Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פלסף’ Category

הרעיון לקצץ בקצבאות הילדים של מי שלא מחסנים את ילדיהם עורר בי מלכתחילה אי-נוחות רבה. ראשית, משום שחיסונים אינם חובה על פי דין בישראל. כך שיש קושי בהטלת סנקציה על מי שבוחרים לא להישמע למה שהוא בגדר המלצה בלבד. התיקון המוצע בחוק הוא תיקון לחוק קצבאות ילדים המאפשר את הקיזוז, לא חוק המחייב חיסון. שנית, משום שקצבאות הילדים ניתנות להורים בגין ילדיהם ויש בכך פגיעה בילדים שאינם אחראים לבחירת הוריהם. עתירה נגד ההחלטה, הטוענת בעיקרה כי מדובר באפליה, תלויה ועומדת בבג”צ.
בואו נתבונן על זה רגע יותר מקרוב.

המשך…

Read Full Post »

הפוסט הזה לא יעסוק ביורם זק ובשערורייה שנוצרה סביב התבטאותו, המכונה משום מה “פליטת פה” אף כי היא רחוקה מלהיות כזאת. אלא, באחת הסוגיות שעולה מהדיון שהתפתח סביב העניין. והוא הצורך והראויות של ההפרדה בין הפומבי לפרטי ובין הדברים שנאמרים בכל אחת מהזירות. יש המלינים על כך שכבר אי-אפשר לדבר בחופשיות אפילו בשיחות פרטיות. שזה מעקר את השיח. (אמירתו של זק איננה דוגמא לשיחה פרטית, כמובן). יש הקובלים על צביעותה של ההבחנה בין הפרטי לפומבי בהקשר זה; הבחנה הגורמת לנו להימנע מלומר את שעל לבנו אם זה אינו עומד בכללי הנימוס או התקינות הפוליטית.

המשך…

Read Full Post »

בספרו סרטן כנקודת מפנה, כותב ד”ר לורנס לה-שאן (LeShan), פסיכולוג שמאחוריו עשרות שנות עבודה עם חולי סרטן:

אחד הסימנים אשר לפיהם יכולתי לשפוט את מידת ההתקדמות שלי עם מטופלים מאושפזים היה תגובת אחיות המחלקה אלי בעת ביקורי. כל עוד הן שמחו לקראתי, ידעתי שהמטופל עדיין מתנהג ‘יפה’ (בהתאם לכללי בית החולים) ולפיכך פחותים הסיכויים לשיפור במצבו. אבל כשאחיות המחלקה הפגינו אי שביעות רצון ברורה כלפי בעת ביקורי, ידעתי שהמטופל מוטרד פחות מן הדעות והדרישות של אנשים אחרים, ומתרכז בצמיחה של נשמתו הוא. כלומר, השגתי התקדמות! המטופל נלחם על חייו! מחקרים שערכו לאחרונה גריר ועמיתיו מראים שמטופלים ‘לוחמנים’ או ‘חצופים’ שורדים את אבחנת הסרטן ואת הטיפולים הרפואיים במחלה זמן רב יותר ממטופלים ‘סבלנים’ או ‘אדישים’.

כשמדובר במחלת הסרטן, לעיתים ההבדל הוא אכן של חיים ומוות. אך גם כשמדובר בהיתקלויות פעוטות יותר עם מערכת הבריאות, הרצון להיות ‘חולה טוב’ מביא אותנו לעיתים קרובות להיות חולה הרבה יותר. כי במקום לשאול שאלות, לעמוד על כך שנקבל מידע מלא כולל חלופות, לא לשתוק על יחס לא נאות – אנחנו עסוקים בלרַצות את המערכת ולהיות מנומסים. במקום להתרכז בעצמנו ובבריאותנו. התוצאה היא הרבה פעמים חוסר אכפתיות ואף רשלנות, הנובעת מכך שאיש אינו עומד על המשמר על זכויותינו. כי אין מי שיעשה זאת אם אנו לא נעשה זאת.

המשך…

Read Full Post »

אבי המנוח היה נוהג לומר שיש שתי מילים המסכנות חיי נישואים: “תמיד” ו”אף פעם”. רוצה לומר, ויכוחים ומריבות המתחילים ב”את תמיד..” או ב”אתה אף פעם לא..”.  אבל יש עוד סכנות במושג הכול.

“כולנו אשמים” הוא משפט קלישאי שחוק שמרבים לשמוע על רקע תופעות חברתיות או פוליטיות שליליות. כולנו אשמים ברצח במשפחה? באלימות במועדונים? בהתפרעות המתנחלים? ובכן, לא. ונעזוב בצד את ההבחנה בין אשמה לאחריות. כולנו אשמים משמעו למעשה שאיש אינו אשם. זוהי אמירה חסרת משמעות, ריקה מתוכן, שלמעשה מסירה אחריות מכולם. כמה נעים לחסות בחיק החמים של “כולנו”. כן, כולנו אחראים לפעולות הממשלה שלנו, גם מי שהצביעו למי שבאופוזיציה. אבל האמנם אפשר להשוות את האחריות הזאת לאחריות של מי שעומד בראש רשויות הרווחה? של השוטר שקיבל את התלונה? ובעיקר: מרוב שכולנו אשמים שוכחים שהאשם העיקרי הוא בכל זאת מי שלחץ על ההדק. מי שחנקה. ואין לי שום חשק לשחרר אותם מאחריות.

להתנערות מאחריות שמאפשר ההמון יש גם רמה מעשית מאד: ידוע שאנשים נוטים פחות להגיש עזרה ככל שיש יותר אנשים בסביבה העדים למעשה. כל אחד מניח שהשני יגש או יזעיק עזרה.

התכונה הזאת של השימוש ב”הכול” מתפקדת באופן מעוּות בהקשרים נוספים. ארגונים נוטים להרחיב את המנדט שלהם באופן מתמיד. גם כדי שתהיה להם תמיד עבודה, גם כדי להצדיק את המשך פעולתם. אבל כאשר ההרחבה הזאת משתמשת בכשל המושגי של “הכול” היא מסכנת את המנדט המקורי של הארגון ואת יכולתו לקדם אותו ביעילות. אני עוקבת אחרי התופעה הזאת בתחום זכויות האדם, שמעניין אותי. לאט לאט סוגיות נוספות נאספות ומוכנסות תחת כנפי הארגון בשם זכויות האדם. מבלי להרגיש הוא נהפך כמעט לממשלת צללים, בעל אג’נדה חלופית בכל אחד ואחד מתחומי החיים. אג’נדה חלופית זה אחלה. אבל זכויות אדם הן תחום מובחן. שכוחן נובע מהמעמד המיוחד שיש לתביעות שלהן כלפי כל משטר או סדר-יום פוליטי. אם הכול זכויות אדם – שום דבר איננו זכויות אדם. וזה נכון לכל מושג אחר. שום דבר איננו “הכול”. לכל מאבק יש מקום וכמעט לכל מאבק יש גם ארגון. אבל מומלץ מאד לא לסכן לא את הדיוק המושגי, לא את האינטגריטי הארגוני ולא את יעילות המאבק. הסכנה אינה רק אמירות המתרוקנות מכל תוכן בעל משמעות, אלא גם פעילות מעוקרת, והסתכנות ב-backlash.

Read Full Post »

כפי שהעירה בצדק מיכל מהפייס שלי, אחת הסיבות לכך שהמאבק נגד שעון החורף לא הצליח היא שהמחנה החילוני (במקרה זה) הוא אינדיווידואליסטי. זאת גם הסיבה לכך שהפגנות החרדים כל כך מרשימות מול הפגנות הצד השני. לו היינו חצר צדיקים עם רבי, וזה היה מצווה לצאת להפגין, להחרים קניון מסוים או את שעון הקיץ – התוצאה היתה הרבה יותר אפקטיווית. גם לו היינו כת עם גורו.

אבל למרות זאת, הייתי רוצה לשמר את האינדיווידואליזם. כמו את הספקנות. והחשיבה העצמאית. כמו עוד מאפיינים וערכים שחשובים לי. לא כי החברה לא חשובה. לא שחילונים או שמאלנים אינם יכולים להתגייס לטובת מטרות חברתיות ראויות, להירתם למאבקים. אבל ההתארגנות שלהם תמיד תהיה פחות מוצלחת משל קבוצות שבהן היחיד הוא איזה בורג במכונה גדולה יותר, או איבר ב”גוף” החברתי.

המשך…

Read Full Post »

הדה-מרקר מפרסם היום טור מתורגם של ניקולס ד. קריסטוף מהניו-יורק טיימס, 'כך תהיו מאושרים ב-2010' (ובמקור: 'התענוגות האנושיים הבסיסיים שלנו: אוכל, סקס ונתינה'). את טוריו של קריסטוף אני קוראת בדרך-כלל במקור, אם כי על זה המסוים, שפורסם לפני שלושה ימים, רק רפרפתי. קראתי את התרגום בעברית (שאף פעם לא ניתן לו קרדיט משום מה, אבל הפעם אולי עדיף) – וקפצתי. הטור מביא את אחת הציטטות של ג'ון סטיוארט מיל שמשמשות אותי ביותר, על החזיר המאושר או המרוצה. אבל הפלא ופלא: הוא מוצג כ"כלכלן ג'ון סטיוארט מיל". (מיל עסק גם בכלכלה פוליטית, אבל להציג אותו ככלכלן זה קצת משונה וזאת פעם ראשונה שאני רואה את התואר הזה מלווה אותו). אני מודה שהתפלאתי שניקולס קריסטוף, אחד מבעלי הטורים המוערכים עלי, עושה טעות כזאת. אבל טוב, קורה. ליתר ביטחון בדקתי במקור. לא דובים ולא זבובים, וגם לא כלכלנים. סתם ג'ון סטיוארט מיל:

Happiness is, of course, a complex concept and difficult to measure, and John Stuart Mill had a point when he suggested: “It is better to be a human being dissatisfied than a pig satisfied; better to be Socrates dissatisfied than a fool satisfied.”

חתיכת יצירתיות. מה מצא לנכון המתרגם הקלקלן להוסיף לג'ון סטיוארט מיל את התואר כלכלן, שלא הופיע בטקסט המקורי? אולי כי הוא מתרגם לדה-מרקר? (מה הלאה, אריסטו כאיש שיווק?) ממש המלט בגרסה מורחבת ומשופרת, כלשון הבדיחה. (ביידיש, כרגיל, זה נשמע יותר טוב).

ואם כבר התכנסנו, הנה עוד מהמקור המופלא (מיל, התועלתיות), בתרגומו של יוסף אור:
"מעטים הם בני-האדם שהיו מסכימים לההפך לאחת מן החיות הנמוכות, אילו הובטח להם שיהנו במדה היותר שלמה מן ההנאות של הבהמה. שום אדם נבון לא יסכים להיות כסיל, שום אדם משכיל לא ירצה להיות עם-הארץ, שום אדם בעל-רגש ובעל-מצפון לא ירצה להיות אנוכיותי ונבל, אף אם יוכיחו להם שהכסיל, הבור, או בן-הבליעל, מרוצה ממזלו יותר משמרוצים הם ממזלם. (…) מי שמניח שהיצור הנעלה אינו מאושר מן היצור הנמוך כשכל שאר התנאים הם שוים, הריהו מערבב שני מושגים שונים לגמרם: מושג האושר ומושג הספוק. (…) היצור המחונן בכשרונות נעלים ירגיש תמיד שכל אושר שהוא יכול לקוות לו לפי סדרו של עולם, הוא בלתי-שלם. אולם הוא יכול גם ללמוד לסבול את אי-שלמויותיו, אם אפשר בכלל לסבול אותן; והן לא יעוררוהו לקנא ביצור שאינו מכיר אמנם את אי-השלמויות ההן, אולם רק מפני שאינו מרגיש בכל הטוב הנפגע על-ידיהן. מוטב להיות בן-אדם בלתי-מרוצה מחזיר מרוצה; מוטב להיות סוקרטס בלתי-מרוצה מכסיל מרוצה. ואם הכסיל או החזיר דעתם אחרת, אין זה אלא מפני שיודעים הם רק את הצד המיוחד להם. בעל הדין השני יודע את שני הצדדים".

זהו. מי שמכיר את שני הצדדים לא יוכל ולא ירצה לחזור להכיר רק צד אחד. יוסף דעת יוסף מכאוב.

Read Full Post »

הזמן (שעובר), ובעיקר המודעות לו, הוא מקור עיקרי לסבל האנושי. לכן מפליא שבני-אדם לא סתם נוהגים אלא אוהבים לציין תאריכים, ימי-הולדת ומעברי שנה. שלא לדבר על עשור (שכמובן מסתיים רק בעוד שנה). כל אחד מהם מציין את הזמן שחלף, על החמצותיו והישגיו, אך בעיקר את הזמן המצטמצם והולך שעוד לפנינו.
טוב, אולי לא כל-כך מפליא. מין דרך שכזאת לטשטש את הכּאוּב והבלתי-נתפס בהמון צבעי הסוואה ועוגות יומולדת, נשיקות ושמפניה. להפוך את מקור הסבל לחגיגה מתמשכת של הדחקה והתעלמות. כמו אינסוף סיכומי השנה והעשור שיצאו מכל החורים, המאיימים להטביע את האפשרות של אדם להרהר בשקט, בינו לבין עצמו, בסיכומים הפרטיים שלו, בתלי תילים של נייר, תמונות ומילים חסרות משמעות.

גאולה מהי? גאולה מהסבל. ולא סתם היא כרוכה, בדרך-כלל, בהשתחררות מהזמן ומושגיו האנושיים. אם היא באה עם תחיית המתים (חריגה מוחלטת מהזמן וכיוונו) – מה טוב.
מה יעשה מי שלא רק שאינו מאמין אלא גם לא מדחיק ומשכיח, ורואה נכוחה שכל יומולדת וכל שנה חדשה מקרבים אותו לקץ הבלתי-נמנע, שממנו אין חזרה? אולי מה שאומרת דליה רביקוביץ באחד משיריה האהובים עלי ביותר:

מַה שֶּׁנּוֹתָר לְאַחַר הַכְּאֵב הוּא הַסַּקְרָנוּת
לִרְאוֹת אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר,
מַה יִהְיֶה בַּסוֹף,
לְכֹל הַדְבָרִים הַיָּפִים.

אנשים כנראה זקוקים לתאריכים, בעיקר עגולים, מחזוריות וטקסים. אני מודה שאני ממש לא. אבל שתהיה לכם שנת 2010 מצוינת.

Read Full Post »

"אבל הוא לבדו בין כה וכה" (נתן זך)

בדרך-כלל אני מקשרת מאמרים שאני מוצאת מעניינים לקריאה ב'סימניה' בטור הימני. אבל למאמר של ג'ונתן פרידלנד, מהעיתונאים הבריטים החביבים עלי, בגרדיאן – המתנה המושלמת? מה בדבר סוף לבדידות, ולא רק בכריסטמס – מגיע קצת יותר מזה.

ב-25 בדצמבר יהיו אנשים חולים וסובלים, כמו בכל יום, כותב פרידלנד. אך הרעיון שהם יעבירו יום זה בבדידות קשה יותר לעיכול.  אלא שהבודדים אינם לבד. יש הרבה מהם. על-פי מחקר שהוא מביא, אחד מכל שלושה אנשים מעל גיל 60 לא מדבר עם חבר או בן משפחה במשך שבוע ואחד מעשרה יכול להעביר כך חודש. לבדידות תוצאות הרסניות לא רק ליחידים הסובלים ממנה אלא גם לחברה כולה. מתברר שארגון הבריאות העולמי מדרג את הבדידות כגורם סיכון גבוה יותר מעישון במשך כל החיים, וחוקרים רואים קשר בין היעדר אינטראקציה חברתית לבין אלצהיימר, מחלה שעלותה הכוללת לחברה אסטרונומית.

פרידלנד מספר גם על יוזמות ליצור לאנשים חברה ולהפוך אותם לפעילים בכך. ואילו אני נזכרתי במה שכתב עוזי בנזימן במאמרו מתוקשרים מנותקים בעין השביעית*:

"המקום, לצורך העניין הנדון כאן, הוא הסביבה שבה החלק המפותח של האנושות פועל כיום. במציאות הזו אנשים מתקשרים זה עם זה באמצעות טכנולוגיות המתעדכנות ללא הפסקה ומאפשרות להם להיות מתוקשרים כל הזמן, בכל מקום – למשל, לשבת על החוף זה ליד זה ולסמס – ובכל זאת להישאר מנותקים. מנותקים מקשר אנושי, ממגע בינאישי, מהכישור לנהל שיח פנים אל פנים."

אני דווקא מחובבות האפשרות שמעמידה בפנינו הטכנולוגיה לסוגיה, ליצור כל מיני אינטראקציות וירטאוליות בלי לצאת מהבית. אבל התזכורת של בנזימן חשובה לאלה מאִתנו ששוכחים, לפעמים, שזה לא באמת תחליף לקשר האנושי ולמגע הבינאישי פנים אל פנים. שהטכנולוגיה המתוחכמת הזאת עלולה ליצור אשליה של קשר, שאינו אלא תקשור, המסתירה את הניתוק העמוק שמתחתיה.

שלא כפי שרומזת כותרת הפוסט, להיות לבד ולהיות בודד הם שני דברים מאד שונים. אמרה חביבה גורסת: "אם אתה חושש מבדידות – אל תתחתן". [הכוכבית שמופיעה לידה בספר מפנה להערה: "אימרה סימפטית, אבל זאת לא הסיבה היחידה. השתמש באימרה זו רק אחרי שכל השאר נגמרו לך". אפשר למצוא בספר כמה כאלה]. אבל כמו תמיד, יש בהומור גרעין של אמת רצינית. והאמת כאן היא שבעוד שאפשר להיות לבד ולא לחוש כלל בדידות, דווקא תחושת הבדידות כשמוקפים בחברה קשה יותר. אם היא תוקפת בתוך קשר קרוב היא עלולה להיות קשה מנשוא. בבדידות או בבדידות צועקת, אם לשאול את מילותיו של נתן זך. הבדידות הצועקת היא אולי התחושה שאינך מובן על-ידי איש, לבד או לא.  בדידות היא מחלה, לחזור למה שפתחנו בו. כנראה מתים ממנה. קץ לבדידות הוא מטרה יומרנית ללא ספק; כותרת סכרינית לכריסטמס. אך האפשר להביא לה מזור חלקי?

* ואם כבר הזכרתי את מאמרו של בנזימן, יש לומר שהוא חלק מפרוייקט עיתונות 2010 המשותף לעין השביעית ולכתב העת פנים. אני ממליצה במיוחד על מאמרו של יובל דרור, הבהלה לעכשיו.

Read Full Post »

היבשת מנותקת

ועמוס עוז לא זכה בפרס נובל לספרות

שעה שהקשר בין האיים הבריטיים ליבשת אירופה נותק בשל מזג אוויר סוער, היתה כותרתו של עִתון בריטי אחד "היבשת מנותקת". ביטוי וסמל לתחושת הבריטים כי הם מרכז העולם, שיבשת אירופה – אי נידח וחסר חשיבות – מנותקת ממנו. נזכרתי בכותרת האלמותית הזאת כשראיתי, תחילה במבזק ואחר-כך בידיעה באתר, את הכותרת "עמוס עוז לא זכה בפרס נובל". עם כל הכבוד, ויש כבוד, כותרת צריכה לזקק את החשוב ביותר בידיעה. והחשוב ביותר במקרה זה הוא מי זכה בפרס, לא מי לא זכה בו. את האכזבה הישראלית (ובעיקר הפרטית של עוז, נודה על האמת) אפשר לתת בהמשך הידיעה.

אדם קרוב אצל עצמו. ובמעגלים מתרחבים, למשפחתו, חבריו, מכריו וכן הלאה. כשנודע לנו שבאסון שנהרגו בו רבים נהרג גם אדם המוכר לנו – המכה כואבת יותר. אין זה אומר שאנו אדישים לכך שנהרגו אנשים שאיננו מכירים. הסולידריות בין אזרחים במדינה רופפת יותר, אך לא נעלמה לחלוטין. כל מדינה מתעניינת באזרחיה, והתקשורת המקומית נותנת ביטוי להתעניינות זאת. לא רק בישראל מדווחים על אזרחי המדינה שנפגעו באסון טבע, תאונת המונים או פיגוע המתרחשים בחו"ל, למשל. זה אך טבעי ולא בהכרח מצביע על פרובינציאליות. מה שבעייתי הוא חוסר מידתיות משווע החורג מן הטעם הטוב. כמו התעלמות מארוע חשוב רק כי ישראלים לא היו מעורבים בו; או כמו כאן, דיווח שכותרתו מודיעה מי לא זכה בפרס רק כי הוא ישראלי.

אין לי בעיה עם גאווה לאומית. ההישג הוא אמנם אישי, ובדרך-כלל מושג למרות המדינה ולא בזכותה. היא מצִדה מפקירה ומדרדרת את החינוך והמחקר ועושה כל שלאל ידה כדי להבטיח שעוד 20 שנה, נניח, ישראלי לא יוכל לזכות בפרס נובל לאחד המדעים. אבל מותר לנו להתגאות בהישג של מישהו "משלנו". במיוחד כשכל-כך מעטות הסיבות לגאווה בעת הזאת. מעניין שגאווה לאומית היא מילה גסה אצל רבים מאלה שהפן ההפוך – הבושה על מה שהמדינה או אזרחיה עושים – מודגש על-ידם ללא הרף. נכון, אין דומה פעולה שמוסדות המדינה הרשמיים עושים, למעשה בשמנו, להישג שישראלי משיג בזכות כישוריו ומאמציו, אף אם קיבל לשם כך תמיכה מהמדינה, במקרה הטוב. אבל פעמים רבות אנחנו מתביישים במה שישראלים אחרים עושים באופן פרטי, לא מטעם המדינה. "הישראלי המכוער" בחו"ל הוא דוגמא טובה. קצת צורם שגאווה על משהו טוב שקורה כאן מתויגת מיד כלאומיות בזויה בעוד שאותה הזדהות בסיסית, כאשר היא מתורגמת להתייסרות על מה שהמדינה עושה, מוצגת כאכפתיות יתר כלפי ישראל. מתעקשים על גישה אוניוורסליסטית, לא פרטיקולריסטית? גנו באותה מידה ואינטנסיוויות את הפשעים והזוועות שמחולל הצד השני, לא רק את שמחוללת ישראל. אכפת לכם יותר מישראל? אל תעקמו את האף כשמזכירים ישראלים בהקשרים קצת יותר חיוביים.

Having said that, אפשר לחזור לכותרת המגוחכת שמבשרת לנו מי לא זכה בנובל לספרות רק כי הוא ישראלי; ולקבוע שלא רק שהיא קרתנית להביך, אלא גם לא-מקצועית לחלוטין. כי היא לא מוסרת את המידע החשוב: בפרס נובל לספרות השנה זכתה הרטה מולר. עוז יצטרך לחכות לשנה הבאה, אולי.

Read Full Post »

« Newer Posts