במאמרה ‘קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי’, מגוללת אווה אילוז סיפור מזעזע על רופאים ערלי לב וצוות רפואי אטום. מעבר לתאור של הכאב האישי יש מקום, ודאי עבור סוציולגית כפרופ’ אילוז, לפרספקטיבה המנסה לטעת ארועים כגון אלה בהקשר הרחב שלהם; אך אינני בטוחה שכל מסקנותיה הכלליות תקפות וכל הסבריה משכנעים.
כמה דברים צריכים להיאמר קודם כל על הסיפור עצמו.
ראשית, ההתנהלות כפי שהיא מתוארת עומדת לכאורה בניגוד לחוק בכמה היבטים. כמו רופא הקובע תור לפציינט פרטי בתוך בית החולים הציבורי באמצע היום. ואחר כך גם אינו מוציא קבלה על התשלום במזומן שקיבל עבור הביקור.
(אפשר לשאול, כמובן, האם לא נכון יותר היה פשוט להגיע לחדר מיון במצב המתואר, כשאדם חש ברע מעכשיו לעכשיו. אבל זאת כבר בבחינת חכמה שלאחר מעשה).
שנית, שאלתו “את עורכת דין?” המופנית אליה לאחר שאילוז הנדהמת אומרת לפרופ’ ק’, כשהוא מבקש מהם לצאת ממשרדו, כי הוא ודאי יודע שהוא “מחויב, על פי הקוד האתי של הרופאים, לעזור לאדם חולה". כאילו מי שמבינה שהתנהגות כזאת איננה אתית (שלא לדבר על אנושית) חייבת להיות עורכת דין… אגב, כלל לא בטוח שלו היתה עורכת דין המצב היה משתפר, ואולי להיפך. יתכן שדווקא תשובתה השלילית הביאה לכך שלא יסלק את החולה האומלל ממשרדו. מנסיוני, רופאים שרצו להתנצל בפני חולה על התנהגותם קיבלו הוראה מההנהלה לא לעשות כן, פן זה יגרום למקבלת ההתנצלות לתבוע את בית החולים. מצב העניינים בפועל הפוך, כמובן: מחקרים רבים מראים כי התנצלות של רופאים מפחיתה את כמות התביעות נגדם. שכן פעמים רבות כל שחולים רוצים הוא הודאה בטעות או הכרה בסבל שנגרם להם מהיחס הלא הולם, אם לא בלתי אנושי, שקיבלו. וגם אם היתה רשלנות רפואית, במקרים רבים הם לא יתבעו אם יתנצלו בפניהם. התנצלות שמחזירה אותם מהמעמד של תת-אנוש שאליו הורידו אותם הרופאים ביחסם כלפיהם בחזרה לזה שלהם ושאין להפקיע מהם: בני אדם. עד כדי כך שבארה”ב יש כבר חברות ביטוח המחייבות רופאים להתנצל כחלק מתנאי הפוליסה. ובכך מרוקנות, כמובן, את ההתנצלות מכל ערכה.
שלישית, דברים רבים עדיין יכולים וצריכים להיעשות. או לפחות יכולים וצריכים היו להיעשות אז. אבל עדיין לא מאוחר. למשל, דרישה לקבל הסבר לסיבת המוות. למשל, פנייה לנציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. הציפייה שאשת יחסי הציבור של בית החולים תחזור לאילוז בטלפון קצת תלושה, הייתי אומרת. לעומת זאת תלונה כתובה למנהל בית החולים או לממונה על פניות הציבור בו, עם עותק למנכ”ל משרד הבריאות (כפי שעשיתי אני) – תביא גם לתשובה. למרות שגם אז מנסים למרוח לעיתים קרובות וגם אז צריך להתעקש. לאילוז אמנם יש בימה לפרוש את סיפורה, אבל עם כל החשיבות הציבורית שבדבר זה אינו בא במקום הצורך להגיש תלונה מפורטת בכתב. במיוחד אם רוצים שגם יופקו לקחים. והארועים המתוארים במאמר מספקים תשתית לכמה וכמה תלונות כאלה. אפשר להצטער שאילוז איננה נוקבת בשמם של הרופא והמוסד שבהם מדובר; אף כי אחרי שורה וחצי לי, לפחות, זהותם היתה ברורה. (זה לא ק’ מקפקא, על אף הפיתוי הספרותי). שהרי כך גם לא הוגשה תלונה, גם לא נעשה naming and shaming וגם מוטל צל כבד על כל אותם רופאים מסורים שלא בהם מדובר. אבל מי כמוני מבינה את אילוז שנמנעת מכך וגם את סיבותיה.
אשר להסבר הכללי: אינני בטוחה כלל ש”מדינת הקסרקטין” והכיבוש הם שאחראים למה שמתארת אילוז. ודאי לא בלעדית. האם במדינות אחרות המצב שונה? האם שם לא נתקלים ביחס כזה מרופאים? האם אילוז בדקה זאת וחקרה לפני שפיתחה את ההסבר שלה? עם זאת, אני חייבת לציין שאת המשפט “מתערב איתך שהוא היה קצין בצבא” שמעתי גם אני – מלה במלה! – כשיצאתי המומה ומושפלת מפגישה עם רופא המשפחה(!) גינזבורג, ממי שליווה אותי לאותה פגישה שהגעתי אליה בשפל מצבי הפיזי ויצאתי ממנה מרוסקת עוד יותר. (כבר לא “רופא” המשפחה שלי, אל דאגה). כך שעם האמירה המבארת “רק בצבא אפשר ללמוד להתנהג ככה לאנשים” אני יכולה להזדהות לפחות באופן חלקי. אבל מה שיכול להסביר התנהגות אישית יהירה של רופאים מסוימים, וגם זה לא באופן בלעדי – הרי יש רופאים שהיו קצינים ומתנהגים אחרת ויש מאפיינים אישיותיים שאינם קשורים לשירות בצבא – עדיין לא מהווה הסבר כללי מספק לחוסר חמלה וליחס לא אנושי במערכת כולה. (מערכת שיש בה רופאים רבים שכלל לא שירתו בצבא, למשל). להאשים את הכיבוש והשליטה בעם אחר בכל רעותיה וחולייה של החברה הישראלית בכלל ושל המערכת הרפואית בפרט נשמע כמו רדוקציה פשטנית, לא כמו הסבר. לתופעות, ודאי לתופעות מורכבות, יש בדרך כלל מגוון סיבות. אך השאלה איך נהפכנו לחברה כל כך אדישה וקהה לסבל בכלל, והצמחנו מערכת רפואית כל כך חסרת חמלה בפרט – צריכה להישאל. הרבה יותר חשוב, יש לשאול איך אפשר להחזיר אליהן את החמלה ואת האנושיות. שכן שלא כמו אילוז, אני לא שותפה למסקנה החותמת את המאמר (המתורגם לעברית), כי “נחמת עניים היא לדעת שחברה כזו — כמו רופא יהיר וקר המורה לאיש זקן וחולה לצאת מחדרו — בסוף תשקע”. בשבילי פרוגנוזה כזאת איננה נחמה כלל. גם לא פורתא. אין לי ארץ אחרת.
גם הקביעה ש”מבין כל המעמדות, החולים הם הנזקקים ביותר” דורשת עיון. האם אסירים נמצאים פחות במצב של “תלות חריפה”? הרי גם בית סוהר הוא מוסד טוטלי במובן הסוציולוגי שהיא מתארת,“כלומר מוסד שאחראי על אנשים יומם ולילה ומספק להם את כל צורכי המחיה: קורת גג, מזון, תרופות, בגדים, היגיינה. במובן זה, בית חולים הנו מוסד שבו כוח יכול לבוא לידי ביטוי בצורה הכי גלויה שלו”. (יותר, נגיד, מצבא, אפרופו?) האמנם בית חולים הוא “הארגון שמייצר את דיפרנציאל הכוח הקיצוני ביותר”, יותר מכלא? נכון שלבית חולים כולנו יכולים להגיע, בלי שעשינו כלום ובלי לעבור על שום חוק… לא כעונש, אלא כחלק מהמצב האנושי. כל אחד מאיתנו יכול בכל רגע להיהפך לחולה ולהיות “תלוי באופן ישיר, מיידי ומוחלט באותו אדם המחזיק כעת במעין שליטה כמעט אבסולוטית על גופו”. לא רק זאת, חולים נמצאים במצב השברירי ביותר. הם סובלים וכואבים ורופאים וצוות רפואי מצווים לסייע להם ולהקל על מכאובם. זה ודאי הקשר שונה מאוד מזה של אסירים וסוהרים. מצד שני, בעוד שלכל חולה יש בדרך כלל בני משפחה או חברים בריאים המלווים אותו ויכולים להיות לו לפה, נדמה לי שלאסירים יש הרבה פחות מי שישמיע את קולם וזעקתם בחוץ. מה שנעשה מאחורי חומות הכלא מגיע עוד פחות לידיעת הציבור מאשר מה שנעשה בין כתלי בית החולים; שבו לצערנו מבקרים כולנו, אם לא כחולים כי אז כמלווים. אך אני מסכימה שחולים הם לבטח אחת הקבוצות החלשות והנזקקות ביותר (כמובן כל עוד מדברים על בני אדם ולא על בעלי חיים). וחוששים להתלונן בגלל התלות שלהם ברופאים בעניינים הרגישים והקריטיים ביותר של חייהם. ומותם. ודאי שניצול לרעה של הכוח (המוחלט כמעט) שיש לרופא על החולה הוא מהדברים הבזויים והמקוממים ביותר האפשריים. אותם רופאים המצווים, נזכור (ובעיקר יזכרו הם): “והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים”.
הידיעה שכל אחד מאיתנו יכול להיהפך בכל רגע לחולה, תלוי ונזקק, סובל וכואב – היא אולי המפתח לתשובה לשאלה שהצגתי קודם. זה איננו מפתח קסם שפותח את הדלת לאולם שבו נמצאות החמלה והאנושיות על מדף, מוכנות להשגה. אבל ההבנה העמוקה כי השבירות היא המצב האנושי הבסיסי היא המפתח לדרך שבה נגשש ונסלול את דרכנו חזרה. אל האנושיות והחמלה. בזוכרנו, כפי שכתבתי אני בזמנו על בית החולים, כי “הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה; בחיינו השבירים כל-כך, שבכל רגע יכולים להתנפץ לרסיסים. לו היינו כולנו מפנימים באמת את התובנה הזאת, היו גם בתוך הבניין הזה ובתוך ממלכת החולים שהוא מסמל, הרבה יותר אנושיות וחמלה.”
תנחומים לאווה אילוז. השתתפות בצער כולנו.
הערה מנהלתית: תודה לתורמת המעלה תרומה דרך קבע לבלוג. ניתן להוקיר את ההשקעה הרבה בכתיבת הבלוג על-ידי תרומות לאחזקתו באמצעות כפתור הפייפאל. תודה.
מסכים עם כל מלה. קרובת משפחה מטופלת בחו"ל וזכתה ליחס מגעיל בה במדה.
נראה לי שדווקא ההבנה ששבירות היא המצב האנושי- גורמת ללא מעט מהרופאים לנסות להתכחש אליה, ולוותר על אנושיותם תמורת אשליית חסינות.
תודה על רשימה מדודה ומדויקת. נראה שנקודת החולשה הבולטת ביותר במאמר של אילוז היא הניסיון לקשור באורח הדוק מדיי בין ההתרחשות הפרטית הכואבת, המבזה והעגומה ובין המישור הסוציולוגי-פוליטי-כללי יותר. ניתוח מהסוג הזה חייב להיות זהיר ולזכור שהוא עושה אינדוקציה ממקרה אחד בלבד ולא להערות פנימה כל רעה חולה, קשורה ושאיננה קשורה – תוך ביטול כמעט מוחלט של המישור הפרטי, האישיותי ולעתים גם המקרי של ההתרחשות הספציפית. בוודאי כאשר ה'חוקר' במבט הפסוודו סוציולוגי-אנתרופולוגי הזה הוא חלק אמוציונלי ואינטגרלי מההתרחשות עצמה.
מסכימה עם קלרה. אילוז נגררה במאמרה לאינדוקציה ממקרה אחד בלבד. לא כל רעה חולה קשורה למקרה הספציפי של אביה של אילוז.
משתתפת בצערה של אילוז וצער המשפחה. קראתי את המאמר ושאלתי עצמי איך זה שהמשפחה הסכימה שהחולה יקבל קורטיזונים, בעוד שרופא המשפחה בפריז אסר זאת עליו. יש בכך סוג של רשלנות תורמת. למרות שפרופ' ק הורה על טיפול כזה, המשפחה הייתה חייבת להתנגד.
נראה לי שאין ויכוח בכלל על כך שהיחס שהמשפחה קיבלה היה נורא. קשה לי לענות על השאלה באיזו מידה הוא מייצג את הכלל, אבל במשאים והמתנים שהיו לי עם בתי חולים, למרות המצב הקשה שמאפיין אותם, נתקלתי גם בהרבה אנשים טובים וחומלים – החל מרופאים וכלה במי שמחלקים את הארוחות לחולים, ועבור דרך כל מי שבאמצע. משהו בהכללה שנוקטת אילוז מפריע לי.
רק לדייק בעניין זעיר: על פי הכתוב במאמר, הפרופסור לא גירש את החולה ממשרדו, אלא את אילוז עצמה. הוא אמר "צאי", ולא "צאו". בדקתי גם במהדורה המודפסת וגם בזו שברשת. זה לא משנה הרבה לעניין היחס הגרוע, וחוץ מזה ייתכן שהייתה כאן טעות הקלדה של העיתון ושהוא אכן כן אמר "צא", אבל זה לא מה שכתוב במאמר.
[…] ♦ נעמה כרמי על הכתבה של אווה אילוז משישי האחרון בהארץ, המתארת את מותו הפתאומי של אביה בביה"ח בישראל. […]
מהניסיון שלי, יש המון רופאים, אחיות וצוות רפואי שרוצים לעזור ועושים כמיטב יכולתם אבל הם כורעים תחת העומס וגם לא פעם, תחת האלימות של החולים. יצא לי לראות לא פעם חולים שדורשים טיפול מיידי למרות שיש תור והם מוציאים את האגרסיות שלהם על הצוות הרפואי. אני גם חושב שרמת האדישות וחוסר החמלה נמצאים במתאם עם רמת הבכירות של הרופא. רופאים צעירים ומתמחים הם אנשים נפלאים שבאמת רוצים לעזור, אבל איכשהוא אחרי שנים במערכת נראה שרגשותיהם קהים.
אני תוהה -לו הייתה פרופ' אילוז נתקלת בבית החולים ברופא מסור חומל ורגיש הגר באיזו התנחלות בגדה [בוודאי ישנם כמה כאלו ] האם היו מסקנותיה שונות? לבנות תילי תילים של פרשנות סוציולוגית ופוליטית על בסיס ניסיון פרטי זה נראה מופרך ולא מסייע כלל להתמודדות עם רעות חולות שאכן קיימות במערכת הבריאות-בצד נקודות זכות לא מעטות.
לצערי אני עוסק במערכת בצד המשפטי שנים רבות ועקב נסיבות פרטיות אני חווה אותה כמלווה למעלה משתיים באופן יותר אינטנסיבי. יש בה הכל, רופאים טובים וחומלים ורופאים שיחסי אנוש הם הצד החלש שלהם-מה שלא אומר בהכרח על המתאם בטיפול. בכל מערכת אנושית וארגונית נמצא את הגיוון הזה.
[…] לספר דרך אזכורו באחת מהתגובות למאמרה של אוה אילוז שעליו כתבתי גם אני. התגובה, של רופא יקר, הזכירה את שבעת החטאים של הרופאים […]