Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘זכויות אדם’ Category

החוק באירלנד אוסר לבצע הפלה ונדרש משאל עם כדי לשנות זאת. תוצאת המשאל של 1983 היתה תיקון לחוקה המכיר בזכותו לחיים של ילד שלא נולד שיש לכבד את זכויותיו בחוקי המדינה. אלפי נשים איריות (הנתונים מדברים על מעל ל-5,000) נוסעות מדי שנה לבריטניה כדי לבצע הפלה. האם האיסור מהווה פגיעה בזכויות אדם על-פי האמנה האירופית? שלוש נשים איריות הביאו את עניינן בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם שפסק היום (16.12.10) במקרה. בית המשפט לא קבע כי עצם האיסור על הפלות מנוגד לאמנה האירופית. אלא, שבמקרה אחד מתוך השלושה היעדר מסגרת שבה ניתן לממש זכות להפלה מהווה הפרה של סעיף 8 לאמנה, המגן על הזכות לפרטיות וחיי משפחה. 

במקרה הראשון מדובר היה באשה אלכוהוליסטית בשיקום שארבעת ילדיה נלקחו לאומנה והיא חששה שילד נוסף יסכן את סיכוייה לקבלם חזרה. במקרה השני מדובר היה באשה לא נשואה שלא רצagainst abortionתה להיהפך לאם חד הורית. בשני המקרים קבע בית המשפט כי אירלנד לא הפרה את האמנה. במקרה השלישי מדובר היה באשה שעברה טיפול נגד סרטן נדיר. היא חששה שההריון יהווה זרז להישנות המחלה בזמן ההפוגה וכן כי בדיקות שעברה ישפיעו על התפתחות העובר. במקרה זה קבע בית המשפט כי הופרה זכותה לפרטיות המוגנת בסעיף 8 לאמנה.

ב-1992 פסק בית המשפט העליון באירלנד במקרה של נערה שהיתה קורבן אונס, כי יש קטגוריה של מקרים שבהם קיימת זכות להפסיק הריון: כאשר יש חשש ממשי ואמיתי לחיי האשה ההרה. כפי שמציינת פיונה דה לנדרס בגרדיאן היום, לא רק שאירלנד היא בין קומץ המדינות האירופיות שבהן הפלה מוגבלת במידה כזאת, אלא שהממשלה לא הציעה חקיקה או הציגה הנחיות שיאפשרו לקבוע מתי מדובר במקרה כזה. החלטת בית המשפט בשטרסבורג מהיום תחייב את ממשלת אירלנד לעשות משהו כדי לאפשר לנשים שחייהן בסכנה לעבור הפלה. מה בדיוק עדיין לא ברור.

A, B & C v. Ireland

Read Full Post »

החזרתם של מבקשי מקלט סודאנים “מרצונם”(?) לארצם מעוררת שאלות רבות. בעיקר משום שניתן מידע סותר באשר לוידוא רצונם והאם ניתן בהסכמה חופשית, וכן להליך שעברו טרם ההחזרה. אתייחס כאן לשתיים בלבד: שאלת הערבויות שניתנו לישראל; והסיקור התקשורתי שסיכן עוד יותר את המוחזרים. אך לפני זה כמה מילות הקדמה על מעמדם של מי שהמדינה מכנה “מסתננים” ועל עצם החזרתם.

המשך…

Read Full Post »

אצלנו יודעים רק לכבות שריפות, נהוג לומר. קרי: אין היערכות, אין תכנון לטווח ארוך, אין מניעה. יש רק כיבוי שריפות כשהן כבר פורצות, בגלל כל אלה. השריפה בכרמל הוכיחה כי גם את זה לא יודעים. טוב, אירוניה בצד. כאשר שריפה (ממש, לא מטאפורית) פורצת לא בשל מעשה ידי אדם, היא יכולה להימנות עם כוחות הטבע. אך גם אסונות טבע לעולם אינם מנותקים ממעשי ידי אדם ובעיקר מהמבחן העליון שהם מזמנים לחברה המאורגנת, ולרשויות שהחברה מינתה בדיוק לשם כך. והשאלות שצריך לשאול כאן הן משלוש קבוצות. ראשית: כיצד נערכו ומה עשו כדי למנוע? שנית: איך פועלים כאשר האסון כבר מתחולל, בכל הרמות? ושלישית: איך משקמים את האוכלוסייה והאזורים הנפגעים לאחר האסון ואילו לקחים מפיקים לעתיד?

המשך…

Read Full Post »

אבי המנוח היה נוהג לומר שיש שתי מילים המסכנות חיי נישואים: “תמיד” ו”אף פעם”. רוצה לומר, ויכוחים ומריבות המתחילים ב”את תמיד..” או ב”אתה אף פעם לא..”.  אבל יש עוד סכנות במושג הכול.

“כולנו אשמים” הוא משפט קלישאי שחוק שמרבים לשמוע על רקע תופעות חברתיות או פוליטיות שליליות. כולנו אשמים ברצח במשפחה? באלימות במועדונים? בהתפרעות המתנחלים? ובכן, לא. ונעזוב בצד את ההבחנה בין אשמה לאחריות. כולנו אשמים משמעו למעשה שאיש אינו אשם. זוהי אמירה חסרת משמעות, ריקה מתוכן, שלמעשה מסירה אחריות מכולם. כמה נעים לחסות בחיק החמים של “כולנו”. כן, כולנו אחראים לפעולות הממשלה שלנו, גם מי שהצביעו למי שבאופוזיציה. אבל האמנם אפשר להשוות את האחריות הזאת לאחריות של מי שעומד בראש רשויות הרווחה? של השוטר שקיבל את התלונה? ובעיקר: מרוב שכולנו אשמים שוכחים שהאשם העיקרי הוא בכל זאת מי שלחץ על ההדק. מי שחנקה. ואין לי שום חשק לשחרר אותם מאחריות.

להתנערות מאחריות שמאפשר ההמון יש גם רמה מעשית מאד: ידוע שאנשים נוטים פחות להגיש עזרה ככל שיש יותר אנשים בסביבה העדים למעשה. כל אחד מניח שהשני יגש או יזעיק עזרה.

התכונה הזאת של השימוש ב”הכול” מתפקדת באופן מעוּות בהקשרים נוספים. ארגונים נוטים להרחיב את המנדט שלהם באופן מתמיד. גם כדי שתהיה להם תמיד עבודה, גם כדי להצדיק את המשך פעולתם. אבל כאשר ההרחבה הזאת משתמשת בכשל המושגי של “הכול” היא מסכנת את המנדט המקורי של הארגון ואת יכולתו לקדם אותו ביעילות. אני עוקבת אחרי התופעה הזאת בתחום זכויות האדם, שמעניין אותי. לאט לאט סוגיות נוספות נאספות ומוכנסות תחת כנפי הארגון בשם זכויות האדם. מבלי להרגיש הוא נהפך כמעט לממשלת צללים, בעל אג’נדה חלופית בכל אחד ואחד מתחומי החיים. אג’נדה חלופית זה אחלה. אבל זכויות אדם הן תחום מובחן. שכוחן נובע מהמעמד המיוחד שיש לתביעות שלהן כלפי כל משטר או סדר-יום פוליטי. אם הכול זכויות אדם – שום דבר איננו זכויות אדם. וזה נכון לכל מושג אחר. שום דבר איננו “הכול”. לכל מאבק יש מקום וכמעט לכל מאבק יש גם ארגון. אבל מומלץ מאד לא לסכן לא את הדיוק המושגי, לא את האינטגריטי הארגוני ולא את יעילות המאבק. הסכנה אינה רק אמירות המתרוקנות מכל תוכן בעל משמעות, אלא גם פעילות מעוקרת, והסתכנות ב-backlash.

Read Full Post »

לאחר שבמקור היא נכללה באופן שערורייתי במסגרת חוק ההסדרים, הוצאה ממנו הצעת החוק המרחיבה סמכויות חיפוש לשוטרים. כעת הופץ תזכיר חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (סמכות חיפוש לשוטר). ומעניין לעיין בו.

תכלית הצעת החוק היא מאבק באלימות הגואה, ולשם כך היא מבקשת להכניס תיקון בחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס”ה-2005. תיקון שירחיב את הכלים שבידי המשטרה ויאפשר לשוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם, בגדיו וכליו, במקומות מוגדרים מראש. החיפוש נועד לשם בדיקה אם אדם נושא עמו שלא כדין נשק. זאת אף אם לא קיים חשד סביר בדבר נשיאת נשק או בדבר כוונה לעשות בו שימוש.

המשך…

Read Full Post »

פרשת ההטרדות המינות בהפגנות השמאל התפוצצה. כאן אני מבקשת להתייחס למספר מצומצם של היבטים הקשורים אליה. זה אינו פוסט המבקש או מתיימר למצות את כולה. גם כך הוא יצא ארוך מדי, חוששני. כדאי לקרוא את נמרוד אבישר ואת יוסי גורביץ, שהתייחסו להיבטים חשובים רבים בעיני. העניין כולו עדיין דורש בירור יסודי.

צריך לפתוח בכך שבקיומן של הטרדות בהפגנות בשטחים הודו הפעילים עצמם. כך, למשל, בתגובות לפוסט של חנה בית הלחמי, נשים כבושות, נכתב בזמנו: “זאת בעיה מוכרת כבר כמה שנים, ואכן חלק מהפעילות החליטו שלא להגיע להפגנות בשטחים בגלל זה.” ובעוד מקומות.
אני מתעניינת כאן בתגובות לאותן הטרדות “מוכרות” ו”ידועות”. ולתגובות למי שכתבו על קיומן באופן שהוציא אותן מגדר הידיעה של המעגל הפנימי של הפעילים בלבד. 

המשך…

Read Full Post »

הפלסטינים כנוףבכתבתה במוסף הארץ על ההכחשה הישראלית של הכיבוש, מראיינת גיתית גינת את הפרופסורים יצחק שנל וצ’רלס גרינבאום. שניהם מסכימים, אפרופו התמונות שהעלתה עדן אברג’יל לפייס שלה, ש”התדהמה מתמונת פייסבוק הקטנה קשורה להכחשת התמונה הגדולה”. (וגם מסיטה את המוקד מהקורבנות הפלסטינים אלינו ומה שהכיבוש עולל לנו – נ”כ).

מכל התובנות המעניינות המובאות בכתבה אני רוצה להתמקד באחת. גרינבאום, פרופרסור אמריטוס מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מדבר על האופן שבו המדיה החדשה תוכל אולי לסדוק את חומת ההכחשה (אם לא יווצר עודף מידע שאף הוא אוטם). הוא גם מזכיר שצריך להיות זהירים ביחס לטכנולוגיה של החשיפה, שעובדת לשני הכיוונים. ומוסיף:

המשך…

Read Full Post »

היא: מה את אומרת על השחקנים שלא רוצים להופיע באריאל?
אני: זכותם. זאת מחאה.
היא: ??!
אני: הם לא פקידים. הם אמנים.
היא: אבל זה אריאל! זאת לא איזו התנחלות… זאת פעם ראשונה שאני שומעת שמדברים על זה ככה.
אני: זאת התנחלות. זאת הבעיה, ששוכחים את זה.
היא: אבל יש שם משפחות!
אני: בכל מקום יש משפחות.
היא: אריאל! אף אחד לא הכריז שזאת לא מדינת ישראל.
אני: הפוך. אף אחד לא הכריז שזאת מדינת ישראל.
      זאת הבעיה, שמתנחלים כמו אלה מקבלים לגיטימציה. שוכחים שהם הלכו להתיישב בשטח
      כבוש. צריך להזכיר את זה. אפילו אם שכשתהיה מדינה פלסטינית אריאל ככל הנראה   
      תשתייך לישראל, כחלק מתיקוני גבול. אני לא מוכנה לתת להם עכשיו לגיטימציה.
היא: אבל זה לא הם הלכו על דעת עצמם. הממשלה שלחה אותם. זה חוקי.
אני: הממשלה שלחה את כל המתנחלים, וזה לא חוקי על פי המשפט הבינלאומי.

השיחה הזאת משקפת את הלגיטימציה שקנו בישראל מי שהלכו לשבת באריאל, במעלה אדומים ובאופן כללי במה שנקרא חמש דקות מכפר סבא. כביכול הם אינם “מתנחלים” ממש. סתם אנשים, כמונו וכמוכם, שקשיי החיים דחפו אותם מעבר לקו הירוק. עניין של יכולת. איך אמרה שם מישהי? היא לא מתנחלת, סתם מורה לספרות. גם מנקה, גם מלבין
נכון: לא מדובר בנוער הגבעות. לא בתפוח ולא בגרעין הקשה של המתנחלים. מדובר באנשים שחיפשו איכות חיים יותר בזול. אבל הם בחרו לעשות זאת בשטח כבוש. אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, למרות שהן יותר בזול. אז מי שעשו זאת לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. גם אם עיקר הטענה צריכה להיות מופנית כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן ומדיניותן. הם יושבים על שטח לא להם. הם נוטלים חלק פעיל במדיניות המנצלת את משאבי הקרקע והמשאבים האחרים לטובת האוכלוסייה האזרחית של המדינה הכובשת תוך הפרה של הדין הבינלאומי. שכניהם ודיכוים נעלמים מעיניהם. אולי, בין השאר כי אסור להם לנסוע על אותם כבישים, שנסללו על אדמתם שהופקעה לשם כך.

גם אם אינני חושבת שצריך להפוך את האנשים האלה לאויב, את הבחירה הזאת שלהם בהחלט מותר לשפוט. מותר להזכיר למי שמעדיפים לעצום עינים ולהציג עצמם כ”כמונו כמוכם” – שהם בחרו אחרת. בחירה שיש לה השלכות ותוצאות מוסריות ופוליטיות.

פוסט קודם בנושא: כדי שלא נמות מהאמת

כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית (בצלם)

Read Full Post »

אפשר להתווכח על צעד המחאה של אנשי התיאטרון, המבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל. לגיטימי להתווכח על הצדקתו או על תבונתו. אפשר לעשות זאת בשדה המוסרי (האם חרם הוא מוסרי ובאילו נסיבות), הפוליטי (האם צעד כזה תורם לסיום הכיבוש או למצער למודעות לעוולותיו), או האמנותי. המחזאית מרים קיני, המתנגדת למהלך, עושה זאת בשדה האחרון כשהיא אומרת: “תפקידה של האמנות – להיות אופוזיציה של אדם אחד. לא מעניין אותי לשכנע את המשוכנעים ולדבר רק עם הקהל שבאופן אוטומטי חושב כמוני. אני רוצה לדבר גם אל אנשים שמצויים איתי בקונפליקט.” הדיון בצעד הזה הוא דיון חשוב וטוב שייעשה בממדים שונים של שיח.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על התגובה לצעד של שרת התרבות לימור לבנת. הנחרדת מכך שאנשי התיאטרון יוצרים “קרע בחברה הישראלית” וקוראת להשאיר את הוויכוח הפוליטי “מחוץ לחיי התרבות והאמנות”.

לבנת, את מצחיקה אותי. פעם אחת כי לא אנשי התיאטרון יוצרים קרע בחברה הישראלית. הכיבוש עושה זאת. למעשה, אני מתקשה לראות פיסת בד מטאפורית אחת שלמה בישראל. כולה קרעים קרעים. פעם שנייה כי תרבות ואמנות הן פרקטיקות אנושיות החדורות עד לשדן בפוליטיקה. פוליטיקה במובן הרחב: של הדרך שבה מארגנים בני אדם את חייהם המשותפים; ופוליטיקה במובן הצר יותר: של ויכוח על סדרי העדיפויות החברתיים. היכן בדיוק את רוצה להשאיר את הוויכוח הפוליטי? במליאת הכנסת (תיאטרון בפני עצמו)? הדיון הדמוקרטי מתנהל בכל מקום, וטוב שכך. כמובן שיש אמנים הבוחרים את הנתיב האישי והלירי. גם בהתכנסות אל האישי אפשר למצוא אמירה פוליטית, בפרשנות המתאימה. אבל ודאי שאי אפשר לכפות אותה עליהם. אך מאז ומתמיד היתה האמנות מקום של אוונגרד פוליטי. מקום של שאלה. של ספק. של תגר. של בעיטה.

אני רוצה להישאר כאן, הפעם. למרות שמדגדג לי מאוד, כפי שאתם מתארים לעצמכם, להתייחס לאמירה הפוליטית במובהק של לבנת: “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר”. ולדבר קצת על האזרחים האלה, שחיים בשטח שישראל עצמה מכירה בו כשטח כבוש הכפוף למשטר משפטי של תפיסה לוחמתית. שאף שישראל החילה עליהם את חוקיה באופן פרסונלי, חיים לצד תושבים הכפופים לדינים אחרים באותו שטח. שחלקם הגדול, דומני, נוסעים יום יום לישראל גופה כדי לעבוד בה. על הזכות הזאת, המומצאת, לצרוך תרבות “בכל מקום שירצו” (כביכול כל אזרח בפריפריה בישראל נהנה ממנה), המצטרפת לזכויות היתר שיש לאדוני הארץ הללו.  ואף מִלה על כל הזכויות הנשללות בה בעת מתושבי השטחים הפלסטינים.

ואולי צודקת לבנת כשהיא תובעת את זכותם של תושבי ההתנחלויות לצרוך אמנות בביתם. אחרי הכול, כמו שאמר ניטשה, האמנות ניתנה לאדם כדי שלא ימות מן האמת.

Read Full Post »

הכול התחיל בטוויטר. שם צייצתי על השאלון שמאפשר לכם לדעת מה אתם באמת יודעים על הכיבוש, שהעלה המוקד להגנת הפרט. מסוג השאלונים שאפשר רק להיכשל בהם: או בציון או במציאות. כל ציון שמקבלים בו מעורר רגשות מעורבים. קיבלת ציון גבוה? את מודעת מאד לכל עוולות הכיבוש, אבל גם התאמת את מחשבתך למציאות הבלתי נסבלת הזאת. קיבלת ציון נמוך? לא חשבת מספיק גזעני, או סתם היית אופטימית. יש מי ש”הכשילה” אותו השאלה הבאה:

מי רשאי להיכנס למרחב התפר (השטח בין הקו הירוק לגדר ההפרדה), ובאילו תנאים?

  • למעט גורמים צבאיים, אף אחד לא רשאי להיכנס לשטח.
  • רק פלסטינים שהוכיחו זיקה לשטח וקיבלו היתר מיוחד.
  • רק פלסטינים המחזיקים בהיתר, וכל יהודי באשר הוא, כולל יהודים שאינם אזרחי ישראל.
  • רק גורמי צבא ומתנחלים המתגוררים באזור.

זהירות ספוילר: אני מתכוונת לגלות כאן את התשובה.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »