הפוסט הזה לא יעסוק ביורם זק ובשערורייה שנוצרה סביב התבטאותו, המכונה משום מה “פליטת פה” אף כי היא רחוקה מלהיות כזאת. אלא, באחת הסוגיות שעולה מהדיון שהתפתח סביב העניין. והוא הצורך והראויות של ההפרדה בין הפומבי לפרטי ובין הדברים שנאמרים בכל אחת מהזירות. יש המלינים על כך שכבר אי-אפשר לדבר בחופשיות אפילו בשיחות פרטיות. שזה מעקר את השיח. (אמירתו של זק איננה דוגמא לשיחה פרטית, כמובן). יש הקובלים על צביעותה של ההבחנה בין הפרטי לפומבי בהקשר זה; הבחנה הגורמת לנו להימנע מלומר את שעל לבנו אם זה אינו עומד בכללי הנימוס או התקינות הפוליטית.
אך ההבחנה בין הפרטי לפומבי בכל הנוגע לסיטואציות דיבוריות היא חיונית. הן לנו כבני-אדם הן לחברה מתפקדת. כתבתי בזמנו על כך שמה שנאמר מאחורי גבנו רצוי שיישאר שם, ושאני חושדת תדיר בכוונותיהם של השליחים הששים להשמיע לנו אותו, לטובתנו כביכול. כנראה שהיכולת לא לומר כלל את מה שאיננו יכולים לומר בפניו של בן שיחנו היא מעלת קדושים וטהורים. רובנו זקוקים להבחנה הזאת, המאפשרת לנו לחלוק עם אדם קרוב את תחושותינו או דעותינו בנסיבות פרטיות. מחשבות שלו היינו נותנים להן ביטוי בהקשר פומבי יותר – היינו הורסים את קשרינו עם אותו אדם או חוצים קו אדום חברתי.
הקו הזה לא נמתח סתם כך. אפשר לפטור את כללי הנימוס כצביעות, ואפשר לראות שהחלופה היא לא רק גסות רוח אלא גם קושי בתפקוד חברתי. מי יכולה היתה לסבול שמישהו יאמר לה בפניה כל מה שהוא חושב עליה? ממש כמו ההבחנה בין מחשבה למעשה המשמשת את הפסיכולוגיה, כך גם ההבחנה בין סיטואציות דיבור – למי אנו אומרים מה ומתי – חיונית לבריאותנו הנפשית. ישנם דברים שאיננו רוצים או יכולים לשמור רק לעצמנו. אנו רוצים לחלוק בהם. דאגה בלב איש ישיחנה. יש לנו צורך במרחב בטוח המאפשר לומר בגילוי לב את שאנו חושבים, אך מגן עלינו מפני תוצאות האמירה לו היתה נאמרת בפומבי. העובדה שאני מרשה לעצמי לומר לחבר קרוב דברים שלא אומר בפני אנשים אחרים איננה הופכת אותי לצבועה אלא פשוט לאנושית. חיינו בנויים מעגלים-מעגלים בהקשרים שונים ואחד מהם הוא מידת החשיפה של עצמנו שאנו בוחרים בה כלפי אנשים אחרים.
כך גם אין לבלבל את הסיסמה הפמיניסטית ‘האישי הוא הפוליטי’ עם חוסר פרטיות, ודאי לא עם ראויות של מצב כזה. למעשה, טמונה בו סכנה גדולה. התובנה הפמיניסטית נועדה לומר כי מה שנשים רבות סוברות שהוא בעיה אישית שלהן אינו אלא ביטוי למצב חברתי כללי. לא לטעון שהכול פוליטי. כי אז הרי דבר אינו פוליטי, כמו שאני חוזרת ואומרת לגבי אמירות מסוג הכול (או לא כלום). אף כי בסופו של דבר הפוליטי (במובנו הרחב), הוא הקובע במידה רבה מה פרטי ומה לא.
יש השלכות נוספות להזזת הקו בהבחנות קשורות. “לא לפרוטוקול” (off the record) היא אמירה שגורה לא רק בשיחות עם עיתונאים, אלא גם בישיבות שבהן מתנהל רישום פרוטוקול הלכה למעשה. ככל שנאכפות יותר נורמות של שקיפות באשר לגילוי פרוטוקולים כאלה (למשל, בהליכי קידום באוניברסיטה) – תהליך חיובי כשלעצמו – כך נדחקות אמירות שקודם נאמרו בישיבה עצמה לאותו אזור דמדומים של “לא לפרוטוקול”, או לשיחות המסדרון. מתחשבים בהן, אך לא נותנים להן פומבי. רוצה לומר, נורמות של גילוי ופרסום אינן מחסלות את מה שלא נעים או לא ראוי לומר בגלוי, אלא רק יוצרות חיץ בין המגוּלה לבין מה שנשאר מאחורי הקלעים.
לעיתים יש מידה רבה של אומץ בלומר את מה שכולם חושבים בלבם ולא מעיזים להעלות על דל שפתיהם. אך לפעמים ביטוי כזה נע בין טפשות לבין מה שאסור לו להיאמר בפומבי. וכמו תמיד, בהבחנה בין השניים נעוצה עיקר התבונה.
קרוא וכתוב 
צודקת מאוד (אבל אל תגלי לאיש שאמרתי את זה…)
הידע שלי על תוכניות האח הגדול [והישרדות וכיו"ב] הוא מקריאה בויקיפדיה. אני פשוט לא מצליח להביא את עצמי לצפות ולו בפרק אחד למען ההשכלה הכללית. מכל מקום נדמה לי שתוכניות אלו מטשטשות כמעט לגמרי את החיץ המקובל בין הפרטי לציבורי ואנו עדים לטשטוש הזה גם בחיים שמחוץ למסך[יש דבר כזה]. עצם העובדה שצריך בכלל להסביר שאי חשיפה מלאה של רגשות או מחשבות אינה צביעות ויש לגיטימיות לקבוע היכן ולמי מותר לחשוף את הפרטי מלמדת שמתחולל שיבוש ערכים-הקביעות שלך אמורות היו להיות מובנות מאליהן ואם יש להסביר שוב את המובן מאליו זה מצביע על חולי מאד יסודי.
קראתי על חטאו של יורם זק וזה באמת לא שייך לנושא הפרטיות אלא לעובדה שהטשטוש בין הפרטי לציבורי הוא סוג של התבהמות [סליחה על הביטוי] שיש לו מאפיינים רבים. גם במישור הפרטי ביותר לא הייתי מתבטא באופן כזה ואולי זה מצביע שאני כבר לא שייך באמת למה שהולך וכנראה כמו בשיר של קול פורטר הכל הולך
לדאבון לב את מדברת מתוך עולם ערכים ונוהלים שהיה על עולם שונה לחלוטין. אני מחבב ומעריך בלוג זה, אך בכל זאת. נסעת פעם ברכבת או אוטובוס? אני נוסע כעיקרון. כעיקרון אני גם לא מתבונן בTV בכלל לא. איני יודע מה יש בתוכניות "ריאליתי" אבל הטלפונים הניידים יצרו תערובת אדירה בין מה שפעם היה רשות הפרט לבין רשות הכלל. בשעות העומס את(ה) שומע(ת) לפעמים שתים שלוש שיחות אינטימיות מכל בחינה שהיא. את שומעת אנשים מדברים בפומבי, בלשון גסה עד כדי הסמקה, על נושאים שאנשים בקושי מספרים לאחדים מבני משפחתם ובודאי לא לכולם. נושאים וענינים שבעל לא מספר לאישתו אישה לא מספרת לבעלה, נער או ילד לא מספר להוריו. עסקי מין כספים רפואה ועוד אישיים ואינטימיים ביותר. גדל דור של בני אדם נניח מגיל 10 והלאה שכל הגדרת החבוי החסוי הסגור המוגבל שונה לחלוטין משל גבר או אישה בגיל, נניח 45 ומעלה. אני די ביישן, נוכחתי לפחות פעמיים כאשר באוטובוס 51 בין ת"א לפתח-תקווה, עמוס ודחוס כקופסת סרדינים, נוסע שנשבר התפרץ על פטפטן כזה בצעקות: "נמאס לשמוע את השטויות שלך". ורוב הנוסעים היו לצידו. אבל התופעה הזו נמשכת ומתחזקת.
לא הבנתי למה אמירתו של זק אינה דוגמה לשיחה פרטית. זק בפירוש אמר את הדברים כשהוא משוכנע שהוא במסגרת "פרטית" (כלומר: שומעים אותם מספר מצומצם של אנשים שהוא מכיר היטב וייעד את האמירה הזו לאוזניהם בלבד).
הדברים הפכו לפומביים רק בגלל התקלה הטכנית שבעטיה שודרו הדברים בטעות. או שאולי זו לא היתה טעות?
אמירה פוגענית המהווה הטרדה מינית (לכאורה), הנאמרת בסביבת עבודה, לא יכולה להיחשב ל"שיחה פרטית".
זק, כאמור, איננו נושא הפוסט. מצרפת שני קישורים לקריאה בנושא:
כאן
וכאן
הדברים שאמר יורם זק הם אינפנטיליים/מטופשים/גסים (אל תמחקי, כלום לא מיותר), אבל אני רוצה להציע משהו:
אני לא מסתכל על הפרשה מהפריזמה המגדרית. הרי גם נשים (אמנם במינון יותר נמוך) מדברות ככה לעיתים על גברים
וחוץ מזה, הרגע מישהי בעבודה סיפרה לי בדיחת שואה מזעזעת. היא ויורם זק שניהם פשוט לא מנומסים
כשיחסי הכוחות בחברה יהיו שווים בין גברים ונשים, אז אולי אפשר יהיה להתייחס לאמירה כזאת שלא מזווית מגדרית.
כשהמצב הוא שנשים מבוזות, מוחפצות, מוטרדות, נאנסות, על בסיס יומיומי, הבחירה שלא להתייחס לאמירה זו – שכמו אמירות דומות מסכנת כל אשה על בסיס יומיומי – מכיוון מגדרי היא בריחה מהתמודדות עם מצב חברתי קיים ועגום מאוד בחברה שלנו. בריחה מובנת, אולי, כי התמודדות כזאת אינה נעימה לגברים, אבל זה לא משנה את עצם טובה.
תרשי לי לחלוק עליך קרן.
מהדברים שלך הקורא עלול להבין בטעות שאת מניחה מראש שכל הגברים מבזים, מחפצנים, מטרידים ואונסים על בסיס יומי, ומנגד שכל הנשים הן יצורים מושלמים וקורבנות תמידיים
ובכן, אם הייתי יכול לצטט כמה דברים ששמעתי נשים אומרות על גברים, על נשים אחרות, על ילדים, על ההורים שלהן, על מוסלמים, על נוצרים, על הבוסיות שלהן, על המרצים שלהן באוניברסיטה וסתם על אנשים שעברו ברחוב – היית מבינה את הנקודה שלי
האם הנשים הללו הן בהכרח מבזות גברים באופן סיסטמתי?
האם הן מבזות נשים?
או מוסלמים?
או בוסים?
או מרצות באוניברסיטה?
התשובה היא לא. הן פשוט היו נשים מגעילות, ללא קשר למגדר, הגזע או המקצוע של מושא הלגלוג שלהן
את יכולה לחשוב שיורם זק הוא אדם מגעיל, זו השקפתך הלגיטימית, אבל את לא יכולה להתכחש לעובדה אחת בסיסית: אנשים מגעילים מתנהגים כך כלפי הזולת באשר הוא זולת (בין אם מדובר באישה או בגבר). סביר להניח שיורם זק מתנהג כך גם כלפי גברים