג: היו מרגלים והיו בוגדים יהודים-ישראלים; שלילת אזרחותם לא עלתה על הפרק באופן רציני כמו במקרה של ערבים-ישראלים, חלקם היו מסוכנים מאוד, ואחרים יותר שנויים במחלוקת. חוק העונשין קובע ענישה פלילית (חמורה ביותר, אגב) על עבירות של ריגול ובגידה (ובפועל גם העונשים שנגזרים בדרך כלל חמורים מאוד). דינם של כל אזרחי המדינה, יהודים כערבים, צריך להיות זהה. תפישה שרואה קבוצה אתנית כאזרחית על-תנאי בהתבסס על נאמנותה (במירכאות או שלא במירכאות) למדינה, היא תפישה גזענית.
את היהודים הישראלים שהורשעו בעבירות ריגול או בגידה ניתן למנות על יד אחת (למעשה, אני יכול לשלוף אותם מהזכרון: אודי אדיב, נחום מנבר, המקרה הגבולי של טלי פחימה, אולי שכחתי עוד שם או שניים). חוץ מזה, לא ציינתי שישראל צריכה וחייבת לשלול אזרחות מעבריינים כאלה, אלא שיש לה את האפשרות לעשות זאת באופן חוקתי ולגיטימי מבלי שזה יחשב לפגיעה חמורה ונטולת פרופורציה בזכויות האדם שלהם. ואכן, רק לאחרונה עבר בכנסת חוק שקובע את שלילת אזרחותם של מורשעים בעבירות טרור והדבר לא נדחה (כמדומני) על ידי בג"צ.
לנעמה: אזרחות, בדיוק כפי שניתנה, כך היא יכולה להישלל. לא מדובר בשום פנים בזכות לכל החיים אלא בסטטוס חוקי שיכול להשתנות כמו כל סטטוס אחר. כמובן שלא מדובר ב"טובה", אבל גם נאמנות מינימלית לקהילה הלאומית שלך והימנעות מסיוע פעיל לאויב הן לא "טובות". לא מדובר אחרי הכל בשלילת אזרחות בגין עבירות תנועה או משהו כזה. על פשעים פוליטיים יש צורך לענות בעונשים פוליטיים.
שתיקת ארגוני זכויות האדם אכן מטרידה, אבל בכל זאת הדבר החמור בעיני בפרשה הזו הוא הגזענות המובלעת בשחרור אזרחים ישראלים. לפחות ישראל הרשמית, בניגוד לארגוני זכויות האדם, עקבית בגישתה המדירה כלפי ערביי ישראל בטוב וברע. זה לא סתם שישראל מכירה בריבונות של יישות אחרת על ערביי ישראל בשל השתייכותם האתנית, אלא שהיא שומטת את ריבונותה שלה על אזרחים אלה בשל השתייכותם האתנית, ואת אחריותה על כל אזרחיה – גם לעניין זכויותיהם וגם לעניין חובותיהם ואחריותם לעבירות שהם מבצעים נגד חוקי המדינה.
נעמה,
עוד יותר מהמחלוקת ביננו, מתפתחת כאן שאלה לגבי הרצון בכלל לקיים דיון ולא רק להשמיע. אם לכתוב למגיב "פספסת את הנקודה" נראה לך טון ראוי וענייני, ואילו כשהמגיב כותב ש"התשובה שלך מתחמקת" נראה לך טון בלתי-ראוי, אז יש כאן איזו בעיה. בואי נסכים שאני לא אכתיב לך על מה לכתוב (או את דעותיי; ולא התכוונתי לכך כמובן) ואני מציע שגם את לא תכתיבי לי את סגנון ההערות הענייניות(!) שלי כמגיב, אלא תדוני בהן לגופן, בפתיחות אמיתית, בתוכנן ובמשמעויות הרלוונטיות לטקסט שפרסמת.
מטרת התגובות שלי (ובוודאי גם אחרים יסכימו) היא להעשיר את הדיון ומורכבותו, לא רק להתחנף לכותב/ת ועמדתו/ה.
זאת כמובן זכותך גם לא להגיב בכלל. לפעמים זה ראוי, כי לפעמים ההערות הן לא ענייניות, לא מזוהות ע"י הכותב, ולא ברמה רלוונטית לדיון. רק שבמקרה הזה התעלמות לא תהיה סנקציה "מאיימת", ומשמעותה היא בסה"כ שזה יהיה חבל לך וחבל לי, כי התעלמות מדיון ענייני (בעיקר בנושאים החשובים האלו) לדעתי לא תכבד יותר לא את הדיון, לא את המשתתפים ולא את הבמה. היא בסך הכול תהפוך את עמדתך לשותפה בשיח חירשים.
אייל , תגובה שנפתחת ב"רק חבל שבמקום … את … " – היא תגובה הנותנת לי ציונים על מה שאני כותבת ואומרת לי: היית צריכה לכתוב על משהו אחר. או על זווית אחרת. או לבטא עמדה שונה. אז אל תתפלא שהתגובה מגיעה גם כן. לחלקה השני של תגובתך התייחסתי. יכולת לחסוך את ההטפה שבתחילתה.
ציטטתי בהרחבה את בוגוסלבסקי שביקר בחריפות את התפיסה הזאת. כתבתי פסקה על הבעייתיות שלה. וחידדתי בפסקה נוספת את מה שנראה לי כצביעות בשתיקתם של הארגונים שכשמדובר בכיוון השני צועקים. כן, אני כותבת כאן על הדגשים שמעניינים אותי.
אני לא מתכוונת להסיט את הדיון עכשיו למטא-דיון אודות הבלוג ואופיו. מדובר בבלוג. שחלק מהפוסטים שלו פתוחים לתגובות, ולא היו כך תמיד. התגובות מנוטרות, ולאחרונה אף הוספתי דרישת רישום, לאחר תגובות אלימות ואד-הומינמיות של רופאים שלא אהבו מה שכתבתי על התנהגותם. זאת כדי שאנשים יקחו יתר אחריות על מילותיהם. אלה הכללים כאן והם רשומים. אני לא מנהלת פה במת דיונים, אני מאפשרת לקוראים להגיב. זה לא שלא על כל הערה אני מגיבה, אלא שבדרך-כלל אני מעדיפה לא להגיב לתגובות. גם כי את מה שיש לי אני אומרת ברשימה עצמה; גם כי רבים מדי מהמגיבים באים לומר את עמדתם בין אם היא קשורה למה שנכתב בין אם לאו, ולפעמים גם בלי לקרוא יותר מדי את מה שנכתב. השרשור הווכחני הזה רק מבסס את הסיבה שבגללה אני נמנעת בד"כ מתגובות לתגובות.
מועדים לשמחה.
במאי 2009 פרסם הסוציולוג סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה סקר מקיף שממנו עלה כי ארבעים אחוזים מערביי ישראל מאמינים – או לפחות טוענים – שהשואה לא התרחשה. במקרה הזה, לפחות, קשה לתלות את הממצאים בבורותם של הנשאלים או באינדוקטרינציה. משתתפי הסקר למדו בבתי ספר ישראליים ונחשפו לנושא בהזדמנויות רבות. את עמדתם אין להסביר אלא כביטוי של איבה עמוקה למדינה היהודית ולנראטיבים המכוננים שלה.
תגובתך איננה רלוונטית לנושא הפוסט. וממחקריו של סמוחה עולים גם ממצאים אחרים, לגבי הזדהותם של רוב הערבים בישראל עם אזרחותם הישראלית על אף היחס המפלה שהם מקבלים מהמדינה.
מי שסר למרותו של החמאס (או הפך לבן חסותו) אינו הציבור המוסלמי במדינת ישראל אלא אותם אלו שמלכתחילה פעלו כטרוריסטים נגד המדינה אליה הם שייכים, נעצרו, נשפטו ונכלאו.
לא לחינם הלך הזרזיר (החמאס) אצל העורבים.
אני מתקשה להבין מדוע שחרור אסירים שהנם אזרחי ישראל מהווה כשלעצמה חציית קו אדום נוסף בהנחה שלא נשללה אזרחותם במסגרת עסקה זו. מבחינת הפגיעה בריבונות ובשלטון החוק הפגיעה היא אותה פגיעה והיא הייתה כזו גם לו היו משחררים אזרחים זרים שנשפטו בישראל על פעולות טרור נגדה[קוזו אוקמוטו]. אני מתקשה להבין את האבחנה.
במישור התעמולתי בוודאי שחמאס וכל אלו המתייחסים לערבים אזרחי ישראל כאל גיס חמישי יכולים לעשות שימוש בהסכמה לשחרר טרוריסטים אזרחי ישראל-אבל היכולת לעשות שימוש תעמולתי כזה אינה יוצרת כלשעצמה פגיעה נוספת.
באופן כללי נחצו כל כך הרבה קווים אדומים והתבוסה שנחלנו היא כל כך גדולה שלא נראה שיש טעם להתעכב על קו זה או אחר. הדבר דומה למי שאין לו פרוטה והשאלה אם הוא חייב מליון או עשרה מיליון היא אקדמית בלבד-הוא לא יוכל להחזיר ולו אגורה.
הייתי מקדיש תשומת לב לפרסום הראשוני הנוגע למשרד יחסי הציבור שניהל את קמפין שחרור שליט
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000690696
אני מניח שנשמע עוד ומי שיוכל לגזור קופון יעשה זאת ללא היסוס-השאלה כיצד ייתכן שמסע יחסי ציבור יכול לשבש את החשיבה של הדרג המחליט ולהביא לטירוף מערכות מוחלט
לא בטוח שהבנתי, למה ארגוני זכויות אדם צריכים להגיד משהו על זה שמשחררים אדם מהכלא?
כי, ואני מקווה שאני לא חוטאת פה לכוונת הכותבת, עצם השחרור מראה על התנערות של המדינה מהאזרחים שהיא כנראה לא ממש אוהבת לראות מלכתחילה כאזרחיה. הרי אף אחד לא מעלה על דעתו שישראל הייתה מאפשרת לחמאס לקבוע משהו על גורלו של אסיר יהודי, אז למה זה בסדר שהיא תקבע לגבי גורלו של אסיר ערבי-ישראלי?
לא יודע. אם מחר איזה כת מטורפת תחטוף 50 חיילים ותתחיל להרוג אותם אחד אחד עד שלא נשחרר ונגרש את, נגיד, בני סלע.אפשר להתנגד לעצם הרעיון, אפשר לתמוך בו, אבל קשה לי לראות למה דווקא ארגוני זכויות האדם צריכים להגיד משהו, ומה בדיוק הם צריכים להגיד על הנושא. זה לא שלמישהו יש ספק שבני סלע צריך לשבת בכלא, או שלמישהו יש ספק שחיילים מתים זה רעיון רע, הדילמה ברורה לכולם. אני לא חושב שהשחרור עצמו הוא הפרה של זכויות האדם של מישהו, ובטח שלא התנערות של המדינה מאזרחיה. (אם הדרישה היתה להרוג את בני סלע, למשל, המצב היה הפוך, והפרת זכויות האדם היתה מובהקת)
צריך לשלול מהטרוריסטים הישראלים את אזרחותם. אולי אפילו לרדוף אותם ולתעמר בהם, אם אתם מבינים את כוונתי.
חציית הקו האדום דווקא נכונה וטובה מבחינתנו. בכך אנחנו מחזקים ומאשרים את הקשר והגורל המשותף של ערביי ארץ ישראל-פלשתינה. לפיכך לפתרון הסופי של בעיית ארץ ישראל נוכל לקבוע שכל צד צריך לוותר. הפתרון היחיד לבעיית הארץ הוא חלוקת הארץ בין שני העמים. כל הערבים יטרונספרו לירדן, כל השטחים הכבושים יטרונספרו לישראל, וכך תשכונּה שתי מדינות זו לצד זו כשנהר הירדן הוא הגבול בינהן.
מעניין אותי לדעת מדוע לא התייחסת לשתיקה של הארגונים הציבוריים של ערביי ישראל (כגון ועדת המעקב) לנושא. כי אחת השאלות היסודיות היא, האם ערביי ישראל רואים את עצמם כאזרחי מדינת ישראל?
נדמה לי כי ביסוד הטיעונים שלך נמצאת הנחת יסוד כאילו דמוקרטיה (יותר נכון מדינה דמוקרטית) היא עניין של נוסחא קוסמית. הדמוקרטיה היא דבר צעיר יחסית בתולדות האנושות. הנסיבות עשויות (או עלולות) להכתיב דמוקרטיה שונה. כרגע אין שום סיבה שהדמוקרטיה הישראלית לא תהיה שונה מדמוקרטיות אחרות. זה נכון גם לגבי הדמוקרטיה הדנית. כדאי לעקוב אחרי מה שקורה בנדמרק.
ההערות של בוגוסלבסקי ושל הבלוג הזה על מעמדם האזרחי של ערבים ישראלים והמשמעות המובלעת בעסקת החמאס הן חשובות ומעניינות, ומרגע שהועלו יהיה להן ללא ספק הד בעתיד.
אבל…
אני מעזה להעלות את הסברה שארגוני זכויות אדם אינם בהכרח ערמומיים עד כדי כך, אלא פשוט 1) לא חשבו על פרשנות כה מושחזת לאירוע 2) לא מעוניינים להאריך את כליאתם של אנשים שלרוב לא זוכים למשפט צודק או לכליאה מוצדקת מהרשויות הישראליות.
אני חושבת שארגוני זכויות אדם רבים בישראל עושים עבודה טובה ויסודית, ולטעמי הנימה הצינית ("למה אני לא מופתעת") שנקטת היא ערעור מופרז על ארגונים שגם כך נתונים לדה-לגיטימציה מצד מתנגדי זכויות האדם בארץ.
לגבי (2):
א. הארגונים כנראה לא חושבים בדיוק כמוך, כי בד"כ רובם קוראים לישראל לחקור ולהעמיד לדין…
ב. ההנחה ששחרור מהכלא הוא-הוא האינטרס של זכויות אדם אין לה על מה להסתמך. כשזכויות אדם נפגעות חלק מהתרופה הוא מיצוי הדין עם הפוגעים. כשמדובר בפשעים חמורים כמו פשעים נגד האנושות – אף אדם שבאמת מאמין בזכויות אדם לא חושב שמי שביצע אותם צריך להשתחרר אחרי חמש או עשר שנים.. המאבק בפטור מעונש (impunity) הוא מאבק מובהק של זכויות אדם. תוכלי למצוא על זה רשימה גם בבלוג זה.
לארגוני זכויות אדם תפקיד חשוב בדמוקרטיה וחלקם עושים עבודה טובה מאוד. זה לא מחסן אותם בפני ביקורת. אדרבה, ביקורת כזאת חייבת להישמע גם עליהם ובמיוחד עליהם כמי שמבקרים אחרים. ציניות? נו טוב, been there saw that.
אני מסכים איתך באופן עקרוני שישראל לא צריכה לנהל מו"מ עם החמאס על אזרחי ישראל. אבל בין הטענה הזו לביקורת על ארגוני זכויות אדם המרחק רב מאד.
קל לבדוק שלו היה מדובר ביהודים שהיו מבצעים את אותם עבירות הם היו כבר מזמן משוחררים לבתיהם, לא היית מעלה את הטיעון לimpunity לו היית קוראת את הפרטים על אותם מורשעים ועל פשעיהם. אבל כמובן מדיניות הענישה של ישראל היא שלא מתייחסת אליהם כאל אזרחים שווים אלא, כרגיל, כאל ערבים ומענישה אותם באופן לא פורפוציונלי.
אז האם ארגוני זכויות אדם צריכים למחות על שחרורם של פושעים שיושבים בכלא רק בגלל דתם? תמהני.
ללא ספק, ההתפשרות של ממשלת ישראל בנקודה זו היא משמעותית מאד. אבל אני רואה בה משהו אחר.
ממשלת ישראל לא עשתה זאת בקלות ומרצון. היא הוכרחה לעשות זאת. היא הוכרחה להכיר בשייכות של אזרחי ישראל הערבים לא רק לישראל אלא גם לעם הפלסטיני. היא לא ביטלה את אזרחותם של אותם אסירים ולא ויתרה עליהם. עדיין לא. וגם אם תעשה זאת, מדובר במיעוט שבמיעוט. למעט בודדים, אזרחי ישראל הפלסטינים לא עסקו בטרור או במשהו שמתקרב אליו. יש יותר אזרחים ישראלים יהודים שעסקו בטרור מאשר אזרחים ישראלים פלסטינים. בימינו יש יותר ויותר אנשים בעלי אזרחות כפולה ומשולשת, בעלי זיקה כזו ואחרת לישויות מדיניות, תרבותיות, חברתיות שונות במקביל. אין קשר חד חד ערכי בין אדם לקבוצה, לזהות, למדינה. הבעיה בהתייחסות של ישראל היא שהיא תובעת הפרדה חדה וברורה. בין יהודים ללא יהודים, ובין ערבים ליהודים. זהו שלב חשוב ואני רואה בו פוטנציאל חיובי.
המאבק בין ישראל לבין הפלסטינים או בין ישראל לבין החמאס אינו מאבק בין שתי ישויות בעלות מעמד ריבוני מקביל פחות או יותר כמו שתי מדינות, לכן לדבר על ויתור על ריבונות על אזרחים לטובת החמאס (כאילו מדובר בישות ריבונית) הוא טענה פורמאליסטית בעיקרה.
טענה פורמאליסטית נוספת שאפשר לטעון היא שביטול פסקי דין של בתי דין בעקבות הסכם מדיני של הרשות המבצעת הוא ביטול שרירותי ולא ענייני של מספר עצום של החלטות של הרשות השופטת בידי הנשיא כשליח של הרשות המבצעת. טענה פורמאליסטית נוספת אפשרית היא שצרפת ויתרה על ריבונותה על היהודים בכך שהיא נתנה לישראל לנהל משא ומתן על שחרורו של אזרח צרפת.
בערבית אומרים: צ'רבני ובכא סבקני ואשתכא
הוא הרביץ לי והתחיל לבכות, הקדים אותי והתלונן!
כרגיל, הערבים מכניסים את הרגל לדלי ומאשימים את היהודים…
החקיקה שמקדמת ישראל ביתנו, לשלילת אזרחות ממי שהורשע בטרור, היא צעד חשוב. וכן, כמובן, שישללו גם מיהודים ומהוענונו הבא והיגאל עמיר הבא והאודי אדיב הבא וכו
אף על פי שאני מסכים שיש כאן בעייתיות מסויימת, אני לא רואה אותה כבעייתית כמו שאת מציגה אותה. ישראל פנתה מספר פעמים לארה"ב, בעניין שחרור פולארד. אילו ארה"ב הייתה נענית לבקשה, במסגרת הסכם עם ישראל, האם ריבונותה על האזרח פולארד הייתה נפגעת? האם פולארד היה נחשב לחלק מאזרחי ישראל?
האזרחים אותם החמאס מבקש לשחרר, הם אזרחים ישראלים, שפעלו בשם אידיאולוגיה של החמאס. ולכן סביר שהחמאס ידרוש את שחרורם. אילו היה יהודי כשר, שהיה עוזר לחמאס, ייתכן וגם הוא היה נכלל בהסכם. אם החמאס היה דורש שחרורו של ערבי ישראלי, שנשפט על רצח אישתו, כנראה שהיינו מדברים כאן על בעיה אמיתית. כאן, אני לא רואה בעיה, וודאי לא כזו שדורשת יחס מארגוני זכויות אדם.
[…] תגובות « האזרחים הישראלים של החמאס […]