אבי המנוח היה נוהג לומר שיש שתי מילים המסכנות חיי נישואים: “תמיד” ו”אף פעם”. רוצה לומר, ויכוחים ומריבות המתחילים ב”את תמיד..” או ב”אתה אף פעם לא..”. אבל יש עוד סכנות במושג הכול.
“כולנו אשמים” הוא משפט קלישאי שחוק שמרבים לשמוע על רקע תופעות חברתיות או פוליטיות שליליות. כולנו אשמים ברצח במשפחה? באלימות במועדונים? בהתפרעות המתנחלים? ובכן, לא. ונעזוב בצד את ההבחנה בין אשמה לאחריות. כולנו אשמים משמעו למעשה שאיש אינו אשם. זוהי אמירה חסרת משמעות, ריקה מתוכן, שלמעשה מסירה אחריות מכולם. כמה נעים לחסות בחיק החמים של “כולנו”. כן, כולנו אחראים לפעולות הממשלה שלנו, גם מי שהצביעו למי שבאופוזיציה. אבל האמנם אפשר להשוות את האחריות הזאת לאחריות של מי שעומד בראש רשויות הרווחה? של השוטר שקיבל את התלונה? ובעיקר: מרוב שכולנו אשמים שוכחים שהאשם העיקרי הוא בכל זאת מי שלחץ על ההדק. מי שחנקה. ואין לי שום חשק לשחרר אותם מאחריות.
להתנערות מאחריות שמאפשר ההמון יש גם רמה מעשית מאד: ידוע שאנשים נוטים פחות להגיש עזרה ככל שיש יותר אנשים בסביבה העדים למעשה. כל אחד מניח שהשני יגש או יזעיק עזרה.
התכונה הזאת של השימוש ב”הכול” מתפקדת באופן מעוּות בהקשרים נוספים. ארגונים נוטים להרחיב את המנדט שלהם באופן מתמיד. גם כדי שתהיה להם תמיד עבודה, גם כדי להצדיק את המשך פעולתם. אבל כאשר ההרחבה הזאת משתמשת בכשל המושגי של “הכול” היא מסכנת את המנדט המקורי של הארגון ואת יכולתו לקדם אותו ביעילות. אני עוקבת אחרי התופעה הזאת בתחום זכויות האדם, שמעניין אותי. לאט לאט סוגיות נוספות נאספות ומוכנסות תחת כנפי הארגון בשם זכויות האדם. מבלי להרגיש הוא נהפך כמעט לממשלת צללים, בעל אג’נדה חלופית בכל אחד ואחד מתחומי החיים. אג’נדה חלופית זה אחלה. אבל זכויות אדם הן תחום מובחן. שכוחן נובע מהמעמד המיוחד שיש לתביעות שלהן כלפי כל משטר או סדר-יום פוליטי. אם הכול זכויות אדם – שום דבר איננו זכויות אדם. וזה נכון לכל מושג אחר. שום דבר איננו “הכול”. לכל מאבק יש מקום וכמעט לכל מאבק יש גם ארגון. אבל מומלץ מאד לא לסכן לא את הדיוק המושגי, לא את האינטגריטי הארגוני ולא את יעילות המאבק. הסכנה אינה רק אמירות המתרוקנות מכל תוכן בעל משמעות, אלא גם פעילות מעוקרת, והסתכנות ב-backlash.
אכן כן. כדברי הנשיא הרצוג לגבי מלחמת יום כיפור "כולנו אשמים", במילים אחרות אין אשמים.
הרצוג? אתה ודאי מתכוון לקציר.
אכן כן. לי הם נראה די דומים. אפילו לשניהם יש "ר" ו-"צ".
אפרים קציר היה הנשיא בזמן מלחמת יוה"כ,
וחיים הרצוג היה הפרשן שהופיע אז מדי ערב בטלויזיה כאלוף במיל'.
זה מזכיר לי את ההשוואה קלת הדעת לנאצים שעושה מי שאינו מרוצה מהדרך של יריבו, ובכך הוא הופך שלא מדעת למכחיש שואה המציג את הנאצים כחבורת פרחחים שיש לעשות להם נו-נו-נו או אולי עבריינים שיש לדון לעבודות שירות..
הייתה זו חנה ארנדט שאמרה:
Where all are guilty, no one is; confessions of collective guilt are the best possible safeguard against the discovery of culprits, and the very magnitude of the crime the best excuse for doing nothing
ראיתי לפני כמה שבועות פנזין שתירגם לעברית מעין מניואל על הטרדות ותקיפות מיניות. הכותרת באנגלית היתה:
we are all survivors, we are all perpetrators
מי שכתבה את המאמר ניסתה להציע כללים להתנהגות מינית, איך לא לפלוש למרחב של האחר בלי אישור וכאלה. היא ניסתה לטעון שהיא עצמה פעם כפתה את עצמה על מישהו אחר וביקשה להתוודות על כך
בלי דוגמאות המאמר הזה קצת סתום.
אני גם הייתי שמח לדוגמא לנושאים שהם לא זכויות אדם אבל ארגוני זכויות אדם מתעקשים לקדם אג'נדה בהם.
דוגמא מובהקת היא ההתנגדות של האגודה לזכויות האזרח לסעיף חוקתי שיגדיר את ישראל כמדינה יהודית.
ואני מבקשת להדגיש את ההבדל בין התנגדות לנפקויות – אפשריות (או בפועל) – של פגיעה בזכויות של ההגדרה, לבין התנגדות לעצם ההגדרה כפגיעה בזכויות.
דוגמא אחרת היא חברותה ב"חברה אחרת אפשרית" המתוארת: "התנועה מבקשת להציג אלטרנטיבה למדיניות הכלכלית בישראל – כזאת המסייעת בצמצום הפערים החברתיים – במטרת להביא לשינויה של המציאות הישראלית ולהנחלתו של סדר חברתי שוויוני וצודק". שוב, מטרה ראויה. שוב, ללא ספק יש בשוויון וצדק היבטים של זכויות אדם. אבל המטרה כפי שהיא מוגדרת – אלטרנטיבה למדיניות הכלכלית בישראל – איננה עניין לזכויות אדם ככאלה.
במקרים אחרים כניסה לשאלות קונקרטיות של תקציבים. כמו למשל התנגדות לקיצוץ מסוים בקצבה מסוימת. אין זכות אדם לקצבה בגובה מסוים. כשמדובר בקצבת ילדים אפילו אי אפשר לטעון שהיא נגזרת מהזכות למשפחה ומכך שיש לתמוך במשפחה. אפשר לתמוך במגוון דרכים. יש הבדל בין עצם קיומן של זכויות, לבין דרכים שונות שאפשר לממש אותן בהן. הדרכים הללו מסורות באופן דמוקרטי למרחב התמרון של השלטון. בטענה שרק בדרך אחת מסוימת נכון לממש זכות יש התערבות-יתר בעניינים שאינם זכויות אלא פוליטיים-שלטוניים. והפיכת הארגון לאלטרנטיבה לשלטון, לא לארגון המקדם זכויות אדם.
לדיון עקרוני ראו כאן:
מחיר שמוזיל את הערך
דוגמא נוספת לא בהקשר של ארגונים אלא לעניין העקרוני:
הזכות לחיים ומרחב התמרון של השלטון
צריך להבחין כאן בין שני דברים: בין הטענה ש'אלו לא זכויות אדם', לבין הטענה שהפעולה שלהם היא רחבה מדי ולא מוצדקת.
אם הטענה שלך היא 'אלו לא עניינים של זכויות אדם', נראה לי שאת מפרשת את התיבה 'עניינים של זכויות אדם' בצורה מאוד צרה. נדמה לי שתסכימי שאם פעולה שלטונית פוגעת בזכויות אדם, חובה על ארגון זכויות אדם להתנגד לה, גם אם היא לא מנסחת את הפגיעה הזו במפורש.
שתי הדוגמאות שהבאת נופלות, לטעמי, בדיוק לקטגוריה הזו. ההתנגדות להגדרת 'מדינה יהודית' נובעת הרי מהתפיסה שלפיה הגדרת המדינה כיהודית תביא, בהכרח, לפגיעה בזכויות אדם של מיעוטים לא יהודיים. אם את מקבלת את ההנחה הזו, אז זה פשוט פשע מצד ארגוני זכויות אדם לא להתנגד – כי אחר כך, כשהם יבואו ויתנגדו לדברים ספציפיים, זה יהיה חסר טעם.
את כמובן יכולה לחלוק על ההנחה הזו. אבל זו כבר מחלוקת ברמה אחרת לגמרי – את מתווכחת איתם על טקטיקה ואסטרטגיה, לא על 'מהן זכויות'.
נדמה לי שבדוגמת הקצבאות זה עוד יותר בולט – אם אנחנו אומרים שכיום, במצב הנוכחי, יש ילדים שזכותם לקיום בכבוד נפגעת בגלל מחסור כלכלי, אז אין ספק שאם נקצץ עוד קצת, זכותם תיפגע יותר, ולכן הקיצוץ הוא פגיעה בזכויות.
הטיעון הזה עמוס הנחות עובדתיות, שאת יכולה כמובן לערער עליהן. אבל אם את מקבלת את ההנחות העובדתיות, אז חובה על ארגוני זכויות אדם להיאבק בקיצוץ. ואם את לא מקבלת אותן – הוויכוח הוא, שוב, ברמה אחרת.
(והערה נוספת: הייתי נזהר מלהניח שמרגע שארגון הצטרף לקואליציה מסויימת, הוא מסכים באופן מלא עם כל דבר שפורסם בשם הקואליציה. אנשים עושים פשרות כדי להשפיע)
את מתייחסת למקרים שבהם משתמשים בפיזור האשמה כדי להימנע מאשמה אישית מוגדלת כאילו זה המקרה היחידי שמישהו מתייחס לאשמה כללית. אבל בהרבה מקרים האשמה כללית היא לא פחות חשובה מהיתפסות לאינדיבודואל או רק לביטויים הקיצוניים של תופעה רחבה. אני יותר מודאג מהניסיונות הרווחים להפוך תופעות חברתיות למקרים מבודדים (ע"ע עשבים שוטים), להפוך מצוקות מעמדיות לקשיים אישיים, ולהתעלם מהאחריות הכוללת שלנו לפני החברה. אז כן, כולנו כקולקטיב אשמים ברצח במשפחה, באלימות במועדונים, בהתפרעות המתנחלים, כי אלו תופעות חברתיות רחבות ולא מקרים אישיים מבודדים. אני כן אסכים שזה שכולנו אשמים לא צריך לבוא כתירוץ לנקיון כפיים של אינדיבידואלים או קבוצות מסוימות שאשמות ישירות ויותר.
ע"ע עשבים שוטים, היום בפרלמנט: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1198604.html
חברה אחרת אפשרית קוראת לחברה שבה מכבדים את הזכויות החברתיות (דיור, בריאות, עבודה, חינוך, רווחה, נגישות למשפט), לא ממש הבנתי למה זה בעיניך לא זכויות אדם?
בעיני הניסיון של ארגוני זכויות להציע אלטרנטיבה ולא רק להגיד מה לא בסדר הוא מבורך. בסופו של דבר המדינה בוחרת את האמצעים, ואם הממשלה תבטיח את הזכויות החברתיות באמצעים אחרים, זה ממש בסדר.
נעמה,
קצת חבל לי שבפוסט נגד הכללות את חוטאת בהכללות.
אלימות "המתנחלים"?! רצח "במועדונים"?! (הדוגמא המתנחלית קצת יותר קלאסית לעניין הזה. בלייני המועדונים זו הכללה קצת "פרווה").
את באמת חושבת שאפילו אם לא "כולנו" אשמים, לבטח יש "כולם" כלשהו שאשם?
התגובות המלומדות שנכתבו כאן לפניי רק מוכיחות את הנקודה: אם "המתנחלים" אשמים בהתפרעות של אחד מהם, אז אין שום רע, כשלעצמו, בזה שאתה אלים. מספיק שאתה מתנחל כדי שתהיה "אשם".
ד"א, הטיעון הזה תקף גם כנגד מי שטוען, לדוגמא, שה"פלסטינים" מטרידים נשים ישראליות (נדמה לי שכתבת על זה פוסט לאחרונה), או על "שמאלנים" שהם – אפעס – קצת פחות נאמנים למדינה, אבל מסיבה כלשהי, ההכללות על המתנחלים יותר באופנה.
ציפי
לכלול את המתנחלים באותה נשימה עם רצח במשפחה ואלימות במועדונים זה נראה לי קצת מוגזם.
החברה שלנו היא חברה אלימה ודורסנית ולצערי ארגוני זכויות האדם לא יכולים לתת מענה לתופעה כל כך רחבה.
אני חושב שכל ארגון צריך להתמקד בנושא מסויים ובאמת לא להתיימר לטפל בהכול.