ב-10 בדצמבר 1948 קיבלה העצרת-הכללית של האו"ם (ללא מתנגדים) את ההכרזה לכל באי-עולם בדבר זכויות-האדם, ומאז מצוין מדי 10 בדצמבר יום זכויות-האדם הבינלאומי. אנשים אוהבים תאריכים עגולים, ימי שנה ושאר מיני סמלים. השנה, כפי שמלמד אותנו אתר האו"ם, עומד יום זכויות האדם בסימן כמה וכמה ימי שנה: 55 שנה להכרזה, 10 שנים להכרזת וינה, 10 שנים להחלטה שכוננה את משרת נציב זכויות האדם של האו"ם ו-10 שנים לעקרונות פאריס (סטנדרטים בנוגע למוסדות לאומיים של זכויות-אדם).
אבל גולת הכותרת של היום הזה ממשיכה להיות ההכרזה האוניברסלית, מסמך שתורגם ליותר מ-300 שפות וזכה להכרה הרחבה ביותר לגבי אותן זכויות שרואים בהן תשתית לחיים אנושיים ראויים ויסוד חיוני לחיים חברתיים צודקים. בלשונה: "הואיל והכרה בכבוד הטבעי אשר לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפקעות הוא יסוד החופש, הצדק והשלום בעולם". ההכרזה איננה, כמובן, מקור התוקף המוסרי או המשפטי של הזכויות הנמנות בה אלא רק ניסוח מוסכם שלהן. מקור התוקף שלהן הוא עובדת אנושיותנו – עובדה המודגשת על-ידי המינוח הלועזי human rights. זכויות אדם הן זכויות הנתונות לכל אדם באשר הוא, או היא, אדם. ללא הבדל דת, גזע, מין, נטייה מינית, לאום, השקפת עולם, מעמד כלכלי, חברתי או אחר.
זכויות-אדם הן מושג מודרני. אם הן עולות לראשונה על בימת ההיסטוריה, בניסוחן המודרני, בערך במאה ה-17, עם הרעיון של "זכויות טבעיות" מבית מדרשו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, הרי המועד השני החשוב בהתפתחותן, בעיקר זו המשפטית, הוא סיום מלחמת העולם השנייה שמוראותיה מהדהדים היטב במבוא להכרזה ("הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזוין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות"). מלחמת העולם השנייה היוותה את הטריגר לניסוח ההכרזה האוניברסלית ובעקבותיה אמנות בינלאומיות רבות המרכיבות את המשפט הבינלאומי של זכויות-האדם, ראש וראשונות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (שיחד עם ההכרזה מהוות את מגילת הזכויות הבינלאומית); לניסוחן המודרני (1949) של ארבע אמנות ג'נבה; ולהקמתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי.
אלינור רוזוולט, רדופה בצורך להבטיח לכל ילד בעולם כוס חלב, היתה הרוח החיה מאחורי ההכרזה (ועדת הניסוח כונסה לראשונה בדירתה בוושינגטון סקוור בפברואר 1947). אחד ממנסחיה הראשיים של הטיוטה להכרזה היה המשפטן הצרפתי-יהודי רנה קאסן (כן כן, זה לא רק בית-ספר בירושלים), שזכה על פועלו זה בפרס נובל לשלום. ההכרזה היתה, כדברי מייקל איגנטייף, לכתבי-הקודש של מה שאלי ויזל כינה "דת חילונית עולמית". איגנטייף מוסיף וכותב כי "השואה הפכה את ההכרזה לאפשרית, אך השפעתה היתה גם פרדוקסלית באופן עמוק. ההכרזה חזתה עולם בו, אם אזרחים מוצאים שזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות כאזרחים נשללות מהם, הם יכולים לבקש הגנה על בסיס זכויותיהם כבני אנוש. מתחת לאזרחי ולפוליטי, במלים אחרות, נמצא הטבעי. אך השואה הראתה כי מרגע שזכויות אזרחיות ופוליטיות נשללות, נותרים בני-אנוש חסרי-הגנה (….) ההכרזה האוניוורסלית התחילה למסד מחדש את הרעיון של זכויות אדם בדיוק ברגע ההיסטורי בו הן התגלו כחסרות כל ערך חליפין מוסרי".*
בסופו של דבר, הוויכוח על זכויות-האדם הוא הוויכוח על מה עלינו לעשות ומה אסור לנו לעשות לבני-אדם אחרים. ומה יכולים לעולל בני-אדם לבני-אדם, כדברי פרימו-לוי, למדנו היטב באושוויץ.
* Human Rights: The Midlife Crisis, The New York Review of Books, 20.5.1999
כשמלאו להכרזה יובל שנים, כתבתי את זה לוואלה! היום.
פרסומים נוספים בנושא של זכויות-אדם אפשר למצוא כאן.
ורשימת קישורים לארגוני זכויות-אדם – כאן.
אז מה היה לנו? מי שהיה משנה ליועמ"ש – א. מכנה אזרחים "עולים" (ושיגידו תודה). ב. לא רואה הבדל בין הצהרת אמונים של חייל בצבא להצהרת אמונים של אזרחים המבקשים לרכוש דירה. ג. מצהיר בריש גלי כי מדובר בשכונה שבה נמכרות דירות רק ליהודים הנאמנים למדינה. מכירה ליהודים בלבד כנראה כבר לא מרגשת אף אחד. עכשיו הידקו את התנאים. כמה מפתה לרדת מכאן הישר אל הטור הימני, לסימניה, אל 
בכך אין כמובן כל חדש. ברוב-רובם של מקרי ההרג שקורבנותיהם פלסטינים לא נפתחת כלל חקירה, גם כאשר על-פניו אין מדובר בארוע לחימתי ונהרגים בו ילדים רכים. ההבדל היחיד הוא שכאן מדובר באזרחי חוץ שמשפחותיהם יכולות לעשות רעש בעיתונות הזרה וללחוץ על ממשלותיהן.
){kind=link}
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.