אתמול פירסם אליעזר יערי מאמר בהארץ על השתיקה נוכח המתחולל בסוריה. אמנם, בתור מי שהיה מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, יערי יכול היה להשפיע הרבה יותר על מה שעושים ולא עושים ארגוני זכויות האדם. קצת חבל שהוא מתעורר מאוחר וכשכבר אינו בעמדת השפעה. ואולי זה לא מקרי.
אני רוצה להתמקד כאן בהאשמות שהוא העלה נגד ארגוני זכויות אדם, שניסה לשווא לגייס כדי שישמיעו את קולם. ולעזוב בצד את עניין הח"כים הערבים שלא היססו לחלות את פני הרודנים הללו ולבקר ממקום מושבם אצלם את זוועות המשטר הציוני הרצחני. הכול בשם ההזדהות עם בני העם (או האומה הערבית, זה מתחלף על פי הנוחיות), שפתאום נשכחת כאשר מי שטובח בהם הם אותם בני אומה עצמה והם ממלאים פיהם מים. באמת אי אפשר לדרוש מטיבי לגנות את אסד. יש סדר עדיפויות: הוא עסוק בחיבור גסויות רוח הרוויות שנאת נשים עתיקת יומין על חברת כנסת ש"נדפקה לה האינסטלציה". (הוא גינקולוג, אף כי לא מומחה, הוא יודע). ומסביר בהיתממות שה"כוס אמוק" היה בחולם. טוב שאנחנו לפחות יודעים עכשיו, בזכות לשון הביבים והקישור ההיסטורי בין אנטומיה נשית לטירוף, מה מסתתר באמת מתחת לתארים המכובדים של ח"כ וד"ר. תודה למאיר שלו על התובנות מאירות העיניים שלו בעניין זה. (טיבי טען שכל הביקורת עליו היתה רק משום שהוא ערבי. כמובן. הוא אמור לקבל פטור מסטנדרטים ראויים בשל מוצאו, כנראה).
אבל אני, כאמור, אתמקד בעניין השני. של ארגוני זכויות אדם. כדברי יערי: “חודשים שאני כותב על זה ומנסה לדבר על לבם של ארגוני זכויות האדם. את מיטב שנותי ומרצי הקדשתי לביסוסם, מתוך אמונה שאי אפשר לפצל זכויות אדם (…) מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם. התשובות שקיבלתי היו מגומגמות: זה תפקידו של ארגון אמנסטי. או: הנה העולם מגיב, אנחנו חלק ממנו. אנחנו צריכים להקפיד על מה שקורה כאן, זה תפקידנו.”
טוב, נדמה לי שאת מיטב שנותיו ומרצו הקדיש יערי לקריירה אחרת, אבל לא נתקטנן. הוא גם בוחר לטעון בעיקר נגד הארגונים הערבים, ואומר שעם היהודים עוד יגיע הזמן לבוא חשבון. עם זה אני לא מסכימה: זכויות אדם הן זכויות אדם הן זכויות אדם. אוניוורסליות. נכון שרמת הצביעות של מי שמזדהה כל כך עם בני עמו כשהם נאנקים תחת הכיבוש הישראלי וממלא פיו מים כשהם נטבחים בידי רודן ערבי – גדולה יותר. ונשאלת השאלה האם הסתכלותו על זכויות אדם, רחמנא ליצלן, היא סלקטיווית. אבל זה נכון גם להרבה ארגונים "יהודים", כמו שיערי קורא להם. ואני קוראת לכולם פשוט ישראלים.
אז זה לא המנדט שלהם. זאת התשובה. ברמה הפורמלית זה נכון. ארגונים ישראלים (להבדיל מבינלאומיים) עוסקים בהפרת זכויות אדם בידי הרשויות הישראליות או בשטח ישראל. אבל מנדט של ארגונים הוא עניין טריקי. יש לו נטייה להתרחב. מנדט של ארגוני זכויות אדם הוא חמקמק במיוחד. משתנה, איך נגיד, על פי האינטרס. הנה סיפור על מנדט.
לפני חודשים אחדים כתב יוני אשפר מ'גישה' על כך שהביקורת הנכונה על מימון ארגוני זכויות אדם בידי מקורות חוץ (אני ביקרתי מימון ממשלתי בלבד, להבדיל מקרנות), צריכה להיות מושלמת בכך שאנחנו – הישראלים – נתמוך בהם. טוב, נשים בצד לרגע את החברה המפוקפקת שהוא שם אותי בה שם. אני לא זקוקה לאשפר על מנת לתמוך בארגונים. מאז ומתמיד עשיתי זאת. בין אם בכסף בין אם בזמן. בשנים האחרונות אני תומכת בארגון אחד, שמתרכז בהפרת זכויות מאד מסוימת. בתשלום שנתי נמוך שאני יכולה לעמוד בו, במסגרת מה שמכונה בארגונים האלה "ידידי הארגון". קיבלתי מכתבים יפים, דוחות, הזמנות וכיו"ב.
מה רבה היתה הפתעתי, שבקיץ ראיתי בדף הפייסבוק של הארגון שהוא מצטרף ליום שבו לא מגיעים לעבודה כחלק מהמחאה החברתית. (אגב, הארגון שילם לעובדים על יום ההיעדרות הזה?). כשארגון שעוסק בזכות לדיור, נניח, מצטרף למחאה, מסייע במידע או בשירות משפטי – זה רק מתבקש. אבל מה הקשר בין זכות האדם המאוד ספציפית שהארגון הזה מגן עליה לבין המחאה החברתית, שאלתי? התשובה היתה "סולידריות". אני מודה שלא השתכנעתי. רשמתי לפני והמשכתי הלאה. לפני כחודש הזמנה נוספת בפייסבוק: לסרט 'שביתה'. והקשר ל… הוא? שאלתי. אין קשר, נעניתי. זה חלק מהפרוייקט של מחלקת החינוך שלנו, שעוסקת בין היתר ב"חינוך לחשיבה ביקורתית". ובכן, תודה. אני לא זקוקה ל"חינוך לחשיבה ביקורתית" ואינני תומכת בארגון לשם כך. במקום לקרב אנשים שיכול להיות שעמדתם החברתית הכללית שונה משל העובדים בארגון (שתמיד מצפים ודורשים מהארגון לענות על כל האג'נדה הפרטית שלהם, זה אחד ממקורות הרעה) – מרחיקים אנשים שיכול להיות שבנושאים אלה או אחרים חושבים אחרת מאנשי הארגון. שאין כל קשר בין מה שהוא אמור לעשות לבינם. באופן אישי אין לי בעיה עם הנושאים האחרונים (לאחרים שהביעו דעתם נגד זה דווקא היתה), אבל לו הייתי רוצה לקדם אותם – הייתי תורמת לאותם ארגונים שזה תחום עיסוקם.
אבל הארגון לא נח ולא שקט. לאחרונה הוא העלה קישור לסרטון על "אם תרצו". לא נגד פעילותם נגד ארגוני זכויות האדם – עניין רלוונטי מאוד לאחרונים – אלא סתם על עמדתו הפוליטית בעניין עתיד השטחים. ובכן ברכותי, כנראה שאין כבר הפרות בתחום שבו הם עוסקים (ואלה בשורות טובות מאוד!). מנהלת הדף הסבירה שהכיבוש אחראי להמון הפרות של זכויות אדם. נכון. אבל זכות האדם הספציפית שאתם מגינים עליה נחשבת למוחלטת במשפט הבינלאומי. בין היחידות במעמד זה. כלומר, בשום משטר – כיבוש או לא – אסור לפגוע בה. שוב, במקום להרחיב מכנה משותף, מצמצמים אותו. כן, יש אנשי ימין שאני מכירה שמתנגדים להפרת הזכות הזאת בכל מאודם. במקום שהארגון הזה ירצה שהם יצטרפו אליו במאבקו – הוא מרחיק אותם. כל הכבוד. עיסוק פוליטי בשאלה איזה הסדר יהיה עם הפלסטינים הוא בשום מקרה לא במנדט של ארגון זכויות אדם זה או אחר. השאלה האם הסדר זה או אחר מפר את הזכויות של צד זה או אחר – בהחלט כן. אבל נורא קשה להתאפק עם הפגנת הדעות הפוליטיות. ונתנו לי דף פייסבוק לנהל. אז למה לא? אחר כך קצת קשה לבוא בטענות למבקרים את הארגונים הללו בכך שהם בסך הכול ארגונים פוליטיים במובן הצר והרע של המלה, של מפלגות במסווה. קישור אחר לווה בטקסט הבא: "כל הכבוד, נתניהו. עכשיו כולן וכולם יודעות שאתה אתה הגבר היחיד במזרח התיכון. עכשיו, אפשר בבקשה להפסיק להתנהג כמו שריף ולחזור לגדר השפוי?". כל מלה נוספת מיותרת, נדמה לי.
אחרי הארוע השני, הנוגע להקרנת הסרט והעדכון שהם עוסקים ב"חינוך לחשיבה ביקורתית" – הודעתי לארגון שאני מסירה את תמיכתי. חינוך לזכויות אדם הוא דווקא נושא שקרוב ללבי באופן מיוחד. ואין לי גם התנגדות לכל שאר הנושאים. אבל יש לי התנגדות רבה לכך שמשתמשים בתרומה שלי – שנועדה לקדם את ההגנה על אותה זכות אדם – לעניינים אחרים. אם ארצה אתמוך בהם ישירות או בארגון בעל אג'נדה כללית (מישהו אמר מפלגה?). להצהיר על דבר אחד ולפעול אחרת – זה אינו הגון בעיני. קיבלתי תשובה שבין השאר אמרה שלא היו נותנים להם להיכנס לבתי ספר רק על אותה זכות אדם וככה הם מכניסים את זה במכלול של חינוך לזכויות אדם. לאחר מכן קיבלתי בנוסף העתק של פרוטוקול מהאספה הכללית של אותו ארגון שבה חמישה חברי עמותה החליטו על שינוי מטרות העמותה כך שתתוסף לה המטרה של "פעולות נוספות מעת לעת, של הגנה על זכויות האדם בישראל, בשטחים שבשליטתה ומעבר להם". (מעבר להם? איפה, באירן?).
אם זה לא היה כל כך עצוב – זה היה פשוט מעורר גיחוך. יושבים חמישה אנשים ומחליטים להפוך את הארגון לעוד ארגון כללי לזכויות אדם. והנימוק? אולי מוטב היה לתאר את הארגון כארגון למען ארץ ישראל השלמה. הם לבטח היו מקבלים גישה לכל בתי הספר ויכלו לדבר על אותה זכות חשובה, כמו שאמר לי מישהו בתגובה לפארסה הזאת. אגב, המספר המרשים של חברי העמותה באספה הכללית נובע מכך שכשמדובר בעמותות שמלכתחילה לא היו עמותות חברים, זה נכפה עליהן על ידי רשם העמותות. ואז מה שהם עשו היה לקחת את חברי הוועד המנהל ולעיתים עובדים, להפוך אותם ל"חברים" ולכנס אספה כללית שמשתתפים בה חמישה אנשים. והנה לנו עמותת חברים בכאילו. ((בחירות כלליות לוועד המנהל עדיין אין בארגונים האלה; זה "חבר מביא חבר").
אז נשאלת השאלה: אם ארגונים סקטוריאליים (המגינים על זכות מסוימת או על כלל הזכויות בשטח מסוים) בעצם רוצים להיות עוד ארגון כללי לזכויות אדם – מטרה לגיטימית לגמרי! – מדוע שלא יתאחדו כולם לארגון כללי? (או יצטרפו לארגון כזה שכבר קיים, כמו האגודה לזכויות האזרח?). טוב, כאן התשובה פחות נעימה. כל ארגון רוצה לשמר את עצמו ולהנציח את קיומו. וארגון לזכויות אדם אינו יוצא מכלל זה. הוא מרחיב את המנדט כדי להרחיב את כוחו ולהצדיק את קיומו. כבדרך אגב גם מבטיחים שלעוד אנשים יהיו ג'ובים ולחלקם גם קריירה. אבל אולי הדבר המסוכן ביותר: בסופו של דבר עלול להיווצר אצלם אינטרס בהפרת זכויות אדם. כי זה מה שמקיים אותם. (עוד זכור לי שבאו לבקש ממני לאשר בונוס לעובדי ארגון לזכויות אדם כי היתה שנה מאוד קשה לזכויות האדם והם עבדו קשה. השבתי שאשמח לדון בהעלאת משכורות אם היא נחוצה, אבל בונוס לעובדים מכספי תרומות – לא במשמרת שלי. גם בגלל השימוש הלא ראוי בתרומות וגם כי המסר הוא שככל תהיינה יותר הפרות הם ירוויחו יותר.)
אז הנה המנדט והנה הרחבתו. כשנוח. גם עדאלה – ארגון להגנה משפטית על זכויות המיעוט הערבי בישראל – החליט לעסוק פתאום בשטחים בעקבות "חומת מגן" או אחד המבצעים האחרים שצה"ל ערך בגדה.
טוב, אז מה את רוצה, את בעד או נגד הרחבת המנדט? אני לא בעד הרחבת מנדט. אבל אני בעיקר נגד הרחבתו הסלקטיווית. אני כן חושבת – וזאת ממש לא המצאה שלי, כידוע לכל מי שמעט בקיאה בשיח של זכויות האדם (ע"ע המנדט של סניפי אמנסטי המקומיים, לדוגמא) – שישנם ארועים בקנה מידה כזה, שכשהם קורים גם ארגונים עם מנדט מסוים צריכים להגיב. מה שקורה בסוריה הוא אחד מהדברים האלה. והשתיקה של ארגוני זכויות האדם בעניין זה לא תסולח.
לא הייתי משליכה את יהבי על הארגונים האלה שיגנו על זכויות האדם של היהודים כשהם ייהפכו כאן למיעוט במדינה הפלסטינית (שמכנים אותה "דו לאומית"). ואני אומרת זאת בצער רב. כבר נוכחתי לא פעם איך אבירי זכויות האדם מתנהגים כשפתאום הכוח אצלם. איך הם "מגינים" על המיעוט. את הדורסנות שלהם. את האפולוגטיקה מתי הם כן משמיעים קול ומתי לא. אוניוורסליות מישהו? הלו?
אם כל כך ברור שהם נגד מה שקורה בסוריה – מה הבעיה לומר? צידוקים ותירוצים אפשר תמיד למצוא. ואולי הבעיה היא שחלק מהארגונים האלה או פעיליהם – בהחלט לא כולם! – בעצם מתעניינים פחות בזכויות אדם ויותר במה שאפשר לקדם בעזרתן. את ההסדר הפוליטי הרצוי. את ההוקעה של ישראל כשרק אפשר (כשערבים טובחים ערבים זה פחות מעניין ובעיקר אי אפשר לזעוק על משטר הזוועות הציוני). את הלאומנות הפלסטינית (במקרה שלהם לאומיות היא פתאום עניין רצוי ולאומנות עניין נסבל, כי למיעוט מותר יותר, כמו שאמרו לי שם פעם. הלאומנות הפלסטינית גם לא בדיוק שייכת לשמאל אבל עזבו). כפי שפעם מישהי כתבה לי בפייסבוק, בשבילה זכויות אדם זה רק כלי כדי להשיג את הפוליטיקה/האידיאולוגיה הנכונה. במקרה שלה זה היה פמיניזם. (בלי להבין את הבור שהיא נופלת אליו אפילו מבחינה תועלתנית, שהיא החשובה לטעמה: הרי לנשים תמיד אומרים חכו עד שנגמור עם המאבקים החשובים באמת…). כדי להיאבק בדה לגיטימציה המסוכנת שעושים לארגונים האלה הם צריכים לבוא בידיים נקיות. וביושרה.
הארגונים עצמם פחות מעניינים אותי. הם אלה שהם כלי: כלי למאבק על הדבר החשוב שהוא זכויות אדם. ואין דבר שיותר מערער את האמינות של המאבק הזה מהפיכתו לקרדום פוליטי לחפור בו.
ותוך שאני כותבת מתפרסם גינוי של עדאלה לפשעי המשטר בדמשק. ברכותי. מוטב מאוחר מלעולם לא. אולי יערי בכל זאת השפיע.
קרוא וכתוב 
מודה שלא הבנתי אם את בעד הגישה המצמצמת או המרחיבה. כלומר, הפיסקה עם הקטע המודגש היא הכי מבלבלת. עושה רושם שאת בעד הגישה המצמצמת למעט במקרה הסורי. וזה קצת חבל, כי השורה התחתונה (או הכותרת) של הפוסט נכונה בהחלט לטעמי, אבל העמסת עליו את המדינה האחת, וחוקי ניהול עמותות וכו' וכו', עד שזה נראה כמו טרוניה כללית נגד ארגוני זכויות אדם באשר הם, וסוריה היא רק תירוץ.
עוד עניין, גם רק בגלל שהחלטת להדגיש אותו בבולד: הגילוי שלארגוני זכויות אדם יש אינטרס בהפרות זכויות אדם שקול לגילוי שלמשטרה יש עניין בהתגברות הפשע או למד"א בתאונות דרכים. זה כמובן נכון, אבל משמעות מעשית תהיה לדברים רק כאשר יתברר שהמשטרה תורמת להגברת הפשע, וארגוני זכויות אדם – להפרתן. אחרת זו סתם אמירה סנסציונית וכאילו-מלהיבה.
לא למעט המקרה הסורי אלא למעט פשעים נגד האנושות. והפרות חמורות במיוחד או האסורות באופן מוחלט במשפט הבינ"ל כמו עינויים והחזקת בני ערובה (לא סתם הפניתי למנדט של אמנסטי). ובעיקר לא על פי הנוחיות הסלקטיווית.
ה"רק תירוץ": אני רגילה לתגובה הזאת לכל פוסט ביקורתי שאני כותבת. שביתת הרופאים היא רק תירוץ להיכנס ברופאים, ביקורת התקשורת היא רק תירוץ לרדת על הארץ… give me a break. מכיוון שהצידוק העיקרי של הארגונים הוא "זה לא במנדט" סיפרתי את הסיפור על המנדט שמורחב (ע"י חמישה אנשים) כשנוח ונשמר כשלא נוח.
לא טענתי שלארגונים יש אינטרס בהפרת זכויות אדם. טענתי שזאת אחת התוצאות המסוכנות של הרחבת המנדט באופן כזה, שעלולה להתרחש.
פוסט מעולה. צויץ בהערכה.
העובדה שקיבלת את תגובת ה"רק תירוץ" בעבר לא אומרת שהיא שגויה בהקשר לפוסט הנוכחי. הניפנוף הזה קצת לא לעניין לדעתי, אם את באמת מעניינת בתגובות.
לא נפנפתי אותך יותר מאשר אתה נפנפת את מה שכתבתי בסטייל "זה רק תירוץ לרדת על הארגונים".
אוקי, אז ארחיב את מה שאמרתי: כריכת המבנה המשונה של הארגונים, הנובע בחלקו מחוקי העמותות בארץ, והוספה של איש קש בדמות המדינה האחת (מאיפה זה בא?) – בצירוף ספקולציות על מהות תיפקוד הארגונים האלו באותה מדינה-אחת שאינה נראית לעין כרגע – כל אלו יוצרים את הרושם שסוריה רק פתחה את הדלת מבחינתך לביקורת כללית יותר, אולי מוצדקת ואולי לא, על ארגוני זכויות האדם בכלל. וכמו שאמרתי בתגובה הראשונה, לטעמי התוצאה היא החלשה של טיעון שצריך להיות ברור וחד משמעי, בדבר הצורך לבטא התנגדות לטבח שמתרחש ממש מעבר לפינה.
ואם כבר אנחנו בהרחבות מנדט, הטכניקה הזו, של השלכת כל סוגי הביקורת לסל אחד שנזרק לעבור "השמאל" או "ארגוני זכויות האדם" הופכת את הסיפור מוויכוח עקרוני, ענייני ולגיטימי לסתם התקפה פוליטית, והיא אחד המאפיינים המסוכנים של השיח השמרני היום בארץ (זה דווקא לא מאפיין את הבלוג המצוין הזה, רק של הפוסט הנוכחי. לכן הביקורת).
1. המבנה לא נובע מחוקי העמותות. האגודה לזכויות האזרח, רק לדוגמא, לא מתנהלת כך. זהו ארגון חברים, הבוחר את מוסדותיו.
2. המדינה האחת איננה איש קש. מי שנכחה כמוני בחוסר הסובלנות האלים כלפי מי שמבקרים את הרעיון של מדינה אחת מצד "אנשי זכויות אדם" כשרק מדובר היה בכנס ("אקדמי"!) בנושא – יכולה לשער מה יקרה כאן בפועל. אכן רק השערה, אבל הנשענת על ניסיון לא מבוטל עם חוסר היושרה הזה. השאלה האם ארגוני זכויות האדם יגנו אז על זכויות האדם של המיעוט היא שאלה קריטית. ומנסיוני איתם – שאפשר למצוא ברשומות אחרות בבלוג – הם לא מי שהייתי סומכת עליהם. אפילו לתת למישהו לדבר בפאנל כשהוא חושב אחרת מהם – בכנס אקדמי (אחר!) – הם לא נתנו. כשמדובר היה באורח מוזמן מטעם מארגני הכנס. פעילת זכויות אדם שוצפת קמה וקראה להחרים אותו ולא לשבת לידו כמו שעשו בדרום אפריקה! מנחה הפאנל – האוהב להתנאות כאביר זכויות האדם – מילא פיו מים. לא שייך בעיניך? בעיני כן. חופש הביטוי? הא, רק כשזה מתאים לדעות שלי. ואם כך, מה עם חופש הפולחן של יהודים כשהם מיעוט? לא אמשיך לזכויות קצת יותר קריטיות. העיקרון מובן.
3. לא אני מערבבת בין ארגוני זכויות אדם לבין "שמאל" אלא הם. לו הם היו עומדים על הפרדה בין פוליטיקה (במובן הצר של המלה) להגנה על זכויות אדם – כל הסמטוכה הזאת היתה נמנעת. על זה בוכה הנביא.
כהערה כללית: כמעט כל פוסט שאני כותבת אפרופו עניינים אקטואליים הוא לא אקטואליה נטו. אני תמיד כותבת כי הוא מאפשר לי לומר משהו יותר כללי. זה מה שמעניין אותי וזה מה שאני עושה בבלוג שלי (זה אפילו מוצהר באופן זה או אחר).
פוסט חשוב. שתי הסתייגויות: ראשית, אני חושב שאת עושה עוול לטיבי בנושא הסורי – ראיתי כמה וכמה התייחסויות שלו ושל רע"ם-תע"ל, והן היו גינוי מוחלט למעשי הטבח ולמשטר אסד, בניגוד להצהרות המתפתלות של חד"ש, שכזכור בכירים שלה גם גלשו לתמיכה במשטר. שנית, אני חושב שארגוני-נישה, כמו גישה למשל, לא היו צריכים להתייחס לנושא, בדיוק בגלל בעיית התרחבות המנדט שדיברת עליה – אבל ארגונים כלליים, כמו האגודה לזכויות האזרח, דווקא כן.
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=494399
טוב, לא חדש שנעמה מתמחה בביקורת – חשובה ונחוצה, לרוב – על הארגונים האלה,שבגדול ברוכים הם וברוך פועלם. בגלל אי אילו חילוקי דעות אישיים שנודעו בציבור תמיד יהיה מי שיראה בזה את לוז העניין (לא אמרתי שאתה) אבל אני חושב שהפוסט הזה הוא מופת להגינות ואיפוק תוך שמירה על חדות במקום שבו הכותבת ללא ספק עומדת מאחוריה גם בחלוף המוזה היוקדת של הכתיבה עצמה 🙂
רחביה, אני קראתי את הדברים כפשוטם וכך גם הגבתי עליהם.
השימוש במושג "זכויות אדם" הוא שימוש טקטי ולא יותר.
אין הלימה בין השם לבין מהות הארגונים. זה בערך כמו לפתוח "עמותה לטיפול באבטלה בקרב נשים", ולהפעיל באמצעותה רשת זנות.
תקחי לדוגמא את קידום הרעיון של "שתי מדינות", מה עומד מאחורי המילים האלה? המשמעות המעשית היא העברת השליטה המלאה ביו"ש לידי אש"ף. האם הרשות, מאז 1994 ועד היום, הראתה סימנים של דאגה לזכויות אדם? הרשות העבירה חוק שמוציאים להורג אדם המוכר את האדמה שלו ליהודים, או חוק שמבטיח תגמול כספי לכל החיים לכל אסיר ביטחוני. הרשות תאפשר לנשים להתלבש איך שהן רוצות ולעשות מה שהן רוצות בגופן ?
נכון שישראל לא מושלמת, אבל היא הרבה יותר טובה מהרשות. עצם הרעיון של קידום העברת יו"ש לידי הרשות סותר את מהות הדאגה לזכויות אדם.
מדובר סה"כ בשיטת שיכנוע, דרך לאסוף כסף ותמיכה, אבל בסופו של דבר התמיכה הזו מגיעה למקומות אחרים לגמרי.
אני עדיין זוכר שמהלך המחאה החברתית החשובה, דיברת על כך שהמחאה החברתית צריכה להתרחב ולעסוק גם בפמיניזם וזכויות מגדריות. עכשיו מתברר, שבניגוד לדרישה שלך מהמחאה החברתית, את התנגדת בכל תוקף שארגוני זכויות אדם יתרחבו, יעזרו ויראו סולידריות עם המחאה החברתית (עד כדי כך, שאת רצית שהארגון ישבור שביתה). הזעם שלך מכך שארגון זכויות אדם יתעסק גם קצת בקטנה עם צדק חברתי, היה כל כך גדול, שביטלת חברות בו רק כי הוא הקרין את הסרט "שביתה" (ממש איום ונורא) וזה למרות שכך הארגון היה יכול להתרחב ולגדול ולהראות שהוא לא מנתוק מהחברה הישראלית (אשר, להזכיר לך, תמכה באחוזים עצומים במחאה ובדרישותיה). משום מה את מסרבת להבין שזכויות אדם הם מכלול ותפיסת עולם שלמה וכל ניסיון להתעלם מצדק חברתי ולהסתפק בצדק ליברלי בלבד הוא שגוי ויגרום לנתק גדול יותר בין החברה הישראלית לארגוני זכויות אדם (שלא לדבר על מחנה השמאל בכללותו).
אבי, אנא פתח לעצמך בלוג ושם הגג כאוות נפשך על סוציאליזם. ושם תקרא לאי-הצטרפות ליוזמת פייסבוק "שבירת שביתה" והכול יהיה בסדר. ושם תסביר שזה בסדר שארגון שעוסק בזכות אדם ספציפית שאין קשר בינה לבין המחאה החברתית יגלה סולידריות כלפיה אבל לא כשנטבחים אנשים כמה מאות ק"מ ממנו כי אז זאת "הפרת מנדט". ושם תסביר שהמחאה לא צריכה לכלול את ענייני הנשים כמו שחזרת והסברת (את זה שכחת לספר בתגובתך הנוכחית). אנא עשה זאת, כי הבלוג שלי לא ישמש אותך יותר לתגובות ה-knee-jerk שלך. ולא כבמה שאתה מנצל את התעבורה שלה למטרותיך.
ובכל זאת נתקטנן:
למה להטיל ספק בדבריו של האיש ולטעון כי: "נדמה לי שאת מיטב שנותיו ומרצו הקדיש יערי לקריירה אחרת"
האיש אומר "מיטב" (ולא מירב) וזה עניין לגמרי סובייקטיבי הנתון לשיפוטו הוא.
שלום נעמה. זמן רב שאני עוקב אחרי הבלוג שלך בענין (תודה לך!), ולראשונה אני מגיב. אספר לך סיפור אישי שעשוי להדגים את מה שכתבת בפוסט הנוכחי:
לפני כמה שנים הצטרפתי לקו הסיוע לנערים וגברים דתיים שנפגעו פגיעה מינית. במהלך קורס ההכשרה נסענו לתל אביב, לבנין האיגוד של מרכזי הסיוע, על מנת להכיר את "המטה הראשי", להתרשם סוף סוף מהעבודה המעשית, ולהכיר כמה דמויות מפתח בארגון אליו הצטרפנו.
במפגש הבא בקורס, בשבוע שלאחר מכן, נמסר לנו כי האיגוד שוקל "להעזיב" את קו הסיוע שלנו (שהיה בחיתוליו ממש. אני השתתפתי בקורס ההכשרה השני) מכיוון שחלק מהמתנדבים גרים מעבר לקו הירוק. "מה הקשר?" התקוממנו. "באיגוד חושבים שיש קשר. דיכוי הוא דיכוי" נמסר לנו.
תוך כמה ימים או שבועות הענין נפתר, ככל הנראה באמצעות דיפלומטיה לא קלה.
ואני שואל: בשביל מה כל זה? למה לערבב מין בשאינו מינו וע"י כך להרחיק?
בקיצור – כמו שכתבת.
תודה.
עמיחי, היקש דומה היה גם בפיטוריה של ד"ר חנה קהת ממכללת אורות בגין דיעותיה הפמיניסטיות, פיטורין שנתמכו ע"י המל"ג. בעוד שרבות מאתנו תמכו בה באופן מוצהר, היו ארגונים פמיניסטים איזוטריים (תרתי משמע – וכאן זו הבעת עמדה מצידי) שיצאו נגדה משום שהיא מתנחלת. אישית הופתעתי מהאווילות הפוליטית הזו, שכן אפילו בעניין הבסיסי: תמיכת המל"ג פירושה שמחר ניתן יהיה לפטר גם ממוסדות אקדמיים בתוך הקו הירוק בגין דיעות פמיניסטיות. כמו כן פמיניזם בא לקדם נשים ולפעול נגד הפרת זכויותיהן, כתשתית רעיונית ומעשית. פיטוריה היו בתחום המנדט המדוייק של הארגונים (ואכן, השדולה הצטרפה כידידת בית המשפט להגנת קהת) וההתנגדות בגין היותה מתנחלת היא בדיוק מה שנעמה מדברת עליו בפוסט הזה.
יחד עם זאת, למען ההגינות – נתקלתי בדוגמטיות דומה גם מימין לשמאל, וערבוב מין שאינו במינו.
הפוסט הוא דוגמא מאלפת לשימוש בשכל ישר.
נעמה – בעוונותי הגעתי רק עכשיו לקריאה מעמיקה. בהסכמה מלאה אתך, ויותר 🙂
וכבר היינו יחד מושא למתקפות של ארגוני זכויות אדם שעשו בביזוי זכויות האדם של נשים קרדום לחפור בו. וואו, כמה ניתן להרחיב את הנושא…
אחרי המאמר בהארץ התראיינו אצל רזי ברקאי כמה ממושאי הביקורת ואמרו שהם דווקא מגנים, רק שהתקשורת לא מצטטת אותם גם כשהם רודפים אחרי הכתבים עם ההודעות.
איכשהו המבוקרים נשמעו יותר משכנעים מיערי. יכול להיות שהוא כתב טקסט חוצב-להבות ורק שכח לבדוק את העובדות?
לגבי ארגוני זכויות האדם, אני לא יודעת מה מצפים מהם לעשות. למיטב הבנתי, כל קול ישראלי נגד אסד הוא סיוע לתעמולה של אסד.
ובכן, זה מעיד על טיעון מתוך חולשה. מה שארגוני זכויות האדם בישראל צריכים לעשות, הוא את מה שהם רגילים לעשות כדי לקבל תשומת לב כשבא להם: בחורות ערומות שגינוי אסד כתוב על גופן (סתם, לא בארץ), חסימה של כבישים באופן לא מבוקר, הפגנות אלימות, דיבורים של דפני-רגב-סתיו, הפסקה – לשבוע – של מעקב אחרי הפרות זכויות אדם בשטחים.
או שמא משהו חתרני וקשה במיוחד: יוסי גורביץ יכתוב פוסט אחד נגד אסד (אחד). רחביה ברמן יכתוב פוסט אחד נגד אסד (אחד). עידן לנדו, העוקץ (שם יש הרבה כותבים – אולי אחד מהם יכול לכתוב פוסט אחד נגד אסד), שלום בוגוסלבסקי יכתוב פוסט אחד נגד אסד. אחרי כל המעללים הללו, שכל אחד מהם הירואי לפחות כמו תיאור תלאותיה של ההצרפתיה שנפצעה (קל) בהפגנה ההיא. לאחר שהמסע הזה – הקשה מאין כמוהו, אבל תלוי פחות ב"עיתונות" – יסתיים, יהיו בידינו ניתוחים וקריאות לפעולה. כעת, נאמר את זה בזהירות, המיליה השמאלני מתייחס לסוריה כאילו היא על הירח. וכאמור, השמאלוספירה מדגימה עד כמה העניין של השמאל בסוריה לא קשור בשום צורה למה שהעתונות, לכאורה ולפי טענות (מוזרות, לטעמי), לא מרשה להם לפרסם.
נהנתי מהרשומה, מסכים איתך לחלוטין שסלקטיביות בצורת ההתנהלות של אירגונים לזכויות אדם, או מיעוטים כאלה ואחרים פשוט מקעקעת את הלגיטימיות שלהם,ופוגעת בתפקוד שלהם ובתמיכה שלה הם זוכים. אין ספק שיש גם טיעונים וטענות מצד אירגוני זכויות אדם שדורשות חשיבה והתייחסות ולפעמים , הצדק איתן. הבעיה היא שבד"כ אותם אירגונים הם חד צדדיים,ולא מסוגלים להודות בטעויות שלהם, כשחשיפת האמת לא משרתת את האג'נדה הפוליטית שלהם.
לא מכבר ניהלתי שיחה עם ידיד אמריקאי שתומך בהפלות, בשיוויון זכויות, והוא אף חרד מהרוח הדתית השוטפת את אומתו, אבל בוחר שוב ושוב במפלגה הרפובליקנית כיוון שהוא מרגיש מוקצה בקרב הדמוקרטים (שכן, לא עלינו, הוא תומך בקפיטליזם). סיפרתי לו שאני תומך נלהב בשוויון זכויות, ואף מקדם קבלת אוכלוסיות של מיעוטים מסוגים שונים למשרדי ממשלה, אבל בדומה אליו, בגלל עמדותיי הימניות, אני לא יכול להיעזר באף לא אחת מהתנועות שהוקמו וממומנות במיוחד בשביל זה, כיוון שאני יודע שהם ינצלו את כספי להציג אותי ואת שכמותי כפשיסטים חסרי תקנה.
נהנתי לקרוא את הפוסט, כרגיל. מעורר מחשבה. אולי יש גם אנשי שמאל ציוניים שלא מוצאים את עצמם?
סמולן: האם תוכל להביא דוגמאות לארגון זכויות אדם ישראלי שחסם כבישים באופן לא מבוקר או הפגין באופן אלים? כי אני לא מכירה. גם אין שום סיבה להשעות מעקב אחרי הפרת זכויות בשטחים. אפשר לעשות גם וגם.
יוסי ג': תודה על העדכון. כבר חששתי שטיבי יישאר על תקן אינסטלטור בלבד. עם זאת מומלץ ביותר להיכנס לקישור שהביא כאן "ר. בקצה", שבו מדווח על כך שטיבי מכנה "בוגד" גולה סורי שנפגש עם חברי פרלמנט ישראלים… (מזכיר לי משהו, בהפוך).
רחביה: תודה. רק תיקון לפרוטוקול: לא מדובר בחילוקי דעות אישיים אלא עקרוניים לגמרי, לפחות מצידי, בנוגע לזכויות אדם ויושרה בהגנה עליהם. (הפיכתם לאישיים היא חלק מחוסר היושרה, ויותר, ומעידה על עושיה).
לא, לא מצליח לי. אני התייחסתי למיליה השמאלני באופן רחב יותר, ובעצם למה שהתרחש בהפגנות בקיץ. נראה לי שאם אנשים שהם דומיננטיים בארגוני זכויות אדם – כמו אורן יפתחאל, נניח – היו כותבים משהו נגד אסד, ומנסים לנסח את המשנה השמאלנית הראויה ביחס אליו ולמעשי הטבח שלו, התמיהה באשר לארגונים עצמם היתה מצטמצמת לפורמליות גרידא. אבל בסופו של דבר, בארגוני זכויות האדם בישראל כנראה שאין את מה שייחסתי להם. עדיין, אפשר היה לצפות שאל מול פאקינג טבח, יישברו כמה כללים.
לסמולן-
הם מקבלים כסף כדי לנגוס ברוב היהודי שמפריע לדמוקרטיה,
http://www.amit4u.net/forumthreads/10810,372,30199.aspx
אין להם זמן להבלי הטבח בסוריה
אף פעם לא הבנתי איך מישהו שזכויות אדם באמת קדושות בעיניו ויקרות לו – יכול לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, בהפקרת הפלסטינים לשלטון בני עמם. דומה שאצלם (ובעצם, אולי אצל כל הערבים?) תמיד יהיה מתח וקונפליקט בין זכויות לאום לבין זכויות אדם –
אם נכבד את זכותם ל"הגדרה עצמית" ול"לאום", בעצם נקדם חיים שלהם תחת משטר (ערבי) שיפגע בזכויות האדם שלהם. שהרי אין מדינה ערבית אחת בעולם, אין שלטון ערבי אחד בעולם – שהינו דמוקרטי ומכבד זכויות אדם.
ממתי זכויות לאום הפכו חשובות יותר מזכויות אדם, למען השם?!
לכן תמיד הארגונים בישראל שחרתו על דיגלם את נושא "זכויות האדם" נראים לכל כך הרבה אנשים כארגונים פוליטיים במסווה עם אג'נדה פוליטית (לא כל כך) נסתרת לפגוע במעמד ישראל, ולא בדאגה כנה ואמיתית לחלש.
נהנתי מאד מהכתיבה שלך ומהנושא בכלל, ואני מודה שהשתעשעתי מהתזמון של הפוסט שלך למה שזה עתה קראתי בכתבה מאת ניר חסון בהארץ – "משפט הדיבה של "אם תרצו" נדרש להכריע מהו פשיזם". בכתבה מוזכרת העובדה ש"פעילי השמאל מודים כי הנטל הכלכלי של התביעה עלול למוטט אותם, והם מתכוונים לפתוח בימים הקרובים אתר אינטרנט לאיסוף תרומות לכיסוי ההוצאות המשפטיות שלהם." בתור אדם ש"אם תרצו" מעצבנת אותו במיוחד, חשבתי לעצמי, למה לא ארים תרומה סמלית לעזור לנתבעים, ובכתבה יש אפילו קישור לאלו הרוצים לממש תרומה זו. אך אז גיליתי שהתרומה נעשת דרך הקרן למגיני זכויות אדם אשר מסייעת לנתבעי "אם תרצו". בהסכם התנאים (שכתוב בפונט קטן וחביב, ושמסופקני מי טורח לקוראו זולת טרחנים שכמוני) גיליתי שיעד הקמפיין להתרמת כספים להגנה במשפט הדיבה נגד "אם תרצו-תנועה פאשיסטית" הוא 100,000 ש"ח. במידה וייכנסו תרומות מעבר לסכום זה, יועברו לשימוש הקרן למגיני זכויות אדם לכלל פעילות הקרן.
מיותר לציין שאין דרך לראות כמה כסף כבר נתרם.
ובכן, לא שיש לי משהו נגד הקרן, להפך, אני בטוח שאנשיה טובים ועוזרים לתקן את העולם במידה מה, ברם, אני מעוניין לעזור לנתבעים במשפט ותו לא, ולא לשלם ל"כלל פעילות הקרן" – מושג מעורפל שמעלה בי תחושה לא נוחה משהו.
כנראה שזו דרכו של עולם… ובינתיים חזקי ואמצי.
[…] מציע במאמר מאוד ברורה: כשמתחולל רצח עם. בעמדה הזאת צידדה גם נעמה […]
אסמע אגבאריא, בעניין דומה – לא ארגוני זכויות אדם אלא מפלגות קומוניסטיות, אבל נדמה שהרלוונטיות לא בלתי נתפסת:
"עמדתו של מזכ"ל מק"י מסוכנת, משום שהיא אינה מבטאת את עמדת המפלגה הישראלית בלבד, אלא משקפת את עמדתן של לא פחות מ-50 מפלגות קומוניסטיות שהשתתפו בוועידה, שהתקיימה בבריסל בתאריך 13-15 במאי האחרון. בהחלטת הועידה נאמר (סעיף מס' 5):
'ברור שסוריה היא קורבן למניפולציות הרסניות ופרובוקטיביות מצד האימפריאליזם האמריקאי ובת בריתו ישראל, ומצד יתר הכוחות הריאקציוניים באזור. ושינגטון חותרת מזה זמן רב להפלת המשטר הסורי, שתויג על ידה כחלק ממה שהיא מכנה 'ציר הרשע', ולהחלפתו במשטר בובות נאמן לה ולבעלות בריתה. אנו מתנגדים בתוקף לכל התערבות או איום בתוקפנות על סוריה מצד האימפריאליזם וישראל. אנו תומכים בכל הכוחות הלאומיים והדמוקרטיים בסוריה, הפועלים להשגת הדרישות הלגיטימיות של ההמונים'
…
מה משמעות ההצהרה שהבאנו לעיל, שנשמעת כמו ציטוט מנאומו של נשיא סוריה, בשאר אסד?"
(http://www.etgar.info/he/article__509/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2_%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A1%D7%93)
נעמה – בעצם הסברת פה יפה באמצעות סיפור מקרה מדוע השמאל הישראלי נמצא בנסיגה מתמדת.
בעצם יש פה מאבק שבטי בין הפלסטינים ליהודים שדומה למאבק בין אוהדי קבוצות כדורגל. כאשר ישנה עבירה במשחק, תמיד יגידו אוהדי הקבוצה שעשתה את העבירה "לא היה כלום" או "מגיע להם" ואילו הקבוצה השנייה "ראיתם איך הם משחקים מלוכלך?" השמאל היה אמור להיות השופט הנייטרלי אבל הפך להיות פשוט אוהד של הפלסטינים \ ערבים ולכן תמיד יתמוך בהם ועל כל פעם שתעשה "עבירה" מצד הפלסטינים הוא יגיד "טוב, אבל הצד שלכם עשה הרבה יותר עבירות". במצב כזה הסיכוי של השמאל להשיג תומכים הוא כמו הסיכוי של אוהד הפועל לשכנע אוהד בית"ר לעבור קבוצה.
וואו, כל-כך קולע.