התנגדותם של חיילים דתיים להאזין לשירתן של נשים בטקסים צבאיים מבקשת הכרעה בסוגייה לא פשוטה. כיצד יש לנהוג בהתנגשות שכזאת בין זכויות? החלטתו של הרמטכ"ל שלא לפטור את אותם חיילים מטקסים אלה היא ההכרעה הנכונה, בעיני, בהתנגשות בין חופש הדת והמצפון של אותם חיילים מחד גיסא, וכבודן של נשים מאידך גיסא.
הזכות לחופש המצפון והדת איננה זכות מוחלטת. בעוד שיש לכבד אותה ככל האפשר (במסגרת צבאית כופה זה מתאפשר פחות מאשר בחברה הכללית, לרוב), השאלה היא תמיד במה הזכות מתנגשת.
בצבא, ובמוסדות ממלכתיים אחרים, שומרים על כשרות. זוהי החלטה נכונה. היא מגבילה את חירותם של אחרים באופן מסוים: הם אינם יכולים לאכול שם חזיר או שרימפס, או לערבב בשר וחלב. ניחא. אין לאנשים זכות אדם לאכול את המאכלים האלה. חיוב אדם דתי לאכול אוכל לא כשר יהיה פגיעה גדולה בהרבה, בחופש הדת והמצפון שלו. דומה לחיוב אדם צמחוני לאכול בשר.
שונה הדבר כאשר מנגד ניצבת זכות אדם אחרת, לא פחות כבדת משקל. במקרה זה, זכותן של נשים לכבוד (dignity).
על פי רוב, ההתלבטות במקרים של זכויות תרבותיות או דתיות נוגעת למה אנו מאפשרים בקבוצה פנימה. גם שם יש גבולות. כמו שכתבתי בעבר:
שוֹנוּת תרבותית יכולה להיות קבילה רק עד גבול מסוים. אי-אפשר בשמה לפגוע בזכויות אדם של אחרים. למעשה, התביעה לגלות יחס של כבוד לפרקטיקות תרבותיות השונות מתרבות הרוב קשורה בדרך-כלל לפגיעה בזכויותיהם של החברים החלשים יותר באותן תרבויות. שהם כמעט תמיד נשים וילדים.
המקרה שלפנינו (כמו אחרים שמציגה המציאות בישראל), שונה במובן זה שהדרישה היא לפגוע בזכויותיהם של אנשים מחוץ לקבוצה. ולגבי זה אפשר לגזור קל וחומר מהנכתב לעיל.
העובדה שהדיון האחרון נוגע למסגרת הצבאית מסבכת את הדברים. במערכת הכללית סביר לאמץ את עמדתו של בריאן בארי, המבחין בין אמונה לבין מגבלה פיסית, אשר מגבילה את ההזדמנות לעסוק בפעילויות שאחרים מסוגלים להן. אמונה או העדפה מביאה לדפוס מסוים של בחירות מתוך סט הזדמנויות הפתוח בפני הכול. האמונה הדתית, במקרה זה, מגבילה את הבחירות שהם יעשו מתוך אותו סט. באחת הדוגמאות שהוא מביא השאלה היא האם יש לתת לסיקים, החובשים טורבן, פטור מהחוק הדורש שרוכבי אופנוע או עובדי בניין יחבשו קסדה? או שיש לומר להם שאם הם בוחרים לרכב על אופנוע, או לעבוד בבניין, החוק יחול עליהם כמו על כולם. בכך שאנו בוחרים באפשרות השנייה איננו אוסרים על הסיקי להיות דתי, אבל מצוות הדת סוגרות בפניו את חלק מאפשרויות הפעולה. במסגרת צבאית שהיא חובה הדברים מתחדדים. על כן יש לחייב כשרות בצה"ל, כמו שנכתב לעיל.
אינני נכנסת כאן, במכוון, לדיון ב"קול באשה ערווה". כמובן שאני מכירה יהודים דתיים רבים המאזינים לשירת נשים (וגם מבקרים בכנסיות. ולעיתים אפילו משלבים בין השניים..). אבל זהו דיון פנים-דתי. לא נכון למערכת הכללית להיכנס אליו ולשאלת תקפותו. יש להניח כי הוא קיים ואז לשאול כיצד יש לנהוג בשעת התנגשות שכזאת.
באותו אופן גם לא עסקתי בעניינים נוספים שהיה על הרמטכ”ל לשקול, מן הסתם. כמו, למשל, משמעת במסגרת הצבאית. ההיבט שמעניין אותי הוא זה של התנגשות בין זכויות.
השיח של זכויות אדם איננו אינדיפרנטי למנהגים תרבותיים ודתיים כאשר אלה פוגעים בזכויות אדם בסיסיות. בהתנגשות בין השניים, ידן של האחרונות צריכה לגבור. אשר לחיילים ולרבניהם: מה חבל ששכחו כי דרך ארץ קודמת לתורה.
זהירות, נשים שרות:
עוד:
לא לגייס רבנים לצה"ל
"הגנה תרבותית": על חשבון מי?
שחיטה כשרה, חופש הדת וזכויות בעלי חיים
דרך ארץ קודמת לתורה
קרוא וכתוב 
לפני שנים רבות, א.א. ואני ניהלנו שיחות ארוכות במילואים. הנסיעות על הבט"שית לאורך הגבול, בשעות לילה חשוכות וקרות, מחייבות משהו שישמור על הערנות.
וכך, ניתחנו, ביקרנו, פירשנו ודשנו בסוגיות דת ומדינה.
א.א., אמן, קיבוצניק, חסר כל קשר לדת (למרות ש"סבא שלי היה גר ליד בית כנסת"), היה חף מכל ידע או הבנה בעולמו של אדם מאמין. מצד שני, הוא היה אדם חריף ומעמיק, והשיחות אתו הגיע למקומות מעניינים.
לא אחת, היה מסיים את הדיון בינינו במשפט האלמותי:
"אז למה אתם הדתיים לא משרתים בצבא?"
***
באחת הפעמים בה שירתנו במילואים, היינו באמצע העיר עזה, בשכונת סג'עיה, בחודש הרמדאן הקדוש. הפקודות היו ברורות: לחיילים היה אסור לאכול או לשתות בזמן הפעילות המבצעית, כדי לא לפגוע ברגשות האוכלוסיה. אל ייקל הדבר – להסתובב שעות בחום של אוגוסט בלי לשתות, זה לא משהו. מצד שני, בתוך המתקן הצבאי, אנשים יכלו לעשן; גם בשבת.
כי גם פקודות של התחשבות, קשורות להתנהלות הצבאית.
***
השאלה שעולה מהסיפור הזה היא כלל לא שאלה של חופש דת ומצפון, או של חברה ודת. מדובר בשאלה של שכל ישר.
מי שטוען כלפי אוכלוסיה דתית כי אינה נושאת בנטל השירות הצבאי באופן שווה, לא יכול להשתמש בצבא בתור כור היתוך תרבותי. שמיעת להקה צבאית היא לא פעילות מבצעית. אין שום כורח, צבאי או מבצעי, בשמיעת זימרת זמרות.
קבוצת צוערים באה אל מפקדהּ לפני תחילת הערב, וביקשה להשתחרר ממנו, מכולו או מהחלק הכולל את המופע.
המפקד סירב.
וכאן מתחילה להישאל השאלה של השכל הישר. אפשר לשאול אותה לגבי הצוערים הללו, אבל הם כשמם – עדיין צעירים. השאלה האמיתית צריכה להישאל כלפי אותו סא"ל, שהתבלבל בין הכשרת קצינים לבין הכשרה תרבותית. אין שום כורח לגרום לחיילים לקונפליקט הזה.
יש קונפליקטים בלתי נמנעים. כשממשלת ישראל שולחת את הצבא לפנות מקום ישוב, חילים שמבחינה אידאולוגית/דתית מתנגדים לכך, נמצאים בקונפליקט – אך זהו קונפליקט הכרחי. הצבא הוא צבאהּ של המדינה ולא מיליציה פרטית. אבל להתחיל מלחמה על שמיעת להקה צבאית?
מישהו שכח מה התפקיד שלו בצבא. מישהו התבלבל בין הכשרת קצינים לבין מלחמת תרבות מיותרת.
ומה עם סירובם של חיילים דתיים להדרכה על ידי מדריכות? איפה הגבול?
אני חושב שמדובר בשני מקרים שונים לחלוטין.
כשאתה מדבר על חיילות בתפקידי הדרכה, ואני מתכוון להדרכה צבאית (מדריכות קשר, מדריכות חי"ר, מדריכות כושר וכו'), הפעילות שלהן עם חיילים היא פעילות צבאית. אימונים – והדרכה היא חלק מהותי בכך – הם בליבת הפעילות הצבאית.
חייל שמטעמים שונים לא יכול להיות מודרך על ידי אשה (אולי, למשל, במקום בו ההדרכה כוללת מגע פיזי), יצטרך לחפש לו מקום אחר, ויתכן כי מי שיכפה עליו לעשות זאת – ינהג נכון מבחינה צבאית.
אבל לשמוע להקה צבאית שקול להשתתפות באימונים בעיניך?
אני לא בטוחה שמלחמת התרבות היא מיותרת.
בכל זאת מדובר בתרבות שמעמדן המשני של נשים ביחס לגברים הוא חלק מהותי ממנה וחוקי הצניעות באשר למה מותר לגברים לראות או לשמוע הם חלק מהבנית המעמד הזה (הרי לא גברים נדרשים לסור לאחורי האוטובוס, לא גברים מועלים לעזרת הנשים הרחק מהבמה ומההתרחשות העיקרית, לא על גברים נאסר להשמיע את קולם באזני נשים).
לו היה מדובר בחלקים זניחים מתוך טקסים אקראיים ניחא. אבל כמו שצין ג'וני, אחר כך מגיע תורן של המדריכות, המפקדות והעמיתות וזה לא נגמר.
הצבא שהוא זרוע של המדינה לא יכול להרשות לעצמו אפליה של נשים על רקע דתי, בגלל שעצם נוכחותן היא פגיעה ברגשות הדתיים של מישהו.
נכון, זאת לא התנגשות בין זכויות אלא בחירה בין ערכים ואני חושבת שטוב עשה הרמטכל ולא צריך להסס בבחירה בין הערכים האלה.
ואם חייל קרבי צמחוני יסרב מחר לצאת לפעילות שטח כי היא מחייבת פתיחת מנת קרב, ובזבוז מנת לוף שהיא מבחינתו רצח של בעל חיים חף מפשע? מה תעשה אז? אין סוף ל"התחשבויות" ו"הפעלת שכל ישר".
בסופו של דבר אפשר לעטוף את הויכוחים האלה באינסוף פלפולים – השיקול היחיד שבאמת מופעל הוא הכח הפוליטי של האוכלוסיה שמבקשת התחשבות מיוחדת באורח חייה
מבחינת הצבא הדילמה היא פשוטה: אם רוצים שחיילים דתיים ישרתו כקצינים, או לא רוצים.
אם רוצים, צריך לתת לחיילים אלה תנאי שירות שהם יכולים לעמוד בהם, כבני אדם מורכבים שיש להם גם אמונות דתיות שמכתיבות להם התנהגות מסוימת.
אם לא רוצים, או שההתנהגות שהאמונה הדתית מכתיבה לחיילים פוסלת אותם מבחינה מבצעית, אפשר להודיע מראש שלא יזכו לתנאי שירות מכבדים, והחיילים הדתיים לא יפנו לקצונה.
לי נראה שהצבא רוצה ויותר מכך – צריך – שהחיילים הדתיים ישרתו כקצינים, והתכתיב המסוים הזה של אמונתם אינו פוגע בשום אופן ביכולתם המבצעית.
יכול להיות שהצבא חושב אחרת, או שחשוב לו לקדם ערכים חברתיים אלה או אחרים (שאין עליהם הסכמה בציבור) על פני חיזוק כוח האדם המקצועי שלו.
ממש לא. הטענה שלך נובעת מאותו מעמד מיוחד שהדת מקבלת על פני כל מערכת אמונות אחרת, מעמד שהיא לא ראויה לו.
החיילים הם שצריכים להתאים עצמם לצבא, הצבא לא מתאים את עצמו לחיילים. זה לא הצבא שצריך להחליט אם חיילים דתיים ישרתו כקצינים או לא, אלה החיילים הדתיים שצריכים להחליט האם הם רוצים לשרת כקצינים, על כל מה שזה טומן בחובו (וזה כולל לנכוח בערב תרבות שבו, רחמנא ליצלן, נשים שרות), או לא.
בול פגיעה.
מואדיב: סלח לי, אבל כתבת טיעון מסובב ופתלתל, בזמן שיכולת פשוט לכתוב 'תגידו תודה שהדתיים עושים צבא, ואל תצפו מהם להתנהג כמו חיילים כי הם קודם כל דתיים'. כל הדיבורים על השכל הישר והסיפור על ההוא מהמילואים – לא הבנתי איך הם קשורים. כל אחד מהצוערים יהיה קצין בצה"ל, וככזה יהיה מופקד על סט ערכים והעברתו לפקודיו. ביזוי נשים לא בדיוק כלול בסט הזה, וזה מה שעל הצוערים הללו להפנים, ואם אתה רוצה לטעון שנטישת פעילות פלוגתית בגלל זהות המשתתפים בה זה לא ביזוי שלהם, אני מציע לך לוותר על המאמץ מראש. להשתמש בדת כתירוץ לפגוע בכבוד הזולת לא יותר או פחות טוב מלהשתמש בצבע העור שלו, עובי מתניו או מזג האוויר. אני עד היום זוכר לרעה את היהודי הטוב שביקש ממני בטיסה שאתחלף עם רעייתי במקומות כדי שלא יצטרך לשבת לידה. אני לא זוכר שבזתי למישהו כמו שבזתי לו אז. וזה בערך מה שאני מרגיש כלפי הצוערים האלה.
אני מתנצל בפניך על כתיבתי הפתלתלה.
לא. לא טענתי שצריך להגיד תודה על כך שאנשים דתיים מתגייסים.
אני כן טוען שאי אפשר מצד אחד לתבוע מדתיים להתגייס, ומצד שני, להקשות עליהם בנושאים שאין בינם לבין הגיוס מאומה.
או יותר נכון – אפשר לעשות זאת, אבל זה ממש לא חכם.
לפני שנים, הפסיכולוג הראשי של חיל הים סירב לאפשר לדתיים להתגייס לחיל הים, מתוך הטענה המקצועית שעצם היותם דתיים מעיד על הפרעה אישיותית שתפגע ביכולתם לתפקד כלוחמים.
אחרי שהוא פרש, המדיניות השתנתה.
אף אחד לא שאל האם העמדה שלו היתה עמדה צבאית מקצועית, או עמדה אידאולוגית אחרת. איכשהו, יש לי הרגשה שמי שמחליט לנקוט במדיניות שמוותרת על פלח אוכלוסיה לא קטן, אינו נוהג נכונה מבחינת מטרות הצבא.
מטרות הצבא אינן להוות מכשיר לתיקון החברה האזרחית. מטרות הצבא להגן על המדינה בהתאם להוראות הממשלה הנבחרת.
דווקא על נושא שירת נשים נראה לי שאפשר היה להתפשר. כל עוד אינם מבקשים שנשים לא תשרנה (בניגוד להגבלות על נשים במקהלת הכנסת, למשל), אלא מבקשים לצאת בזמן ההופעה – אזי אפשר להבין ולהתחשב.
הבעיה היא שזה לא נגמר שם. הם דרשו ודורשים מגבלות על שיתוף נשים בתפקידי לחימה, מסרבים שחיילת תדריך אותם ועוד.
במקרים מסויימים היו מפקדים ש"באו לקראתם" בנושאים אלה – ואז זו כבר פגיעה משמעותית בנשים. זה שוב מגיע למצב בו הגברים מצרים את מקומן של הנשים במרחב הציבורי ומגבילים את תפקידהן.
"אורית
אני לא בטוחה שמלחמת התרבות היא מיותרת.
בכל זאת מדובר בתרבות שמעמדן המשני של נשים ביחס לגברים הוא חלק מהותי ממנה וחוקי הצניעות באשר למה מותר לגברים לראות או לשמוע הם חלק מהבנית המעמד הזה (הרי לא גברים נדרשים לסור לאחורי האוטובוס, לא גברים מועלים לעזרת הנשים הרחק מהבמה ומההתרחשות העיקרית, לא על גברים נאסר להשמיע את קולם באזני נשים).
לו היה מדובר בחלקים זניחים מתוך טקסים אקראיים ניחא. אבל כמו שצין ג'וני, אחר כך מגיע תורן של המדריכות, המפקדות והעמיתות וזה לא נגמר.
הצבא שהוא זרוע של המדינה לא יכול להרשות לעצמו אפליה של נשים על רקע דתי, בגלל שעצם נוכחותן היא פגיעה ברגשות הדתיים של מישהו.
נכון, זאת לא התנגשות בין זכויות אלא בחירה בין ערכים ואני חושבת שטוב עשה הרמטכל ולא צריך להסס בבחירה בין הערכים האלה
"
אבל… הם לא דרשו מהנשים לא לשיר – הם לא הדירו אותן, אלא את עצמם. הם ביקשו להעביר את עצמם לאחורי האוטובוס, לא את הנשים. הן לא ביקשו להשתיק את הנשים, אלא לצאת החוצה.
נכון ולא נכון
כמו שכבר נדון לעייפה, יש עוד דרכים לא לשמוע את הנשים (פקקי אזניים, תה ותהילים). הם הדירו את עצמם אבל ביקשו לעצמם תהודה, להיות נראים, להודיע בריבם שהצבא עורך כאן טקס שחיל דתי לא יכול להיות חלק ממנו. גם זה בסדר, זה בסדר לתבוע את מקומך הפרטיקולרי בתוך המערך הרב תרבותי הציבורי.
העניין הוא שאני ולא רק אני חשה חוסר אמון עמוק כלפי המהלך הזה. זה מתחיל מכאן וממשיך באופן ישיר לשליללת תפקידי הדרכה ותפקידים אחרים מנשים (כמו שנעשה כבר היום בנצח יהודה).
אם הייתי מאמינה שיש כאן כוונה כנה להדיר את עצמך ממה שפוגע באמונתך ולא אחרים, הייתי מקבלת ומסכימה. אבל הרוח נושבת גם ברבנות הצבאית (לפחות בקדנציה הקודמת שלה) וגם בישיבות ההסדר ובחלקים נרחבים של הציבור החרדלי שכן מתגייס לכיוון השני -לצימצום תפקידי נשים בצהל ולהסגה אחורה של מעמד האשה בצבא. הנושא של שירת נשים הוא חלק ממהלך רחב יותר
לכן אני כן רואה טעם בשימוש הסמלי בנושא זה כדי להבהיר ערכים
נעמה, בניגוד אליך אני חושב שהויכוח הפנימי בתוך המחנה הדתי דווקא כן רלבנטי. הרי מקובל על כולי עלמא שהמטבח הצה"לי כשר כי אין ויכוח פנימי כזה על כשרות. באשר לשירת נשים הויכוח קיים ומשמעות הדבר היא שיש מאמינים ודתיים המצליחים לישב אותו עם אמונתם. לפיכך צריך להגיד לאלה שאינם מעוניינים לעשות זאת לקחת דוגמה מאחיהם ולהבין שבצבא, להבדיל מאשר בחיים האזרחיים, לא ייתכן שכל אחד ינהג לפי הרב שלו.
למה אין ויכוח פנימי על כשרות? אין כאלה שבשבילם רק מהדרין תקף? וכאלה שבשבילם רק כשרות של רב מסוים? אתה הרי רואה מה קורה בטיסות אל על. גם כאן יש כל מיני חומרות ורבנים שמכשירים ניר טואלט לפסח. ויש לעומת זאת כאלה שלא חייבים תעודת הכשר אם הם יודעים שהמקום כשר (סומכים על בעליו), או כאלה שאוכלים רק צונן גם במקומות לא כשרים. גם כאן יש טווח של פרשנויות.
אין ויכוח על הכשרות הבסיסית – הפרדת בשר מחלב, בלי חזיר, בלי מאכלי ים וכו' וזה מה שמיושם בצבא, לא שמעתי שמערערים על כך. כל תעשיית הכשרות היא בעיקר זה, תעשייה שמגלגלת כספים שבינה ובין הציווי הדתי אין ולא כלום. לגבי "אל על" היא הנותנת, החברה קבעה רף מסויים של כשרות ומי שמחמיר יותר צריך להתיישר (או להקים חברת תעופה "מהדרין"…). אותו הדבר במקרה הזה – להבנתי היו בעבר סיכומים מסויימים, בתיאום עם גורמים דתיים, במסגרתם תתאפשר בצבא גם שירת נשים. את הסיכומים האלה, צריך לראות כמקבילים לכשרות הצבאית ולכבד אותם.
מואדיב, השאלה היא איזה מסר מעביר הצבא כשהוא מאשר לאותם חיילים "להדיר את עצמם". זה דומה למורה (הבריטית?) מלפני כמה שנים שעמדה על זכותה להופיע בביה"ס כשהיא עוטה רעלה. כמובן, היא זכאית לחופש דת ומצפון, אבל המסר העולה מכיסוי הפנים ברעלה לגבי מקומן של נשים בחברה הוא כזה שמערכת חינוך במדינה דמוקרטית אינה יכולה להסכין עמו, ובצדק.
והוא הדין בצבא. הוא אינו יכול לתת את ידו למצב שבו קולו של אלמוני אינו ראוי שיישמע באוזניו של פלוני בשל מינו, דתו, גזעו או נטייתו המינית. מסיבה זו, ההבדל בין לדרוש שהן לא ישירו לבין "רק" לצאת בזמן שהן שרות אינו מהותי. כך או כך העקרון זהה (וחמור שבעתיים כשמדובר בקצינים לעתיד).
אגב, האם באמת קשה כל כך לראות איך היענות לבקשות כאלה תגביל גישה של נשים לתפקידי בידור וחינוך (החלף ב"הדרכה"/ "לחימה"/ מה שאתה רוצה) בטווח הבינוני והארוך?
אני דתי. ושירתתי שירות מלא. באופן אישי אני לא ממש שייך למחנה של כל קול באשה ערוה.
אני מתנגד להדרה של נשים מתפקידי הדרכה וכו'. אבל אני חושב שנכון למתוח את הקו של מה מאפשרים לחיילים דתים בדיוק איפה שהמגיב מעלי almudib טען.
לכפות הדרכה וכו'. לא לכפות פעילות תרבות.
נעמה, ברשותך, אני מעונין להקצין את השאלה קמעא
ואם היו לוקחים את החיילים הדתיים להצגה במסגרת תרבות יום א' שמכילה עירום? האם גם אז היה מקום לטעון שהם חייבים להיות נוכחים?
באופן אישי היו כמה מקרים במהלך שירותי הצבאי שהרגשתי שכפו עלי דברים שאינם קשורים להיותי חייל.
ארן היקר, אתה לא מקצין את השאלה כי זו לא אותה שאלה, בעיני לפחות.
נניח שאישרו לאותם צוערים לא להשתתף בטקס. מה הצעד הבא?
אותו צוער יחזור לגדוד, וידיר רגליו מטקס יום הזכרון (כשהוא לא רק ברשות עצמו אלא גם דוגמה לפקודיו) בגלל שמש"קית הת"ש תשיר?
ואם הוא יבוא עם הטענה הצודקת, שעם כל הכבוד למש"קית, פקודים שלו נפלו באיזו עיר ארורה, וזכותו להיות נוכח בטקס גוברת על "זכותה" של המש"קית להשתתף בו, מה אז?
זה לא טקס ספציפי, זו מדיניות.
עומר, תודה על הדוגמא המצויינת שאתה מביא כאן.
אני חושב שהרבה מהטענות נגד אישור לדתיים להמנע מטקסים (לא הצוערים הספציפיים האלה, אלא בכלל) נופלות בכך שהן מניחות שההמנעות מבטאת עוינות או זלזול כלפי הנשים השרות, בעוד מניסיוני זה לחלוטין לא המצב. לעומת זאת, הדוגמא שאתה מביא מראה איך החלה של מדיניות כזו בקנה-מידה רחב מביאה ישירות להדרה ממשית של נשים. אפילו בלי מדרון חלקלק 🙂
שאלה פשוטה:
לו היתה זו הופעה של נשים ערומות.. הגם אז היית סבורה שחייבים לצפות בהן כדי לא לפגוע בנשים ???
מבחינת החיילים הללו זה אותו דבר !!!
הופעת נשים בטקסים אינה דבר מחוייב המציאות.. והעדרות מהופעה כזו אינה פוגעת בצבא ובמשמעת הצבאית…
האם היית מחייבת חייל דרוזי להשתתף בהכנסת ספר תורה לבסיס צבאי ??? או בסדר פסח המתקיים בבסיס "בפקודה" ???
זה בדיוק אותו דבר….
שלום נעמה,
למעשה של החיילים משמעויות פוליטיות – אבל את מבקשת לדון רק בהיבט זכויות האדם.
מבחינה זו – הצבא הוא מערכת טוטאלית אף יותר מהמדינה. מה שניתן להתיר למועדון לא ניתן להתיר למדינה, ומה שניתן להתיר למדינה לא בטוח שניתן להתיר לצבא. לתחושתי התביעה להציב דגל בכל בית ספר היא טוטאליטרית, ולכן נראה לי שקל וחומר התביעה לחייב אנשים להשתתף בטקס בעל מאפיינים שאינם הכרחיים ומהותיים היא בעייתית.
לעומת זאת מן הראוי היה להתעקש שחיילות תוכלנה לשמש בכל תפקיד ובכל מסגרת – ואם לחייל כלשהו זה לא מתאים ייכבד ויעבור למסגרת אחרת.
אורן
אם כבר התחשבות אז צריך לתת לכל החיילים בעלי שמיעה מוסיקלית פטור מהופעות של צוותי הווי צה"ליים בכלל.
נעמה, זה רידוד של הטיעון לטעון שכל המשמעות של הכשרות היא "שאי אפשר לאכול חזיר ושרימפס" ולמעשה זה קצת משחק במגרש הדתי שבעצם מתייחס לחילונות כסוג של העדר דת ולא כתפיסה עצמאית. הויתור הכרוך בכשרות בצבא (שאני מסכים איתו) הוא גם ויתור פרקטי מצד חילונים (לא על חזיר ושרימפס אלא על אוכל באיכות ירודה, במחיר יקר יותר, בעבודה מסובכת יותר בתורניות, בסופי שבוע של תבשילים של הוקדחו ואפילו בעובדה שחילוני צריך להכיר את הדברים האלה – האם ביצה היא חלבי, בשרי או פרווה וכו') אבל הוא גם ויתור עקרוני לא קטן כי המשמעות שלו היא להכפיף את עצמך למערכת ערכים שאתה לחלוטין לא מסכים איתה.
אגב, באותו עניין וזה שוב נושא שעלה לאחרונה – העובדה שטקסים צבאיים לובשים אופי דתי (היתה לנו את הדוגמא עם "יזכור עם ישראל") היא לא אינסידנטלית, היא מאוד פוגעת בנו החילונים. האם על אותו טיעון ש"זה כולה טקס, למה לא להתפשר" מוצדק שחיילים חילונים "בסך הכל ייצאו" מטקסי יום הזכרון?
נעמה, לעניות דעתי לא נתת את דעתך לנקודה חשובה.
"קול באישה ערווה" פירושו שבעיני החייל, שירת האישה היא בעלת קונוטציה מינית.
כלומר עבורו הקשבה לשירתה היא פגיעה בכבודה של האישה, בדומה לפגיעה שתיגרם לה אם יציץ לה במקלחת.
אמור מעתה – עלינו "לאזן" בין שתי זכויות – זכות האישה לכבוד כפי שהוא נתפס בעינייך ובעיני בה"ד 1, לעומת זכותו של החייל לשמור על כבוד האישה, כפי שהוא רואה אותו.
מנגד (ואני אומרת זאת כאישה שאוהבת לשיר, ולא עולה על דעתי לכפות על מי שאינו מעוניין בכך להקשיב לשירתי), לא ברור לי למה העדפה של חייל שלא להיות נוכח בשירה של אישה – להבדיל מדרישה שהיא לא תשיר – מהווה פגיעה בכבודה.
אין גם שום ויכוח ששירת אישה, כשלעצמה, לא מועילה בכלום למטרות שלשמן משרתים בצבא.
לכן אין מנוס מהמסקנה שהדיון כאן כלל איננו על "כבוד" לעומת "מצפון".
הדיון כאן הוא על כפיית מושגי הכבוד שלי – או במילים אחרות, כפיית עולם הערכים שלי – על החייל, כשהוא "קהל שבוי", שהרי הוא חייב לשרת בצבא (אחד המגיבים שלפניי גם העיר שהצבא הוא מקום ראוי לעריכת מלחמת התרבות הזו).
כלומר, כפייה חילונית פר-אקסלנס.
חשוב לציין שמדובר בטקס זכרון שנערך במסגרת ערב מורשת קרב לזכר קרבות מבצע עופרת יצוקה. זו פעילות צבאית פר-אקסלנס, לא תרבות יום א' ולא מסיבה. הגיוני וחיוני שהצבא ידרוש מצועריו להכיר את מנהגי האבל, הזכרון והמורשת בישראל.
סיטואציה למחשבה: הצבא שולח כמה חיילים וקצין מתוך יחידתו של נופל כנציגים באזכרות. האם סביר שבאמצע אזכרה לחלל, הקצין יצא בהפגנתיות או יסרב להשתתף בגלל שירת זכרון של בת משפחה?
תיקון קל:
"עופרת יצוקה" היא פעולה צבאית. ערב זיכרון לפעולות צבאיות איננו פעולה צבאית.
דוגמא: אם במהלך "עופרת יצוקה" נפגעו פלסטינים חפים מפשע, יש לצה"ל הגנה מסויימת מפני תביעות נזיקין בגין פעולות אלה. אם, לעומת זאת, במהלך ערב זיכרון ל"עופרת יצוקה" נפגעו פלסטינים חפים מפשע, אין לצה"ל הגנה מפני תביעות של אותם פלסטינים …
האם נמצא המבוגר האחראי?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4122238,00.html
במדינה שבה מותר להתייחס לנשים באלימות (מילולית ופיזית), רק כי לא עברו לאחורי האוטובוס או חלילה צעדו במדרכה הלא נכונה ברחוב – אי אפשר להתפלא על סיפור מסוג "קול באישה ערווה". זו הבעיה במיעוטה.
כפי שכתבו כאן לפניי – רק נשים סובלות מכל האיסורים הללו. לא תשמעו שום פסוק הלכה הקורא "קול בגבר ערווה". מילא אם היחס המשפיל והמבזה הזה היה ניתן לשני המגדרים בחברה הדתית-חרדית, עוד הייתי סותם את פי. אבל לבוא תמיד בטענות רק כלפי נשים – זו כבר מיזוגניה לשמה!
נעמה שלום,
אינני בטוח שהקונפליקט יכול להיפתר ללא דיון חילוני-דתי משמעותי יותר. על פניו, יכול הצבא (שכרגע בשליטה חילונית) לכפות על חיילים להקשיב לשירת נשים. המשמעות היא התנגשות ערכים, שבסופה תחושות קשות לשני הצדדים.
לכן לדעתי, התהליך הנכון יותר, הוא לפתח שיח חילוני-דתי על שירת נשים. שיח שיפיל מחסומים. בשיח הזה, ננסה לברר מדוע יש בכלל צורך בשירת נשים, או יש צורך בהמנעות משירת נשים. במה בדיוק פוגעת שירת נשים. דיון כזה יכול להיות הרבה יותר מרתק ומעניין.
[…] של נשים בזירה הציבורית. בצה”ל חיילים מסרבים לשמוע שירת נשים וחיילות המצוות לחגוג במתחם נפרד בשמחת תורה. הפרדה […]
[…] בנושא: שירת המקהלה (ובסופו לינקים לפוסטים […]