קרוא וכתוב

מוסף הארץ לא רצה להמשיך לפרסם תגובה לרשימתו של זוהיר אנדראוס "רק הפליטים יכולים" (1.8.03) בתגובה לכתבה על תכנית איילון-נוסייבה ("עמי וסרי מחפשים פרטנר", 11.7.03). טוב, נו, זו לא באדולינה והשאלות הרות-הגורל שהאושיה התרבותית הזאת העלתה, שבגינן היא זכתה שם לסדרת תגובות בהמשכים. כאן מדובר רק בשאלה השולית האם – ואיך – נחיה כאן, או בעצם ילדינו ונכדינו, בעוד כמה עשרות שנים. האם תתקיים כאן מדינה ליהודים? אתם יודעים מה, האם יהיה כאן קיום קולקטיווי בטוח ליהודים?

זאת איננה תגובה דבוּרה על אופניה ולא מאמר אקדמי או אפילו פובליציסטי. זאת התייחסות קצרה לכמה מן השאלות שמעלה אנדראוס. קצרה גם בגלל המדיום וגם כי אני דנה בכך בשיטתיות ובפירוט באחד מפרקי ספרי שעומד לצאת בקרוב. הנימה הקלילה, פה ושם, היא רק כי נראה לי שבלעדיה לא ניתן לשרוד כאן בקיץ (הפוסט הזה נכתב באוגוסט), עם זכות השיבה או בלעדיה. המשך…

Read Full Post »

אתמול אחה"צ הלכתי לכנס על מדיניות החיסולים שארגנה תנועת שחר. עוד לפני שנכנסים לעובי הקורה, השאלה איך לכנות את המדיניות הזאת היא בעייתית: חיסולים? "סיכול ממוקד"? התנקשויות?

לעצם העניין, היה מאכזב. מלבד אחד הדוברים, שניתח את הנושא מהיבטיו המשפטיים, הדיון היה רצוף באמירות לא-מבוססות, פופוליסטיות ופשטניות ובהשוואות היסטוריות לא-ענייניות.
סוגיית ההתנקשויות כאמצעי למלחמה בטרור מעלה היבטים מוסריים, משפטיים, מדיניים ותועלתניים סבוכים, שלא ניתן לפטור בסיסמאות.

מעבר לזה, סבל הערב משתי חולשות עיקריות. ראשית, לא הובא אף דובר שיציג עמדה מנומקת המצדיקה את השימוש באמצעי זה. קודם כל כדי לעשות את הדיון ליותר מעניין, שלא לדבר על "מאוזן". שנית, לא ניתנה אפשרות לשאלות ולתשובות מהקהל, טעות חמורה כשמדובר בכנס שפתוח לציבור.

כנראה שאי-אפשר לְצַפּוֹת מתנועה פוליטית שתנהל דיון רציני במשהו, אפילו אם בראשה עומד יוסי ביילין. חבל.

ולמה אי-אפשר להגיב כאן?

Read Full Post »

לבי עם תמי ארד, אשר קובעת כי עסקה עם החיזבאללה כעת משמעה ויתור על רון ארד. ישראל, ככל מדינה, חייבת לעשות את מרב המאמצים על-מנת לדאוג למי שהיא שלחה להילחם עבורה, גם אם המלחמה עצמה היתה לא צודקת. האם עליה לעשות "הכול"? מדינה דמוקרטית אף פעם איננה רשאית לעשות "הכול", מפני שאת טווח הפעולות המורשה שלה מגבילים כמה ערכי יסוד, המתבטאים, בין השאר, בזכויות אדם בסיסיות.

אסור לה, למשל, לחטוף אנשים כדי שישמשו לבני-ערובה. זהו איסור מוסרי, על התייחסות אל אדם כאל כלי, שיש לו גם ניסוח משפטי מוחלט. המשפט ההומניטרי הבינלאומי (המכוון את פעולותיהן של מדינות בעת מלחמה), אוסר ללא סייגים על נטילת בני-ערובה.*

בן ערובה באירן. הלסדום היינו, הלעמורה נדמינו?

ישראל חטפה בזמנו 21 בני-ערובה לבנוניים. לא ידענו על זה. הם הוחזקו בסודיות מוחלטת במשך למעלה מ-10 שנים, על-מנת לשמש "קלפי מיקוח" במשא-ומתן עם החיזבאללה. לאחר מכן זה נחשף, אושר פעם אחת בבג"ץ בהחלטה מחפירה (של שופטי הרוב ברק וקדמי מול דעתה החולקת של דורנר), ולאחר-מכן נאסר בבג"ץ נוסף, שבו הפך אהרון ברק את החלטתו הקודמת וקבע כי אין להחזיק בני-אדם כקלפי מיקוח. בינתיים שוחררו רובם של העצורים, שחלקם פשוט היו דרך מקרה במקום עת צה"ל פשט עליו. אחד מהם נהפך לקטטוני במשך שנות המעצר הארוכות. נותרו דיראני ועובייד, שמשך זמן הוחזקו במתקן 1391 הידוע לשמצה, והכנסת הכשירה את החזקתם ע"י חוק לוחמים בלתי-חוקיים. (חוק לא רק פסול אלא גם מיותר, שכן אותם עצמם התיר בית המשפט להוסיף ולהחזיק כעצירים מינהליים).

יש הרואים באיסורים הללו, המוטלים על משטרים שמבקשים להיקרא דמוקרטיים, חולשה שאיננה מאפשרת להם להתגונן. אני סבורה כי זהו סוד חוסנה של הדמוקרטיה. התפרקות מה"נשק" המוסרי הזה משמעו, למעשה, אימוץ שיטות הפעולה של אויביה.

אבל כעת עומדת על הפרק השאלה לא רק האם להוסיף ולהחזיק בדיראני ובעובייד, אלא גם האם להחזיק את שאר הנעדרים בלבנון (שלפחות לגבי אחד מהם יש מידע מבוסס שהוא בחיים) כבני-ערובה למידע אודות רון ארד. אינני מקנאת במי שצריך לקבל את ההחלטה. דילמה מוסרית, על-פי הגדרתו של דני סטטמן,** היא סיטואציה שבה מה שלא תעשה יהיה רע מבחינה מוסרית, או במובן רחב יותר, שלפחות אחת מן האופציות הניצבות בפניך היא רע מוסרי. זה לא אומר שאין לה פתרונות רעים יותר ורעים פחות. להפוך גם את מי שעדיין חי לקלף מיקוח תמורת מידע על מי שהסיכויים שהוא עדיין בחיים פחות מקלושים, נראה לי כפתרון הפחות מוסרי.

* – סעיף 3.1b לאמנת ז'נווה הרביעית
** – סטטמן, דניאל. דילמות מוסריות. ירושלים: מאגנס, תשנ"א

Read Full Post »

ב-1 בספטמבר תפרסם ועדת אור את מסקנותיה. כמעט 3 שנים לאחר ארועי 2000, שבהם נהרגו 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה. התוצאות מעידות כי היה כאן שימוש מופרז בכוח. גם הפגנות לא שלוות, הקרובות יותר להגדרה של התפרעות, אינן יכולות להצדיק ירי לעבר אזרחים על-מנת להרוג. היה זה הרג מזעזע ובלתי-קביל.

תיאודור אור. no win situation

כבר די מזמן ברור כי המסקנות של ועדת החקירה, יהיו אשר יהיו, לא יספקו את הציבור הערבי. אחד מן האבות השכולים התבטא לאחרונה שפחות מעונש מוות לא יספק אותו. אבל לא רק הוא, שאין לתפוס אותו בצערו. גם ארגונים שפעלו בנחישות להקמת הוועדה נתנו להבין שהרחבת המנדט שלה לעיסוק גם במה שקדם לארועים האלימים עצמם, וכתוצאה מכך מכתבי האזהרה שהיא שלחה גם לחלק ממנהיגי הציבור הערבי עצמו, בשל אחריות אפשרית שלהם בהשתלשלות העניינים – קל וחומר נפקויות אפשריות שלהם – אינם מקובלים עליהם.

הדבר היחיד שניתן להגיד בזכות האמירות הללו נוגע לעיתוי: עדיף שההסתייגויות הללו יישמעו עכשיו, בטרם פירסמה הוועדה את מסקנותיה, כדי שלא יווצר הרושם שההסתייגות מהן תלויה בתוכנן.

איש איננו מחויב לקבל את מסקנותיהן של ועדות חקירה ממלכתיות. למעט הממשלה, שלמרות שחובה זו איננה מוטלת עליה בחוק, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות אותה, למעשה, לקבלן. אבל מה שנראה חסר יושרה הוא מצד אחד לדחוף להקמת הוועדה ומצד שני לא להיות מוכנים לקבל את מסקנותיה. היה צורך בלחץ לא קטן כדי שהממשלה אכן תקים את הוועדה. מי שנאבק על הקמתה, ובצדק רב, צריך לכבד גם את המסקנות. זאת לא תכנית כבקשתך.

Read Full Post »

הניו-יורק טיימס עושה ספירת מלאי לחלומות של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, 40 שנה לאחר המצעד המפורסם שבו נשא מרטין לותר קינג הבן את נאומו "יש לי חלום".

קינג נואם על מדרגות אנדרטת לינקולן; ושינגטון די.סי., 28.8.1963

מי שהיה אז הדובר הצעיר ביותר במצעד, ג'ון לואיס, היום ציר בית הנבחרים מטעם ג'ורג'יה, מספר: "ב-1963 לא היו לנו אתרי אינטרנט, טלפונים סלולריים או פקסימיליות. לא הסתכלנו בסקרים או מדדנו את הדופק של פוליטיקאים. פשוט עשינו. פשוט פעלנו. השתמשנו במה שהיה לנו כדי להניע אנשים". (ההדגשה שלי)
ואילו הסופר, מפיק הסרטים והמבקר נלסון ג'ורג' טוען כי ההיסט במוקד ובטקטיקה הוא אך טבעי: "כיום הצלחה בהנעת אנשים איננה מוגדרת בהכרח כהוצאת 100,000 אנשים לצעוד. עבור חלק מהאנשים היא יכולה להיות 100,000 הקשות באתר באינטרנט, וזה בסדר".

אז יכול להיות שהרשת – שנחשבת לאמצעי מצוין לשינוי חברתי, לא רק על-ידי הפצה המונית של מידע אלא גם בעזרת רשתות 'הפעולה-הישירה' שהיא מאפשרת כדי ליצור דעת-קהל – בעצם מעכבת פעולה? שבמקום לצאת לרחובות אנחנו מקדמים אי-מיילים? שבמקום להפגין אנחנו חותמים על עצומות אלקטרוניות שאיש לא קורא?

אולי הרשת עוזרת לנו לדעת יותר, בעוקפה שומרי-סף של צינורות מידע מסורתיים (כמו עיתונאים, דוברים ועורכים), בגלותה את מה שהשלטון חפץ להשתיק, להצניע או לצנזר. עובדה היא שמשטרים דכאניים חוסמים או מנטרים את הגישה לרשת ומענישים על שימוש דיסידנטי במשאביה. אבל מידע – גם אודות זוועות – לא מיתרגם בהכרח למודעות, והכרה עדיין איננה מובילה לפעולה. היתכן שהרשת במקום להמריץ אותנו לפעול מעודדת אותנו לשבת ולא לעשות?

Read Full Post »