קרוא וכתוב

בהרצאה מעניינת מאוד שנשא מייקל איגנטייף באוניברסיטת ליידן שבהולנד, ‘אומץ אזרחי והדמיון המוסרי’ (PDF), הוא חוזר במקום מסוים על רעיון שכתב אודותיו כבר במאמר קודם, בהתבסס על אבחנתה של חנה ארנדט. כאן הוא אומר:

כאשר האזרחות שוב לא הוכחה כחזקה דיה כדי להגן על היהודים, האם האנושיות הפשוטה תפסה את מקומה? בכמה מקרים, רחמים, חמלה ואמפתיה הובילו לפעולות הצלה. לרוע המזל היה זה החריג, לא הכלל. כאשר היהודים הופשטו מאזרחות, גורשו מקהילות, כאשר נכפה עליהם לשאת את הטלאי הצהוב, כאשר יכולים היו לפנות רק לחמלה מאחיהם בני האדם, היה זה מאוחר מדי. יהודים ברחבי אירופה גילו את האמת המרה שבמילותיה של חנה ארנדט, שנכתבו ב-1948: “נראה כי אדם שאינו אלא אדם איבד את עצם האיכויות שאיפשרו לאנשים אחרים להתייחס אליו כאל אחיהם”.

באותו ציטוט קצר של ארנדט השתמש איגנטייף במאמרו ‘זכויות אדם: משבר אמצע החיים’, שפורסם ב-New York Review of Books במאי 1999, שם כתב לגבי ההכרזה האוניוורסלית לזכויות אדם:

השואה הפכה את ההכרזה לאפשרית, אך השפעתה היתה גם פרדוקסלית באופן עמוק. ההכרזה חזתה עולם שבו, אם אזרחים מוצאים שזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות כאזרחים נשללות מהם, הם יכולים לבקש הגנה על בסיס זכויותיהם כבני אנוש. מתחת לאזרחי ולפוליטי, במילים אחרות, נמצא הטבעי. אך השואה הראתה כי מרגע שזכויות אזרחיות ופוליטיות נשללות, נותרים בני-אנוש חסרי-הגנה. כפי שטענה חנה ארנדט, בספרה יסודות הטוטליטריות (1951), כאשר מאזרחיה היהודים של אירופה נשללו הזכויות הלאומיות או האזרחיות שלהם, כאשר, לבסוף, הם הופשטו עירום ועריה ויכלו רק לפנות אל שוביהם פשוט כבני-אנוש, הם מצאו כי עירומם לא איפשר להם אפילו לטעון כלפי מעניהם לרחמים אנושיים. "נראה", כתבה ארנדט, "כי אדם שאינו אלא אדם איבד את עצם האיכויות שאיפשרו לאנשים אחרים להתייחס אליו כאל אחיהם". ההכרזה האוניוורסלית התחילה למסד מחדש את הרעיון של זכויות אדם בדיוק ברגע ההיסטורי שבו הן התגלו כחסרות כל ערך חליפין מוסרי.

ציטטתי בעבר קטע זה של איגנטייף ברשימה שעסקה בקשר העמוק הזה בין זכויות אדם לאזרחות, “הזכות לזכויות”. כפי שכתבתי שם, בעוד שאחרי מלחמת העולם השנייה ניתק משטר זכויות האדם את הקשר הנורמטיבי בין זכויות אדם לאזרחות, הרי באותו רגע היסטורי גם הודגשה חוסר התוחלת של האנושיות כשכבת מגן בפני הברבריות. זה נגלה לעין כאשר ניטלה מבני האדם אזרחותם. זהו אכן פרדוקס ראוי לציון, שאיגנטייף מצביע עליו, שדווקא כאשר זה מתגלה, מוּסד משטר בינלאומי שביקש להתבסס על האנושיות לבדה.

כדאי לצטט עוד את ארנדט בהקשר זה. (הקטעים הבאים הם בתרגומה של עדית זרטל ל’יסודות הטוטליטריות’):

איש לא היה מודע לכך שהאנושות, שנתפסה זמן כה רב במסגרת הדימוי של משפחת האומות, הגיעה לשלב שבו מי שהושלך אל מחוץ לאחת מאותן קהילות מאורגנות והדוקות בסגירותן, מצא את עצמו מושלך אל מחוץ למשפחת האומות כולה. (…) אסונם של חסרי הזכויות אינו בכך שחייהם, חירותם או יכולתם לשאוף לאושר, או זכות השוויון בפני החוק וחופש הביטוי – נוסחאות שהוגדרו לצורך פתרון בעיות בתוך קהילות נתונות – נשללו מהם, אלא ששוב אין הם שייכים לקהילה כלשהי. (…) הפגיעה הבסיסית בזכויות האדם באה לכלל ביטוי, קודם כול ויותר מכול, בשלילת מקום בעולם, מקום ההופך דעות למשמעותיות, ופעולות למשפיעות. דבר-מה בסיסי לאין ערוך יותר מחירות ומצדק, שהם זכויות האזרח, מוטל על הכף, כאשר ההשתייכות לקהילה, שאל תוכה אדם נולד, שוב אינה מובנת מאליה, ואי ההשתייכות אליה שוב אינה עניין שבבחירה (…) רק אובדנה של הקהילה הפוליטית עצמה משמעה היה גירוש אל מחוץ לאנושות.

בהמשך, אגב, כותבת ארנדט משהו שנראה לי שפחות ימצא חן בעיני חלק מחובביה כאן. (אבל יש גם לזכור מתי נכתב):

לא זו בלבד שאובדן זכויות לאומיות בכל צורותיו כרוך באובדנן של זכויות האדם; שיקומן של זכויות האדם, כפי שמוכיחה הדוגמה בת הזמן הזה של מדינת ישראל, הושג עד כה רק באמצעות תיקונן של זכויות הלאום, או כינונן מיסודן.

ואז היא שבה לרעיון היסודי המשמש את איגנטייף:

מושג זכויות האדם, המבוסס על הנחת קיומו של בן אנוש בתור שכזה, התמוטט ברגע שמי שהטיפו להנחה זו נתקלו בפעם הראשונה בבני אדם שאיבדו אמנם את כל התכונות האחרות והקשרים המיוחדים – זולת זה שעדיין היו בני אדם. העולם לא מצא ולו גם שמץ קדושה בעירום האבסטרקטי של היות אדם גרידא.

יש תובנות חשובות רבות בדבריה אלה של ארנדט שאפשר להרהר בהן. חשיבותה של הקהילה וההשתייכות אליה, דווקא בהקשר של זכויות אדם; אובדן הקהילה הפוליטית כגירוש מחוץ לאנושות; ושלילת מקום בעולם כפגיעה הבסיסית בזכויות האדם.
משמע, הקהילה הפוליטית מתווכת באופן עמוק את האנושיות ואת היכולת להכיר בה ולזהות אותה. היא מעניקה לנו מקום בעולם.

כך גם מסקנתו של איגנטייף בהרצאה בליידן:

עלינו להכיר בעובדה הקשה כי זכויות אדם לבדן אינן יכולות להגן על הפגיעים. הגנתן תלויה יותר בהבטחת זכויות של אזרחות, בקשרי חברות בקהילות חזקות, בקשרי שכנות וידידות. כאשר קשרים אלה חסרים, הכרה משותפת באנושיות משותפת היא חלשה.

למרות האסכולות השונות שמהן מגיעים ארנדט ואיגנטייף, משותפת להן הגישה הביקורתית המבינה כי אין די בזכויות אדם לבדן. ברשימה קודמת התייחסתי להיבט שונה של חוסר מספיקותן של זכויות אדם. לא רק שהמשטר הבינלאומי של זכויות האדם אינו יכול לעצור זוועות בעת התרחשותן, אלא שכדי שהוא ימלא את תפקיד המניעה שהוא כן יכול למלא (השני הוא ענישה לאחר מעשה) – נדרש רצון. וכשאין בקהילה הבינלאומית רצון להתערב בזוועות שמבצע משטר באזרחיו – זוועות שהפיכתן לעניינה של האנושות כולה, לא עוד עניין פנימי של המדינה, היתה החידוש הגדול במשטר הבינלאומי שנוסד אחרי 1945 – נותרים אותם אזרחים חסרי הגנה; מעונים ונטבחים. כאן אפילו אין צורך שיאבדו את אזרחותם לשם כך. הזכרתי באותה רשימה כי בהקשרים מסוימים נדרש כוח. זכויות אדם ואמנות בינלאומיות אינן, לצערנו, תחליף לצורך בצבא. המשטר הבינלאומי של זכויות אדם עצמו מכיר בחשיבותן של מדינות ומוסדותיהן; לא רק בהקצאת הזכויות ובחובה המוטלת עליהן לכבדן ולהבטיחן לכל הנמצאים בשטחן, אלא גם באפקטיביות של מערכות המדינה במתן תרופה על הפרתן ובענישה. לכן המשפט הפלילי הבינלאומי מעדיף שהמדינות יעשו זאת ונכנס לתמונה רק במקרה שהן אינן יכולות או רוצות בכך. אבל כאמור, בזכויות אדם לבדן אין די במבנה הפוליטי הבינלאומי כיום. וכאשר הקהילה הבינלאומית מכזיבה באופן כזה שוב ושוב – מסרברניצה ועד דמשק, על כל ההבדלים – לא הייתי ממהרת לזרוק את הצורך בצבא חזק. (ללא קשר לסרטון מטופש כלשהו שאני מבינה שהופק). ואת זאת חשוב לי לומר דווקא כמי שמעלה על נס את חשיבותן של זכויות אדם ואת החובה לשמרן. שכן יש להכיר ביושר גם במוגבלותן; במקום שבו הן אינן מספיקות. 
כאשר אני חוזה בזעזוע במה שקורה בסוריה במשך זמן כה רב, ברור לי שכפי שלא עזרו לאזרחיה האומללים הנטבחים בידי הממשל ואחיהם, כך גם לנו לא הקהילה הבינלאומית ומוסדותיה ולא הנורמות של זכויות האדם כפי שעוגנו באמנות לא יהיו לעזר, אם לא יהיה לנו הכוח לעזור לעצמנו. 
אין די בזכויות אדם לבדן. אכן עובדה קשה, כפי שאומר איגנטייף.

מה השתנה מ-1945
קשורות לבלי התר