מדד חדש בא לעולם: ‘מדד בית הקלפים’. מעתה בכל פעם כשפוליטיקאי טוען שכל הטענות נגדו אינן אלא מזימה שרקמו יריביו כדי להפילו, שאלו: “כמה זה בסולם בית הקלפים?”. קנוניות ותככים קיימים, כידוע, בשפע בעולם הפוליטי. יש המעדיפים להסתכל רק עליהם. זה יותר מעניין (אותם בכל אופן), וגם פוטר אותם מהתייחסות רצינית לנושא של עבירות מין המיוחסות, על פי החשד, לפוליטיקאים הנהפכים לפתע לקורבנות לכאורה. או חמור יותר, מאפשר להם לבטל את אותם חשדות מראש.
אומר מיד: אין במה שנכתב כאן שום הבעת דעה בשאלה האם היה על היועמ”ש להורות על בדיקה (הליך שאינו פתוח בפני נחשד שהוא אזרח מן השורה, נזכיר), כשמדובר בתלונה על עבירה לכאורה שכבר חלה עליה התיישנות. ההחלטה היא לכל הפחות בעייתית ודורשת הצדקה. שוב, לא זה הדיון כאן. על שאלת ההתיישנות לגופה אומר משהו בחלקו השני של הפוסט.
בית הקלפים? קונספירציה? גם בפרשת נתן אשל נשמעו הקולות הללו, שטענו כי הפרשה התפוצצה על רקע מאבקי כוח פנימיים. אז כתבתי:
זה ברור שמאבקי כוח הם חלק אינטגרלי מהפוליטיקה. וכשהם מסתבכים בפרשיות הטרדה למיניהן (זאת לא חייבת להיות הטרדה מינית), האשה נהפכת לקורבן כפול. גם להטרדה וגם למאבקי הכוח המתקיימים על גבה. היא תמיד תצא מפסידה (…) גם בתסריט הכי פראי, שבו משתמשים באשה באופן מכוון למטרות “חיסול” פוליטי, היא הקורבן. והיא קורבן פעמיים. כי אם מישהו משתמש בה כדי לסלק את ראש הלשכה (…) – היא קורבן לא רק של מי שמטריד אותה אלא גם של המחרחר.
כי מה שחשוב הוא מה היה. אם בוצעה הטרדה מינית, תקיפה מינית, בעילה אסורה בהסכמה או עבירה מכל סוג שהוא – עליה להיבדק ולהיחקר. ללא קשר לכך שמישהו משער כי היא הועלתה כעת רק כחלק מקנוניה פוליטית אה-לה בית הקלפים. שכן, שוב כמו שכתבתי אז: “מה שברור לי הוא שתמיד צריך לזכור מי הקורבן האמיתי. גם אם מישהו בחר לפוצץ פרשיה מסוימת בעיתוי מסוים בגלל שיקוליו הוא, זה לא מפחית כהוא זה מחומרתה. Keep your eyes on the victim…” .
השאלה החשובה באמת כאן, ובה עלינו להיות ממוקדים, היא קודם כל האם בוצעה עבירה. או התקיימה התנהגות לא הולמת, אף אם אינה פלילית, שאינה יאה למי שמבקש לעצמו תפקיד בכיר. במקרה הזה, בכיר הבכירים. ואין לשתף פעולה עם ניסיון ההסטה של השאלה הזאת למחוזות אחרים ועם מי שהסטה כזאת משרתת אותו. (ואף מלה על הנפיחה של ירון לונדון והפורום הגברי המצחקק). השאלה למה זה עולה כעת רלוונטית, בעיני, רק אם יתברר לגבי הטענה עצמה שמדובר בבדיה מצוצה מן האצבע שלא היתה ולא נבראה ונועדה כל כולה לסכל מועמדות של פוליטיקאי זה או אחר.
ולמה היא נזכרה רק עכשיו? בנוסף למה שייאמר מיד, על הקשיים של המתלוננות, יש גם את הצד הציבורי של העיתוי. כפי שהיטיב לבטא רועי פלד (ומתפרסם כאן ברשותו):
לכל התוהים והתמהים ומרימי הגבות – לא, זה לא מקרי שפרשיה מתעוררת בדיוק כשמישהו עומד לפני מינוי בכיר (מאד), וכן, זה לגמרי הגיוני שכך יהיה. אנחנו עוברים לסדר היום על הרבה דברים מכל מיני סיבות, והולכים איתם בלב שנים ועשורים, ואז כשאי-צדק נהיה חמור יותר ומשווע יותר, אנחנו משתכנים ומוציאים אותם החוצה. זה רק טבעי ואפילו הגיוני. לכן בארצות הברית צולבים כל מועמד לתפקיד בכיר בשימוע לקראתו עולים תילי תילים של סיפורים מעברו. לכן ראוי הדיון הציבורי הפתוח בדבר מועמדותם של מועמדים לכל מיני מועמדויות, ולכן צריך להקשיב ולהתייחס לטענות לגופן.
ובאמת, לא הספיק לנו משה קצב אחד? לא עדיף שהטענות יתבררו עכשיו?
להאריך את משך ההתיישנות, לא לבטלה
ועכשיו לעניין (המשפטי) של התיישנות. שמדי פעם עולות הצעות לבטלה בכל הקשור לעבירות מין. אני תומכת בהארכה של משך ההתיישנות על עבירות מין או על חלקן (בהתאם למדרג של חומרתן). אך אינני תומכת בביטול מוחלט של ההתיישנות על עבירות אלה.
מדוע לא לבטל את ההתיישנות?
להתיישנות יש מספר רציונאלים.
מהותית ופילוסופית, היא מבטאת את הרעיון שבני אדם משתנים או לפחות יכולים להשתנות. ויש לאפשר להם זאת. אינני מי שהייתי לפני 30 שנים. לא נכון שתשלום על חטאי העבר ייגבה לעד. באין התיישנות לא מאפשרים לשוב, לתקן דרכים.
ראייתית, יכול להיות קשה מאוד להוכיח מעשים שנעשו משעבר זמן כה רב ולהסתמך על זכרונם של עדים בהקשר זה.
בישראל, למיטב בדיקתי, אין התיישנות רק על עבירות לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם ולפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, ועל רצח ראש ממשלה.
אינני חושבת שעבירות מין (או אחרות) צריכות להצטרף אליהן כעבירות שאין עליהן התיישנות כלל.
יש מדינות בארה”ב שבהן אין התיישנות על עבירות פליליות חמורות? – זהו טיעון גרוע במיוחד שמגייסים לטובת הקמפיין לביטול ההתיישנות. יש גם מדינות בארה”ב שיש בהן עונש מוות. הן לא המודל שלי.
מדוע להאריך את משך ההתיישנות?
על אף הקשיים שצוינו לעיל, ישנם טעמים כבדי משקל להארכת משך ההתיישנות בעבירות מין והם מגיעים ממקורות שונים המשתלבים זה בזה.
כשמדובר בעבירות מין חמורות, פעמים רבות הן גורמות לטראומה. התגובה הגופנית המיידית לטראומה יכולה להיות של דיסוציאציה (ניתוק הנפש מהגוף), קפיאה (תגובת הגוף לאיום קשה מנשוא שהוא לא יכול להפעיל מולו את תגובת ה-fight or flight. למעשה מדובר ב-FFF: fight/flight/freeze. מומלץ בהקשר זה ספרו של ד”ר פיטר לוין “להעיר את הנמר”), ועוד. לטראומה פנים רבות. הטראומה הנפשית לעיתים קרובות מודחקת, ומתפרצת רק בעקבות טריגר. לפעמים ניתן להתמודד איתה רק בעקבות טיפול פסיכולוגי ממושך של שנים רבות. שבעזרתו אפשר לעבד את מה שקרה ונוצרים מקורות תמיכה פנימית וחיצונית המאפשרים לפעמים גם לאזור אומץ ולהתלונן. כל זה נכון כפל כפליים כשמדובר בעבירות מין שנעברו בילדים צעירים בכלל ובתוך המשפחה בפרט (גם אם מניין ההתיישנות מתחיל עם הגיעם לבגרות או לגיל 28, בהתאם לעבירה). לכן נכון יהיה להאריך את משך ההתיישנות כדי לאפשר לנשים (בעיקר, לא רק) לתבוע צדק בתוך ההקשר המורכב והקשה הזה.
טעם אחר קשור לקושי הפסיכולוגי להתלונן: תופעה ידועה היא כי נשים מאשימות את עצמן(!) שהוטרדו ומתביישות בכך שנאנסו. ואנחנו אחראים לכך כחברה, שבמשך שנים רבות מעבירה את המסר הזה, של האשמת הקורבן.
טעם נוסף נוגע ליחס שמקבלות מתלוננות במשטרת ישראל, בבתי המשפט ובעיקר בזירה הציבורית והתקשורתית. כל פרשה חדשה מעלה את השאלה “מדוע אינכן מתלוננות?” (או “למה רק עכשיו?” כשהן כן…). והתשובות – בדמות סיפורים רבים מספור על היחס המחפיר שקיבלו נשים שכן עשו זאת – מציפות ומאיימות להטביע. החל ממתלוננות על אונס שנשאלות במשטרה אם נהנו וגמרו (כאן וגם כאן); עבור בזאת שהגישה תלונה על מאונן סדרתי בפומבי שנשאלה שם, תוך צחקוק, אם היא בטוחה שלא עברה בכוונה במקום כדי “להציץ”, אולי היתה “סקרנית”; ועד לעורכת-הדין שבימים כתיקונם מגינה בעצמה באסרטיוויות על קורבנות, שכשנפלה קורבן להטרדה מצד שוטר תנועה לא הצליחה להגיב מיד, ולמכתב התלונה ששלחה בסופו של דבר למח”ש התקבלה תשובה לקונית לאחר 10 ימים: ”תלונתך נסגרה מחוסר ראיות” בלי שבכלל זומנה כדי לקבל את גרסתה. אלה הן דוגמאות ספורות (שלוקטו בכלל בעקבות פרשייה קודמת) ואינני מאריכה בהן. אפשר ואף מומלץ לקרוא ביתר פירוט בסעיף 9 בפוסט הזה. (שגם מתייחס בסעיפים אחרים לחזקת החפות, לטענת משפט השדה ולסוגיות נוספות). רק כדי להזכיר שיש לנו חובה כחברה לתקן את המצב הזה לפני שאנחנו שולחים אותן להתלונן – בזמן! – או ש”ישתקו”. המתלוננות אף פעם לא יוצאות בסדר, כפי שממחיש זאת באופן קולע “המדריך למתלוננת הטובה” שיצרה לינוי בר-גפן (אפרופו דיון בשאלה של השעיית החשיבה הביקורתית שלנו כלפי המערכות לאכיפת החוק דווקא ורק כשמדובר בעבירות מין. גם הוא מתפרסם כאן ברשותה וכמו שהיא אומרת, כבר דורש עדכון או מדריך המשך, כי מאז כבר צצו קלישאות חדשות…):
אם כן, כאמור, להאריך התיישנות – כן. לבטל – לא.
ובואו לא נתבלבל: הבעיה איננה המתלוננות. הבעיה היא המטרידים, התוקפים והאנסים. אלה שמפעילים אלימות מינית, לא אלה שנופלות קורבן לה.
עוד בנושא:
עשר הערות על התגובות לפרשת רוזן
Keep your eyes on the victim
שאלה-לכמה זמן להאריך. לאחר כמה שנים הסיבות שמצדיקות שיהוי בהגשת תלונה פג תוקפן?
[…] נעמה כרמי על מדד בית הקלפים המופרך. נכון. […]