אחד אלון עוזיאל, שעד אתמול לא שמעתי את שמו, ביצע מופע של חוסר טעם. דירתו משקיפה על בית הקברות בטרומפלדור, והלה ניצל את הלוקיישן כדי לביצוע ריקוד מעל המרפסת לצלילי מוסיקה מחרישת אזניים בשעת הלוויה של סמי עופר, תוך שהוא מתעד זאת בווידאו וכותב על הארוע המגניב. למי שנורא דחוף אפשר לראות את זה כאן, יחד עם פרשנויות שמעידות על המחבר. מתברר שאותו עוזיאל כותב בשני כלי תקשורת: וואלה! תרבות וטיים-אאוט. הראשון הפסיק את עבודתו (כפרילאנסר) בשל הארוע. כלומר, פיטר אותו. יש לומר בהערה מוסגרת שכדאי לא למהר לקבוע שכשאדם עובד כפרילאנסר אין בינו לבין מעסיקו יחסי עובד-מעביד; אפילו כשזה כתוב בחוזה. ישנם כמה מבחנים לשאלה האם קיימים יחסים כאלה, וגם פסיקה; ומי שיש לו כוח להביא זאת בפני בית משפט יכול בהחלט לזכות בהחלטה לטובתו, על נפקויותיה כמו חובת שימוע, פיצויי פיטורין ולעיתים אף יותר.
כל המופע של עוזיאל היה מגעיל וגם ילדותי. לא הפגנה נגד (מי שהיה) אחד האנשים החזקים במשק אלא בעיקר הפגנה של טעם רע. כתבה מישהי בתגובה להחלטה ולעמדה שאין להעסיק מי שעשה מעשה בזוי כזה: “אני לא חושבת ש’התנהגות מטומטמת’ זו עבירה על החוק. גם לא התנהגות מכוערת וחסרת טאקט (שבלי ספק היתה כאן).” ברגע הראשון הסכמתי מאוד. כלומר, אני עדיין מסכימה שהתנהגות מטומטמת, מכוערת או חסרת טקט היא לא עבירה על החוק. וטוב שכך. אבל באמירה הזאת גלומה הנחה בעייתית, והיא שרק התנהגות לא-חוקית היא עילה לפיטורים. או לנקיטת סנקציות אחרות.
שימו לב: השאלה הנדונה כאן איננה האם נכון או ראוי היה לפטר את עוזיאל. התשובה לדעתי שלילית. השאלה שאני רוצה להתייחס אליה היא האם באופן כללי ראוי כי מעשה שהוא חוקי לא יוכל להוות עילה לפיטורים. או האם ראוי כי רק מעשה שאינו חוקי יהווה עילה כזאת. ושימו לב למלה “ראוי” (או מוצדק). המדובר לא במצב המצוי. ברור שמקומות עבודה יכולים ומפטרים, גם על עילות של מה בכך. בשוק העבודה היום, ובעיקר מול פרילאנסרים, הם אפילו לא מנמקים. אפשר להמשיך?
אלא שמתן תשובה חיובית לשאלה האחרונה – כלומר, קביעה כי רק מעשה לא-חוקי צריך להוות עילה לפיטורים – מהווה עוד פן של המשפטיזציה המשתלטת על חיינו. חוקיות איננה אלא סף. לא כל מה שנמצא מעליו הוא ראוי. וכדאי שנתאמץ להגביה קצת יותר. עדיף שלא נתגאה בתעודות יושר או בכך שיצאנו תמיד זכאים… הרי ברור שלא כל דבר חוקי הוא ראוי. ושישנם מקומות עבודה הדורשים קצת יותר מעל הסף הבקושי מספיק הזה. כל אחת שקוראת כאן יכולה לחשוב על דוגמאות שבהן התנהגויות חוקיות יכולות להוות עילה מוצדקת לפיטורים.
בדיונים שהתפתחו סביב הארוע המסעיר, צוין גם שלא נכון שמקום עבודה יפטר אדם בשל התנהגות שלא רק שהיא חוקית אלא היתה התנהגות פרטית שאינה קשורה למקום העבודה. זהו טיעון בעל משקל. ודאי שאין דינה של התנהגות שנעשית כעובד, קל וחומר במקום העבודה, כדינה של התנהגות שאיננה קשורה לכך. עם זאת, כדאי לשים לב לכך שבאתיקות מקצועיות רבות נמצא סיוג גם לגבי התנהגותו הפרטית של בעל המקצוע, שאמור להתנהג באופן המכבד את העיסוק גם באופן פרטי. רק לא מזמן כתבתי על ‘סגנון חדשות’. בחלק של האתיקה נמצאה הדרישה הבאה: “התנהגותנו, הפרטית והמקצועית, צריכה להיות כזאת שלא תטיל דופי במקצוע העיתונאי שלנו או ב’חדשות’”. הפרטית והמקצועית.
מהי התנהגות פרטית
אבל אולי יותר חשוב, הקביעה שהתנהגות מסוימת היא “פרטית” עצמה משתנה על-פי הנסיבות והאינטרס של הדובר, ומועדת למניפולציות. כך, למשל, קבע בזמנו אלון אחר, אלון עידן, בביקורת הטלוויזיה שלו בהארץ על תחקיר ‘המקור’ בעניין יצחק לאור: “בסיפור המקורי ישנו גבר שמתייחס לכאורה באופן מחפיר לנשים, סיפור נפוץ שאינו מחדש דבר על התרבות שבתוכה אנו חיים (…) במציאות שמיוצרת כעת, דרך סיפורו של לאור, 'שמאלנות' אינה מאפשרת התנהגות בלתי הולמת. יוצא, שכדי שאדם יטען כנגד הכיבוש, למשל, עליו להתנהג בחייו הפרטיים ללא דופי (…) כעת עליו לפעול בחייו הפרטיים ללא כחל וסרק כדי לטעון איזושהי טענה מוסרית.” להימנע מההתנהגויות שתוארו באותה תכנית נחשב, אליבא דעידן, להתנהגות "ללא דופי", לפעולה בחיים הפרטיים "ללא כחל וסרק" (שימוש המעיד על אי הבנה במונח אבל נניח לכך). כמו אלון עוזיאל, גם מיהו אלון עידן לא ידעתי באותה עת. הוא היה אז עורך העיר שנרתם להשמיע בביקורת הזאת, קול אדוניו, את עמדת הארץ. לביקורת המלאה שלי על הביקורת ראו כאן. אחר כך המשיך והפך את עיתונו לקבלן המשנה לעבודות מלוכלכות, כמו שקראתי לזה. בינתיים סגרו לו את העיר ועשו ממנו עכבר. אז עכשיו הוא בהארץ. מייבא לשם את השוביניזם הנמוך והזול שלו. יחד עם עוד כמה שלא נזכיר את שמם כרגע, הופך את מה שהיה פעם עיתון לאנשים שלפחות חושבים שהם חושבים – להעיר. כי העיר בעריכתו היה נורא מתקדם, כן? עם המון כתבות פוליטיות שמאלניות. והמון שוביניזם נגד נשים. כי זה כידוע לא חלק מהשמאל אצל ההיפסטרים או איך שאותם ילדותיים קוראים לעצמם. ולמרבה הצער גם לא חלק מהשמאל היותר אינטלקטואלי ומודע לעצמו. איך מתייחסים לנשים זה כנראה תמיד עניין פרטי.
וכל הסיפור של אלון ע’ הראשון, שלא קודם אלא פוטר, מעורר מחשבות די נוגות בשאלה איזה סוג של התנהגות מהווה בעיני כלי תקשורת התנהגות שאינה הולמת המהווה עילה לפיטורים.
קרוא וכתוב 
נעמה,
ראשית תודה על הפוסט, רציתי לכתוב על זה אצלי ואני שמחה שחיכיתי ומישהי כתבה על כך בצורה מוצלחת בהרבה ממה שאוכל 🙂
שנית – אני יודעת שהשימוש בדברים מחוץ להקשר נעשה כדי לשרת את הטענה, אבל כמי שצוטטה אני מרגישה צורך קל להגיד שזה היה בתגובה להשוואה בין ההתנהלות כלפי אלון עוזיאל וההתנהלות כלפי יואב אבן, שעלתה באותו שרשור תגובות. אני כמובן לא באמת חושבת שכל מה שנדרש מאדם זה לא לעבור על החוק 🙂
שיהיה שבוע נהדר,
ענת
גם אני, באופן אישי, הייתי מפטר מישהו שהיה מתנהג ככה ואז עוד מפרסם את זה. זה לא רק השאלה של משפטיזציה מול מערכות סטנדרטים נוספות, אלא גם לקיחת אחריות על התנהגות במרחב הציבורי. יש לקוות שהפיטורים היו סממן לזה – כלומר לרצון של מערכות החדשות הרלוונטיות לסמן חובות אתיות ראויות – ולא רק פחד מהברון.
אבל מה שבאמת גרם להגיב הוא הרצון להגן על אלון עידן. קראתי את הביקורת שלו על "המקור" בזמנו, וקראתי אותה שוב עכשיו, ואני לא רואה בה תמיכה בלאור מכל סוג שהיא. רק ציון העובדה שהנגדה בין 'שמאלנות' ובין 'אונס' היא מטומטמת, כי אנשים רעים יש בכל מחנה פוליטי. לכן, הביקורת שלו באמת היתה רק ביקורת טלוויזיה – על הדרך שבה התכנית ניסתה לייצר סנסציה בעזרת שימוש בתכנים תרבותיים לא מתאימים, ולא ביקורת על הסיקור של הפרשה או תמיכה בעמדה כזו או אחרת.
האמת שאני נהנה לקרוא את אלון עידן מדי פעם. תמיד יש לו חכמות של סטודנט תואר ראשון לפילוסופיה, לא משנה על מה. לפעמים זה קולע, ולפעמים לא. אבל לא זכור לי שהוא כותב שובינסטי. יש לך על מה לבסס את הקביעה הזאת?
כל כך הרבה, שלא הכול מתועד אצלי. או שנעלם בערבות הפייסבוק. באיזה שהוא שלב הבנתי את הרעיון והפסקתי לדגום.
אבל הנה שתי דוגמאות:
"אגדיר כוסית: מישהי שהייתי רוצה לשכב איתה (זאת בניגוד ליפהפיה למשל. במקרה של יפהפיה אין הכרח לשכב איתה, אלא אם כן היא גם כוסית)".
"סטוקר הוא מישהו שעוקב באובססיביות אחרי מישהי שמסיבותיה שלה מאפשרת את המעקב."
(אני מזכירה שסטוקינג – הטרדה מאיימת – הוא דווקא (גם) עבירה פלילית בישראל).
ולגבי אותה ביקורת: "רק" קביעה שמדובר בעניינים "פרטיים" שצריך כביכול להתנהג בהם "ללא דופי". מציעה לך לקרוא את הביקורת שלי על הביקורת (הו הצדקנות), בקישור בפוסט.
אני חושב שאנחנו פשוט קוראים אותו אחרת, גם בהקשר הספציפי של מה שכתב על לאור, וגם בהקשרים האחרים שציינת. כשאת קוראת אותו אומר שסיפור של הטרדה מינית אינו מחדש דבר, אני שומע אותו אומר ""שמאלנות" אינה ערובה לטוהר מידות, כמו שכתיבת שירים אינה סותרת פוטנציאל להטרדות מיניות. בני אדם הם בני אדם, ולצד אמונות שהם מחזיקים וערכים בהם הם מאמינים, הם נאלצים כל העת להתמודד עם יצרים גועשים, גבולות נפשיים מטושטשים ומאוויים בלתי מסופקים. ההתמודדות הזאת נגמרת פעמים רבות בכישלון, ועל הכישלון הזה הם מחויבים בדין."
את ענין הגדרת הכוסית נדמה לי, בכל ליבי, שעידן ניסה לתאר מציאות שכל כך משמעותית בחיינו (בחייו) ולתהות איך יכול להיות שהכוסיות והשדיים של עדי הימלבלוי תופסים מקום כל כך משמעותי בעולם התרבות הישראלי ו-"ייתכן שכולם הרוויחו ואף אחד לא הפסיד?". ואחרון לעניין הסטוקר, הוא מדבר על מישהי שמסיבותיה שלה מאפשרת את המעקב רק כי הוא מדבר על מישהי שפרסמה יומן אישי שלהרגשתו מספק יצר מציצני יותר מיצר ספרותי. תחושה לגיטימית.
בסופו של דבר, אני לא מנסה לשכנע אותך שעידן הוא אדם טוב, בעיקר כי אני בכלל לא מכיר אותו ולא יודע אם הוא כזה. אבל כשאני קורא אותו אני מדמיין אותו כבחור עם רעיונות טובים שפורחים באוויר, אבל בלי חיבור מעוגן חזק לקרקע, כזה שכותב יפה אבל לא תמיד ברור. אם את לא מסכימה איתי, ולא חושבת שעידן בעצם מעביר ביקורת על התרבות השובינסטית שהוא – בהיותו גבר – חלק ממנה, אז שנינו יכולים להחזיק בפרשנות שונה לטקסטים שלו וחסל. אבל אם את כן קוראת את הביקורתיות שלו, ובכל זאת לא מרוצה ממה שהוא כותב, אז אולי יש בנינו קצת יותר מחלוקת, כי אולי אני מוכן לראות טקסטים שעלולים להשתמע לשני פנים ואת לא.
דווקא יש חוק נגד זה:
חוק העונשין:
171. הפרעה לפולחן (תיקון: תש"ם)
המפריע במזיד אסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי, או תוקף במזיד אדם הממלא תפקיד באסיפה כאמור או את אחד מבאיה, ואין בידו להוכיח צידוק או הצדק כדין, דינו – מאסר שלוש שנים.
172. כניסה ללא רשות למקום פולחן או קבורה
הנכנס שלא ברשות למקום פולחן או קבורה או למקום שיוחד לצרכי לוויית המת או לשמירת עצמותיו של מת, או נוהג במת שלא בכבוד, או גורם הפרעה לאנשים שנתקהלו ללוויית המת, והכל בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, או כשהוא יודע שהדבר עשוי לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, דינו – מאסר שלוש שנים.
קליפ שבו האיש מסביר את מעשהו:
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=806220
אני הקטנה והלא מבינה דוקא חושבת שהתנהגות כזו, יכולה להיות עילה לפיטורים – בעיקר אם המעסיק קשור למרחב הציבורי והתרבותי. אני מסכימה שהתרוץ של "זה חוקי" הוא קלוש. יש דברים שהם כל-כך בסיסיים שלא צריך שיוחק להם חוק. אבל במקומותינו, כשכללי התנהגות בסיסיים בין אדם לאדם אינם מתקיימים, נדמה שרק החוק יכול לעמוד בפרץ. אפילו המילה אתיקה מופיעה רק בפסקה החמישית, ומן הסתם האיש הנדון לא עיין בכללי האתיקה המחייבים את מקצועו.
מדהים שהחוק מתייחס לזה. היית חושב שבמדינה שמקדישה למתיה כל כך הרבה תשומת לב ויש לה כל כך הרבה פולחנים שקשורים בנושא, ההתנהגות הנורמטיבית תהיה זו הנפוצה ולא נזדקק לרגולציה.
"שמסיבותיה שלה מאפשרת את המעקב"
זה יפה. מאד יפה. איכס.
אם שוביניזם גברי ייחשב עילה מספקת לפיטורים אני מניח שזו תהיה מהפכה של ממש בדיני העבודה
זה כבר הפוסט השני שאתה לא מבין.
כנראה שאני לא ברורה. כי לא יתכן שהשוביניזם הגברי שלך מעוור את עיניך מלהבין.
למה להעליב? אולי אני סתם מאותגר שכלית עם בעיות הבנה בסיסיות? מדוע לא להסתפק בציון נכשל במקום לתקוף את האמונות הדתיות שלי? לנו השוביניסטים יש רגשות את יודעת? במיוחד שובינסטים שאינם יכולים לטעון להקלה בדין מחמת דעות נאורות ומתקדמות בכל מה שאינו נוגע לנשים
מספיק עם ההתחסדות. עזבו את אלון לנפשו.
גם לרעהו יִשָּׂנֵא רש, ואוהבי עשיר, רבים .(משלי י"ד)
[…] שלו ולא במסגרת עבודתו. על הטענה הראשונה כבר כתבה יפה נעמה כרמי: הרף האזרחי אינו חייב להיות זהה לרף הפלילי. החוק קובע […]
מקריאה בבלוג שלו, לא ברור לי איך בכלל נתנו לו במה לכתיבה. זו תעודת עניות לוואלה תרבות ולטיימאאוט.
נניח ששלושה אנשים השמיעו בריש גלי הצהרות קיצוניות נגד ערבים, הומוסקסואלים וחרדים. הצהרות מהסוג שראוי להתנער מהן, ושלמשטרה ולפרקליטות אין עניין להתעסק איתם.
אם יתברר שאחד מהם הוא פקיד במשרד הפנים, השני מנהל מחסן באיזה מוסד לימודי, והשלישי שומר בחניון של בית החולים – כנראה שלא נצפה שיפטרו אותם מעבודתם.
לעמות זאת אם אחד מהם הוא שר בממשלה, השני מרצה באוניברסיטה, והשלישי מנהל בית חולים – כנראה שכן..
מה ההבדלים?
1. השר מייצג את משרדו בניגוד לפקיד, המרצה מייצג את המוסד בו הוא מלמד בניגוד למחסנאי, ומנהל בית חולים מייצג את בית החולים בניגוד לשומר בחניון.
2. מבחן בוזגלו הפוך: מה שלא נדרוש מבוזגלו – פשוט העם המטאפורי, כן נדרוש מאדם בכיר ודמות ציבורית.
לפני שנים הייתי מורה בתיכון. היה לי ברור באותה תקופה שאני מחוייב לכללי התנהגות מסויימים לא רק בשערי המוסד בו לימדתי, אלא 24 שעות ביממה – כולל חופשות: גם מפני שמי מתלמידי עלול לראות אותי בפרהסיה, וגם אם אני לבד באמצע היער – עדיין אינני פטור.
זה לא כתוב בשום מקום וזה גם לא נאמר לי בעל פה, זה היה פשוט ברור מאליו.
מרצה איננו נציג של המוסד שבו הוא מלמד.
האוניב' רשאית להעמידו לדין משמעתי על התנהגות שאינה הולמת מרצה, וודאי שפלילית הוא חשוף כמו כל אדם אחר אם עבר עבירה, אבל התבטאויותיו ממש לא מייצגות את האוניברסיטה.
אנשים חושבים שאם הם מביעים מחאה צודקת (למשל, שצריך להלחם בעשירים ובמושחתים), אז כל הדרכים כשרות.
וזה הרי אפיין בדיוק את יגאל עמיר. הוא חשב שאם המחאה שלו צודקת (נגד חתימת הסכמי אוסלו), אז כל הדרכים כשרות, כולל רצח ראש הממשלה.
הסכנה היא בדיוק בדבר הזה: כאשר למישהו יש אידיאלים והוא רוצה להביע את המחאה שלו והוא בטוח שהוא צודק במאה אחוז ולכן לדעתו כל הדרכים כשרות להביע את מחאתו. וכאשר כל הדרכים כשרות אז מגיעה האלימות.
במקרה כאן האלימות הגיעה בצורת הפרעה להלוויה. דומה שיש עילה להגיש תביעה נגד הבחור, ולדעתי בחור כזה כמו עוזיאל צריך להענש והוא גם מסוכן לציבור, כי בפעם הבאה שהוא יביע מחאה "צודקת" וילחם בגורם, שלדעתו הוא מושחת או לא בסדר, הוא שוב פעם יחשוב שכל הדרכים הן כשרות לכך. ואז איזה אמצעי הוא יפעיל הפעם?…
פעולה לפי חוק אינה "משפטיזציה" אלא שביל הזהב. מוסריות לא יכולה להיות אמת מידה, פשוט כי לכל אחד יש סטנדרטים אחרים למוסר. יום אחד מפטרים עיתונא כי הוא התנהג לא יפה לבעלי ההון, יום אחרי זה יבוא בוס חדש ויחליט לפטר עיתונאי כי גילה שזה בגד באישתו. זה לא מוסרי. ואחריו יגיע בוס שיפטר עיתונאית כי היא לבשה חצאית קצרה מדי וחייכה לעובדים. זה המוסר שלו.
רועי
שלום לכולם,
גם אלה מהמהפכה הצרפתית התנהגו ממש לא כמו שצריך. מנדלה היה ממש מופרע וכן הלאה.
ג'פרסון אמר, לאחר מרד שייז, שהעם חייב לפעול באלימות נגד האליטות מכיוון שהפחד הוא המגן הטוב ביותר על החרויות. מבחינתו גם כאשר הסיבות לא מוצדקות יש תועלת – כך נשמר הכוח העממי.
ואולי גם מרקוזה צדק. האזרח מהשורה מזדהה לחלוטין עם האליטות. עלבונם הוא עלבונו.
האם אני היחיד שתוהה איך (וכמה עלה) זה שבית הקברות הישן של תל אביב נפתח מחדש לרגל המאורע הזה ? למה לעזאזל גם באבלם, האחים עופר איכשהו מקפידים על עמידה בכללים הנוקשים של הדימוי שליווה אותם בעשורים האחרונים ?
שלא יהיו אי הבנות: הנודניק המרקד בר-פיטורין לגמרי מבחינתי. אםן החוק מקשה על כך, יש לפרש את החוק כקריאה להעסיק עורך דין שימצא איך כן לפטר, וכמובן כחוק. ככתוב בטקסטים של כת יהוה, (אפילו) בנפול אויבך, אל תשמח, ובכשלו אל יגל ליבך. וסמי עופר, עם כל ההסתיגויות הבלתי נמנעות, ממש לא אויב.
לפני כמה שנים עוד מכרו שם חלקות, בסכומים גבוהים.
הנקודה היא שבמעשה הזה (המסיבה וההסברים מההפטרה) קשורים ספציפית למקום העבודה שלו. האיש כתב תרבות, הוא מתפרנס משמו ומלכלך את המדיה בה הוא כותב. אם היה פקיד בוואלה לא היה מפוטר.
טוב שפוטר אגב. עכשיו אני הולך לבית הקברות לרקוד לו מול המרפסת.
[…] בסיפור של אלון עוזיאל לפניו, שאלה מעניינת היא על מה מפטרים היום בתקשורת. ועוד […]