Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פלסף’ Category

פרשת השבוע מאתגרת אותנו, בין שאר ענייניה, בקשר שהיא יוצרת בין קנאות לשלום. פנחס, שעל שמו נקראת הפרשה, מקבל בתחילתה את שכרו על מעשה הקנאות שביצע בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק. כאשר העם החל לזנות אל בנות מואב ולהיצמד לבעל פעור, דוקר פנחס למוות את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור בשל מעשה הנבלה שביצעו לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל הבוכים פתח אוהל מועד. היום היינו אומרים כי פנחס “לקח את החוק לידיים”. אף כי נשים לב שכמעט בכל השימושים בביטוי הזה לא מדובר בנטילת החוק לידיים שכן מדובר במעשים שהחוק כלל אינו מתיר! כך שנכון יותר יהיה אולי לומר על מבצעיהם שהם עושים דין לעצמם. פרשת פנחס, בכל אופן, נפתחת בכך שה’ אומר למשה כי במעשהו השיב פנחס את חמתו בכך שקנא את קנאתו ועל כן לא כילה את ישראל. מדובר בקנאות של הרג ושפיכת דמים שביצע פנחס, ודווקא היא מצילה את ישראל ומקנה לו שכר. ואיזה שכר! ברית שלום: “לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”.

המשך…

Read Full Post »

מפרשת בהר שנקראה אתמול – הפרשה העיקרית הפורשת את החוקה הסוציאלית של התורה – מרבים לצטט את “והארץ לא תימכר לצמיתות”. פחות מצוטט המשך הפסוק; שהוא הנותן את הנימוק, את הטעם למצווה: “כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי”.
כולנו, במילים אחרות, אורחים כאן. אצל הבל’בית. והדברים נאמרים בהר סיני, לבני ישראל (“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…”). זה העם שלפני שתי פרשיות נצטווה “קדושים תהיו” (ודוק: לא קיבל את התואר קדוש כדבר מה נתון אלא נצטווה למאמץ להיות קדוש, ולרשימת מצוות). זה שכל מוצאי-שבת מציינים את ההבדלה בינו לבין “העמים”. גם הוא רק גר ותושב. ולא רק במצרים היה כזה (“כי גרים הייתם בארץ מצרים”) – גם כאן, בארץ ישראל.  אתם, אנחנו, רק גרים ותושבים.  זהו המצב האנושי.

המשך…

Read Full Post »

שנים רבות, עד שהייתי ממש מבוגרת, פירשתי בטעות גמורה את ארבע הקושיות של ליל הסדר. פירוש המשותף להרבה אנשים, למיטב ידיעתי, ושהלחן ואופן השירה של הטקסט מחזקים אותו. כך, סברתי שהקושייה היא “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”?, שהיא נשאלת ארבע פעמים, וכל פעם מקבלת תשובה אחרת. בעצם ארבע תשובות יותר מארבע קושיות. פעם אחת: “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. הלילה הזה כולו מצה”. פעם שנייה: “הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. הלילה הזה מרור”. פעם שלישית: “שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים”. ופעם רביעית: “שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין. הלילה הזה כולנו מסובין”.

אהה, לא! כל הטקסט לעיל הוא הוא הקושיות. ארבע במספר, אכן. כך:

המשך…

Read Full Post »

הסרט ‘חנה ארנדט’ מתרכז בפרק אחד בחייה של הפילוסופית והתאורטיקנית היהודיה-גרמניה, הקשור למשפט אייכמן שאותו סיקרה עבור הניו-יורקר ב-1961 וכשנתיים מאוחר יותר היה לספר ‘אייכמן בירושלים’. על הספר כתבתי בזמנו בהקשר אחר

המשך…

Read Full Post »

אחת השאלות שמעלה פרשת נח שנקראה בשבת האחרונה, היא מה פסול יש ב”שפה אחת ודברים אחדים”. מהו החטא של בוני מגדל בבל, שגרם לכך שאלוהים העניש אותם, בלל את שפתם והפיץ אותם על פני הארץ? פרשנות מעניינת היא של הנצי”ב מוולוז’ין, שהתוודעתי אליה דרך אביעד הכהן: הסכנה בדיבור שפה אחת היא של שלילת חופש הדעה והביטוי. עד כדי כך שעלולים להגיע לידי הריגת מי שדעתו אינה כדעתנו. כותב הכהן: “זוהי תורת הפלורליזם בעולמה של יהדות והיא כלל גדול בתורת ישראל”.

על פי הפרשנות הזאת, יש למעשה ברכה, לא עונש, בפיזור לארבע קצוות תבל. שכן זה מבטיח שלא ידברו כולם “שפה אחת ודברים אחדים”. ולא יגיעו דווקא כך לכלל חטא.

המשך…

Read Full Post »

בינואר נתתי הרצאה בכותרת זאת בכנס האתאיזם בישראל (מ.ח.ר. 2013 – ספקנות, מדע ואתאיזם). שמתברר שעלתה ליוטיוב.
זה היה באחד הימים הקרים בחורף האחרון, אם לא ה-… והאולם לא היה מחומם דיו, כפי שיכולות להעיד שכבות הלבוש הרבות שעטיתי על עצמי בניסיון להתחמם… לעומת זאת היה מחמם את הלב לראות את המאות שהגיעו לכנס (כ-800 רוכשי כרטיסים) ואת העשרות הרבות, אם לא המאות, שצבאו על הפתח בניסיון להשיג כרטיס במקום, חלקם לשווא. מה שמראה על התעניינות רבה בנושא האתאיזם, הספקנות והאגנוסטיקה.
ההרצאה מעט ארוכה (זאת היתה הרצאת מליאה ולא בפאנל), אך הנה היא למתעניינות/ים בנושא.
דוגמאות להרצאות בנושאים נוספים שאפשר להזמין ממני – כאן.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לבלוג. ברצוני להודות לתורמת.

Read Full Post »

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה” (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

בין אם מסכימים עם קאמי כי התאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה בין אם לאו, מובן כי מסה קצרה כגון זאת לא תוכל להקיף את כל היבטי הבעיה. הטריגר המיידי לכתיבתה הוא אמירות פומביות שגרסו כי בנסיבות מסוימות טוב עושה המתאבד – לעצמו ולחברה – בכך שהוא נוטל את חייו בכפו. לעמדה זאת ניתן ביטוי וולגרי במיוחד אחרי התאבדותו של דודו טופז, ואחר כך גם בעקבות התאבדותו של אסף גולדרינג. המשותף לשניהם היה שהתאבדו שעה שהיו נתונים במשמורת המדינה, במעצר לפני משפט. המוקד שיעניין אותי כאן, אפוא, יהיה היחס החברתי הראוי להתאבדות בכלל, ובנסיבות המיוחדות הללו.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »