קרוא וכתוב

מפרשת בהר שנקראה אתמול – הפרשה העיקרית הפורשת את החוקה הסוציאלית של התורה – מרבים לצטט את “והארץ לא תימכר לצמיתות”. פחות מצוטט המשך הפסוק; שהוא הנותן את הנימוק, את הטעם למצווה: “כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי”.
כולנו, במילים אחרות, אורחים כאן. אצל הבל’בית. והדברים נאמרים בהר סיני, לבני ישראל (“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…”). זה העם שלפני שתי פרשיות נצטווה “קדושים תהיו” (ודוק: לא קיבל את התואר קדוש כדבר מה נתון אלא נצטווה למאמץ להיות קדוש, ולרשימת מצוות). זה שכל מוצאי-שבת מציינים את ההבדלה בינו לבין “העמים”. גם הוא רק גר ותושב. ולא רק במצרים היה כזה (“כי גרים הייתם בארץ מצרים”) – גם כאן, בארץ ישראל.  אתם, אנחנו, רק גרים ותושבים.  זהו המצב האנושי.

המשך…

Read Full Post »

שנים רבות, עד שהייתי ממש מבוגרת, פירשתי בטעות גמורה את ארבע הקושיות של ליל הסדר. פירוש המשותף להרבה אנשים, למיטב ידיעתי, ושהלחן ואופן השירה של הטקסט מחזקים אותו. כך, סברתי שהקושייה היא “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”?, שהיא נשאלת ארבע פעמים, וכל פעם מקבלת תשובה אחרת. בעצם ארבע תשובות יותר מארבע קושיות. פעם אחת: “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. הלילה הזה כולו מצה”. פעם שנייה: “הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. הלילה הזה מרור”. פעם שלישית: “שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים”. ופעם רביעית: “שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין. הלילה הזה כולנו מסובין”.

אהה, לא! כל הטקסט לעיל הוא הוא הקושיות. ארבע במספר, אכן. כך:

המשך…

Read Full Post »

הסרט ‘חנה ארנדט’ מתרכז בפרק אחד בחייה של הפילוסופית והתאורטיקנית היהודיה-גרמניה, הקשור למשפט אייכמן שאותו סיקרה עבור הניו-יורקר ב-1961 וכשנתיים מאוחר יותר היה לספר ‘אייכמן בירושלים’. על הספר כתבתי בזמנו בהקשר אחר. 

המשך…

Read Full Post »

אחת השאלות שמעלה פרשת נח שנקראה בשבת האחרונה, היא מה פסול יש ב”שפה אחת ודברים אחדים”. מהו החטא של בוני מגדל בבל, שגרם לכך שאלוהים העניש אותם, בלל את שפתם והפיץ אותם על פני הארץ? פרשנות מעניינת היא של הנצי”ב מוולוז’ין, שהתוודעתי אליה דרך אביעד הכהן: הסכנה בדיבור שפה אחת היא של שלילת חופש הדעה והביטוי. עד כדי כך שעלולים להגיע לידי הריגת מי שדעתו אינה כדעתנו. כותב הכהן: “זוהי תורת הפלורליזם בעולמה של יהדות והיא כלל גדול בתורת ישראל”.

על פי הפרשנות הזאת, יש למעשה ברכה, לא עונש, בפיזור לארבע קצוות תבל. שכן זה מבטיח שלא ידברו כולם “שפה אחת ודברים אחדים”. ולא יגיעו דווקא כך לכלל חטא.

המשך…

Read Full Post »

בינואר נתתי הרצאה בכותרת זאת בכנס האתאיזם בישראל (מ.ח.ר. 2013 – ספקנות, מדע ואתאיזם). שמתברר שעלתה ליוטיוב.
זה היה באחד הימים הקרים בחורף האחרון, אם לא ה-… והאולם לא היה מחומם דיו, כפי שיכולות להעיד שכבות הלבוש הרבות שעטיתי על עצמי בניסיון להתחמם… לעומת זאת היה מחמם את הלב לראות את המאות שהגיעו לכנס (כ-800 רוכשי כרטיסים) ואת העשרות הרבות, אם לא המאות, שצבאו על הפתח בניסיון להשיג כרטיס במקום, חלקם לשווא. מה שמראה על התעניינות רבה בנושא האתאיזם, הספקנות והאגנוסטיקה.
ההרצאה מעט ארוכה (זאת היתה הרצאת מליאה ולא בפאנל), אך הנה היא למתעניינות/ים בנושא.
דוגמאות להרצאות בנושאים נוספים שאפשר להזמין ממני – כאן.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לבלוג. ברצוני להודות לתורמת.

Read Full Post »

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה” (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

בין אם מסכימים עם קאמי כי התאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה בין אם לאו, מובן כי מסה קצרה כגון זאת לא תוכל להקיף את כל היבטי הבעיה. הטריגר המיידי לכתיבתה הוא אמירות פומביות שגרסו כי בנסיבות מסוימות טוב עושה המתאבד – לעצמו ולחברה – בכך שהוא נוטל את חייו בכפו. לעמדה זאת ניתן ביטוי וולגרי במיוחד אחרי התאבדותו של דודו טופז, ואחר כך גם בעקבות התאבדותו של אסף גולדרינג. המשותף לשניהם היה שהתאבדו שעה שהיו נתונים במשמורת המדינה, במעצר לפני משפט. המוקד שיעניין אותי כאן, אפוא, יהיה היחס החברתי הראוי להתאבדות בכלל, ובנסיבות המיוחדות הללו.

המשך…

Read Full Post »

הפוסט הזה לא יעסוק במבצע ובשאלות הישירות הקשורות אליו. האם הוא מוצדק; האם הוא נבון; האם הוא יעיל להשגת המטרה (ואיזו..); האם עיתויו נובע מתחשיב פוליטי ציני. שאלות שאינן זהות וכדאי להפריד ביניהן. הוא יעסוק בתובנות שעלו אצלי כמתבוננת מן הצד בשיח שאני חשופה לו, של השמאל שחלקו מכנה עצמו רדיקלי. לא שהן חדשות לגמרי, ועל כך מִלה בסוף הפוסט. אבל בימים אלה התגבשה אצלי סופית ההבנה שנבטה לפני למעלה מ-10 שנים: למה השמאל הזה כל כך שנוא.

המשך…

Read Full Post »

בהפטרה שנקראה אתמול, שבת חזון שלפני תשעה באב, מתומצתת אחת מתביעות הצדק החברתי: “דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה”. לעומת המציאות שעליה הוא קורא תגר: “מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. (…) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם”.

המשך…

Read Full Post »

אני מסכימה עם יאיר שלג ש”אין הרבה ביטויים מקוממים יותר מצירוף המלים ‘תסביך השואה’, אף שיש ממש בתופעות שהוא מתאר.” אכן, “מי שמבקש להתמודד עם מצבים אלה צריך לעשות זאת במרב הרגישות.”

לא עם ההמשך:

אין מדובר באמפתיה, כי גם מלה זו נגועה בהתנשאות של בעל דימוי עצמי מושלם, שממרום מעמדו ‘חש אמפתיה’ כלפי הפגום ממנו, אלא רגישות וסלחנות;

אמפתיה לחלוטין איננה נגועה “בהתנשאות של בעל דימוי עצמי מושלם” והאמפתיה איננה כלפי “הפגומים”. להיפך. אמפתיה מגיעה מהמקום האנושי, שהוא תמיד פגום. שרק מתוך שהוא רואה את פגמיו, או פשוט מאוד את כולו, רואה זאת גם אצל האחרת. ויכול בשל כך להזדהות אִתה. לשים עצמו בנעליה. שזאת משמעותה של אמפתיה.

אמפתיה מכינה את הדרך לתכונה האנושית הנעלה מכולן, החמלה. compassion. לא רחמים. לא מגבוה. להיפך. החמלה מתעוררת מהמקום הפגוע שבנו. מהמקום השרוט. מהמקום האנושי. מהיכולת לראות אותו אצל האחר, מהכוח לנחם. להיות עִם בסבל (passion).

כפי שמיטיבה לנסח פמה צ’ודרון בספרה ‘כשהדברים מתפרקים’:

יחס של חמלה מתחיל ונגמר ביחס של חמלה כלפי כל אותם חלקים לא רצויים של עצמנו, כל אותם פגמים, שאיננו רוצים לראותם אפילו.

חמלה היא לבוא מתוך הפצע. שלנו. לגעת בו ברכות. רק הוא מאפשר לנו לראות את פצעם של האחרים. להיות בו איתם ובשבילם. ואז לגעת גם בו ברכות. גם אם אין ניחומים ואין מילים. תמיד קיים המגע. תמיד תהיה לנו החמלה. אפשרות של חסד אנושי.

בסליחה ובחסד

Read Full Post »

אני אוחזת בידי את המחזור ליום כיפור שהיה של סבי. מהוה, כריכתו ודפיו מודבקים בסלוטייפ. בעמוד הראשון כתב אבי בכתב ידו הנאה: 'אלימלך אלסטר, נפטר יד’ שבט תרצט'. בתוכו מקופל דף מודפס ובו סדר הערב ביום כיפור תשנ"א 1990 בקיבוץ, כחצי שנה לפני מותו של אבי. האחרון שהשתתף בו, קורא מתוך המחזור הזה כבכל שנה את 'כִּי הִנֵּה כַּחוֹמֶר'. טקסט על אפסותו של האדם. אחד מני רבים של יום כיפור. אל מול גדולת האל, יודע תעלומות, המתבקש להעניק מחילה. בטקסט שבתוך המחזור סימֵן אבא באדום סימנים של הטעמות בקריאה.

לאדם חילוני אין משמעות ביום כיפור יותר משיש משמעות ביום תפילה אחר. יש המאמצים את מנהג הסליחות שבין אדם לחברו. פחות, אולי, את חשבון הנפש הפנימי. ככל מנהג, גם זה נהפך פעמים רבות למצוות אנשים מלומדה. אפשר גם שלא. אבל זה דורש מאמץ. התכווננות פנימה. התבוננות שלא פוסחת על שום דופי ולא עושה הנחות. לרוב האנשים, דתיים כחילוניים, זהו מאמץ קשה מאוד. "אדם בורח להמון הסוער מפני שאון דומייתו שלו", אמר רבינדראת טאגור. ואנחנו בורחים. בזה אנחנו טובים מאוד. מחרישים את הדומייה הפנימית בסאון. משיחות הסלון והתבדחויות ציניות ועד הריאליטי בטלוויזיה, תרבות שלמה של אסקפיזם בנינו לנו, כדי להימלט בעזרתה מההתבוננות פנימה. מה נמצא שם? שדים שחורים? פחד מוות? אולי את הגרוע מכך: רִיק?

המשך…

Read Full Post »