קרוא וכתוב

ב-1999, אחרי שבג”צ נתן את פסק דינו נגד שימוש בשיטות חקירה המהוות עינויים, שקל בנימין נתניהו (גם אז ראש הממשלה, בסיבוב ראשון) לחוקק חוק שיאפשר אותן בכל זאת. “כאן זה לא הולנד!” הכריז. רוצה לומר, אנחנו מתמודדים עם מציאות אחרת מזאת של מדינות אירופה. שמחייבת אותנו גם לאמצעים אחרים. למרבית המזל היוזמה לא הגיעה לכלל מימוש, ובכך נמנע מישראל להיות המדינה הראשונה שהעינויים יותרו בה בחוק.

ידיעה מעניינת מספרת שהולנד שוקלת לערוך חקירה שבעקבותיה יוחלט האם חייליה צריכים לשאת באחריות פלילית בגין הטבח בסרברניצה ב-1995. כוח האו”ם שמתחת לאפו נטבחו כ-8,000 גברים ונערים במובלעת שאליה נמלטו אזרחים לאחר שהוכרזה על-ידי האו”ם כ”אזור בטוח” – היה הולנדי. ממשלה בהולנד כבר התפטרה בשל כך, בעקבות דוח שהוכן לבקשתה על-ידי מכון מחקר הולנדי. זאת על אף שההולנדים טענו תמיד שהכוח שלהם הופקר על-ידי האו”ם שלא סיפק לו סיוע אווירי בעת המקרה. כעת, מסתבר, מגיע השלב הבא. הבדיקה הראשונית, שבעקבותיה יוחלט אם לפתוח בחקירה מלאה, נערכת לבקשת קרובי משפחה של הנרצחים. אחריות פלילית אישית היא עניין שונה לחלוטין מחקירה של המדינה אודות הכשלים שגרמו למקרה.

המשך…

Read Full Post »

הטור גברת מג’ונדרת של צפי סער עוסק היום בין השאר ב”מחלוקת הגופיות” בשייח ג’ראח. בניסיון להציג את הטיעונים שעלו הוא מאפשר לחזור ולהתייחס לכמה טענות בעייתיות עד מאד שעלו בוויכוח במקומות שונים, גם כאן בתגובות לפוסט הקודם. סער מנסה ללכת בין הטיפות ולצאת בסדר עם כל הצדדים. ניסיון שלא רק מכניס אותה לסתירות אלא גם, כידוע, אף פעם לא עולה יפה. (“מי שעומד באמצע חוטף משני הצדדים”, זכור לי משפט מאחד מסרטיו של ג’אד נאמן). אז הנה: על ההגחכה, ההסטה, יחסיות תרבותית ונשים כסוכנות של דיכוי חברתי.

לא עצם לבישת גופיות היא עניין פמיניסטי, כפי שמיהרו ללגלג על המוחות. טקטיקה ראשונה של הקטנה: הגחכה וזלזול. תראו במה אתן מתעסקות. זה הפמיניזם שלכן? על זה אתן נאבקות? בזה אתן מתעסקות? פמיניסטיות של גופיות ספגטי.

המשך…

Read Full Post »

הנה זה הגיע. כמה לא מפתיע. פעילי שמאל ישראלים המארגנים את ההפגנות בשייח ג’ראח ביקשו להגיע בלבוש צנוע. דובי קננגיסר כתב על זה פוסט מצוין (קראו אותו!), שדרכו הגעתי להודעה שלהם. התגובות לה חושפות את המצב לאשורו, הלא מכובס כלשון ההודעה עצמה (שבה פונים לפתע לשני המינים…) והחמור באמת. צריך לבחור את המאבקים החשובים. ושאלת חירותן של נשים לבחור – וזוהי השאלה האמיתית, שאף אחד לא יילך שולל אחרי הסחת הדעת שמדובר בשאלה איזה עומק מחשוף יהיה בגופייה – היא שולית ביחס למאבק החשוב באמת המתנהל בשייח ג’ראח. אחרי שהוא ייגמר, אחרי שנסיים את הכיבוש (זה יקרה?) – נתפנה “לטפל” בכן. טענה שמושמעת גם מפי נשים מסוימות, המוכנות בחפץ לב, או בלית ברירה, לוותר על מאבקן לטובת מאבקים “חשובים יותר”.

מה חדש. למרבית הצער זה טיעון ישן מאד.

המשך…

Read Full Post »

כי (מ)ידע הוא כוח והילדים הם רכוש המדינה

הקמת מאגר מידע על תלמידים בישראל, שאין לו כמעט אח ורע מבחינת היקף המידע הנאגר בו ורגישותו, תוסדר אם תתקבל הצעת חוק ראמ”ה: רשות ארצית למדידה והערכה במשרד החינוך. הצעת החוק אמורה להגיע ביום ראשון לוועדת השרים לענייני חקיקה. הדברים מתפרסמים היום בהארץ. כמו גם בקשתה של המועצה הציבורית להגנת הפרטיות (שאני חברה בה) משר המשפטים, לעכב את הדיון בהצעת החוק עד שיתוקנו בה הסעיפים הפוגעים בפרטיות. והפגיעה קשה.

המשך…

Read Full Post »

השבוע מלאו 50 60 שנים לפתיחת מלחמת קוריאה. המשטר בצפון קוריאה מייצר, קרוב לוודאי, את הזוועות הנוראות ביותר שמתחוללות כיום במדינה כלשהי בידי השלטון. “קרוב לוודאי”, כי המדינה הזאת סגורה ומסוגרת. המידע אודות מה שקורה בין גבולותיה מגיע במשורה, טיפין טיפין, אך די בו לצמרר את העור. על הסרט ‘רכבת סיאול’, שצפיתי בו בהרווארד לפני ארבע שנים כתבתי כאן.  מחנות ריכוז, הוצאות להורג, ניסויים בבני אדם בתאי גזים, רצח תינוקות כפי שדווח כאן, למשל, כבר לפני כשש שנים. אפשר לגגל ולמצוא עוד.

לכן, כנראה, לא הצחיק אותי לשמוע השבוע באחד מיומני החדשות של גל”צ את ההתבדחויות של השדרנים על כך שבימים שנותרו להם במונדיאל יאמנו שחקני צפון קוריאה את שרירי הצוואר (לקראת ההוצאה להורג הצפויה, למי שלא הבינו), אחרי שהובסו בידי פורטוגל 7:0. העברתי תחנה. בבדיחות בעקבות שלושת השערים שספגו אמש מחוף השנהב, אם היו, לא התעדכנתי.

אינני יודעת מה יאונה לשחקני הנבחרת הצפון קוריאנית עם שובם לארצם. במשטר אימים כמו זה שהם חיים בו, הכול אפשרי. אני כן יודעת שבעיני זה לא נושא להתבדח עליו. אנשים כלל אינם מבינים מה פירוש הדבר לחיות תחת משטר כזה. ואם הם רוצים להעיר על כך – שינצלו את המיקרופון שברשותם להעלות את המודעות לנושא. לא לבדיחות סרות טעם. אולי משהו טוב ייצא מהמונדיאל.

Read Full Post »

לפעמים קשה להאמין שכל-כך מהר ישובו ויישמעו באירופה הקולות האלה. יודן ראוס. 75 שנים, נניח, הן הרי רגע במונחים היסטוריים. יש עוד אנשים שהיו שם שחיים בינינו, למגינת לבם של המכחישים. אבל עוד מעט גם הם יילכו לעולמם.

זאת כמובן רק תקרית אחת מני רבות שנטפלתי אליה. כן, צריך להבחין בין אנטישמיות לבין התנגדות לישראל. כן, ישראל עצמה מסכנת פעמים רבות במדיניותה את היהודים שחיים מחוץ לה (בנוסף ליהודים ולערבים שחיים בה). אבל בואו לא נתבלבל ובעיקר לא נכחיש: יש גם אנטישמיות. אומר דבר מאוד מרחיק לכת: בקצב הזה, אולי עוד נשוב ונראה תאי גזים על אדמת אירופה. אבל אני לא מודאגת: תמיד יימצאו פוריסונים שיכחישו וחומסקים שיגבו אותם. 

כששהיתי בלונדון לפני שנים מספר, אמר לי סוציולוג בכיר בעל שם עולמי, וגם שמאלן מכובד ששמו מופיע בכל המודעות נגד מדיניות ישראל בעיתונות הבריטית, שאני כאאוטסיידרית לעולם לא אבין את עומק האנטישמיות בחברה הבריטית. עד כמה היא מפעפעת עמוק אל תוך שדרות החברה, בעיקר שדרות מסוימות בה.

לא רק שקיימת גם אנטישמיות, בלא מעט מקרים היא מה שעומדת מאחורי המדיניות ה”אנטי ישראלית” לכאורה. הדרישה להתפרק ולשנות את אופייה הלאומי איננה מושמעת כלפי אף מדינה אחרת. ויש עוד כמה מדינות עם מדיניות בעייתית, mind you.

יש הרואים בדה-לגיטימציה למדינת ישראל שלב שלישי בסדרה. הראשון: גירוש (יהודים החוצה). השני: השמדה. השלישי מגיע לאחר שאירופה נפטרה מהם בגדול, אבל זה לא מספיק לה.

ליהודים, ככל עם, יש זכות להגדרה עצמית. אני תומכת בה. יתרה מזאת, אינני מאמינה שזכויותיו הקולקטיוויות של העם היהודי היושב כאן יישמרו ללא ריבונות. ועוד יתרה מזאת, אני בספק אם זכויותיהם האינדיווידואליות של בני העם הזה יישמרו כאן ללא ריבונות.
מעבר לכול, אני מתנגדת לאנטישמיות כי גם היא, מה לעשות, צורה של גזענות.

Read Full Post »

ולא, לא בכדורגל. (כן, אמרו לי ששם זאת שמירה קבוצתית ולא הגנה קבוצתית, אבל החודש כל דבר חייב להיות מקושר לזה, לא?).

לרגל יום הפליט הבינלאומי החל היום, מתפרסם כי דוח חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת קובע ש-80% מהמסתננים ממצרים אינם בני-גירוש. משום שכמבקשי מקלט מסודן ואריתראה, נציבות הפליטים של האו”ם אוסרת לגרשם. אצל ולווט ראיתי מגיב שטען שהדיווח בהארץ מוטה. הוא הלך לדוח המקורי (זה כבר טוב), בדק ומצא שאותם 80% אינם בני הרחקה “לא משום שהם פליטים וודאי לא משום שהם אינם מבקשי עבודה”, שומו שמיים. אלא, כי “על פי האו"ם ניתנת הגנה קבוצתית הומניטרית זמנית, לכל מי שבארץ המוצא שלו מתחולל משבר רחב היקף. דהיינו כל מי שמזוהה כאריתראי או סודני – 80% מהמסתננים – אינו בר-הרחקה. לעומת זאת יש 20% מסתננים שאפילו הגנה זו אינה חלה עליהם.”

יש כאן שני בלבולים. ראשית, נפיג את זה הנוגע להגנה קבוצתית הומניטארית.

המשך…

Read Full Post »

הצעת חוק חדשה (rtf) מבקשת לתקן את חוק העמותות ולקבוע: “לא תירשם עמותה אם שוכנע הרשם כי העמותה תהיה מעורבת או תמסור לגורמים זרים מידע בעניין תביעות משפטיות, המתנהלות בערכאות הפועלות מחוץ למדינת ישראל, כנגד בכירים בממשל בישראל או קצינים בצבא, בגין פשעי מלחמה”.
תיקון נוסף מבקש להרחיב את עילות הפירוק של עמותה קיימת, כדי שעמותה הפועלת כך – תפורק.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: “בסיס ההנחה להצעת חוק זו היא כי יש להוציא פעילות זו או חשש לה מחוץ לחוק”.

אין לי מושג איך ישוכנע הרשם טרם רישום שזאת כוונת העמותה. ברור לי, לעומת זאת, שזהו צעד נוסף במאבק הפוליטי נגד שיח זכויות האדם בישראל. דרך בדוקה וידועה לכרסם בהגנה אפקטיווית על זכויות אדם היא להצר את צעדיהם של המגינים עליהן.

ייכתב שוב (מה שכתבתי כבר כל כך הרבה פעמים): לישראל חובה לחקור חשדות לפגיעות חמורות בדין הבינלאומי. ככלל, דין זה מאמץ את העיקרון של הסמכות המשלימה. כלומר, בתי משפט בינלאומיים נכנסים לפעולה רק שעה שהמדינה לא רוצה או לא יכולה לחקור בצורה אפקטיווית ולהעמיד לדין במידה ונמצא לכך בסיס. ככל שישראל תמלא באופן מיטבי את חובת החקירה שלה – כן יפחת הסיכון שזה ייעשה על-ידי גורמי חוץ או גורמים בינלאומיים. אך קודם כל, זהו האינטרס של המדינה עצמה.

ארגוני זכויות האדם קראו לישראל לערוך חקירות מקיפות וממצות. אבל אולי התשובה הקולעת ביותר להצעת החוק הזאת מצויה בדיווח על האפשרות שיוגש כתב-אישום נגד חייל משוחרר על הרג שתי פלסטיניות במבצע ‘עופרת יצוקה’: “חקירת מצ"ח החלה לאחר שהעדויות שנאספו על ידי ארגון ‘בצלם’ הועברו לצה"ל”. ובמה שכתב עמוס הראל בהארץ על כך:

הפצ"ר ומצ"ח נשענו, במידה רבה, על העדויות שאסף ארגון ‘בצלם’. בלא העבודה המקדימה של ארגונים כמו ‘בצלם’, בתחקור וראיון של עדים פלסטינים, בירור העובדות לא היה אפשרי. לא מפתיע שמנדלבליט מקפיד להחמיא ל’בצלם’ בראיונות, גם אם זה קורה למורת רוחם של חלק מהקצינים הבכירים. זו גישה סובלנית, המכירה בכך שתקריות מסוג זה יכולות להתרחש במלחמות ומחייבות חקירה ממצה.

אני מקווה שלא נראה קריאה להעמיד לדין את הפצ”ר, על שיתוף פעולה עם ‘בצלם’. בימים האלה אי אפשר לדעת.

עוד בנושא: השלב הבא / עכשיו יחקרו / מי מפחד משיפוט בינלאומי

Read Full Post »