קרוא וכתוב

צעקה גדולה נשמעת מקצה הארץ ועד קצה. טוב, לפחות מקצה עיתון הארץ. הוצאות משפט הוטלו על עותר ציבורי! ב-30 השנים האחרונות זה קרה לאגודה לזכויות האזרח, למשל, רק פעם אחת! אז אחרי שקראנו שמדובר ב“דגל שחור” – לא פחות! כמו זה בכפר קאסם? – שמניף בג”צ בעשותו כך, לדעת דיקן הפקולטה למשפטים בחיפה, כדאי אולי לבדוק רגע את השאלה בשקט. לא כדי לקבל כותרות בעיתון, כפי שאמר פרופ’ דני פילק באותו עניין, כשמחה על כך שהוצאות הוטלו על עתירה עקרונית “שלא נועדה לזכות את מגישיה בפרסום בכלי התקשורת”. האם עלינו להבין שבעתירות אחרות זה נעשה לצורך כך? נגיד, עתירות של אנשים פרטיים על פגיעה בזכויותיהם? עתירות של עותרים ציבוריים אבל לא אלה אלא “אחרים”? מעניין.

המשך…

Read Full Post »

לפני שנים אחדות פנה אלי במייל מישהו שביקש את חוות דעתי בהתלבטות שבה היה שרוי לגבי סירוב לשרת כמילואמיניק. אינני זוכרת בדיוק את הפרטים, אך זכור לי היטב במה פתחתי את תשובתי. אמרתי לו שאני לעולם אינני מייעצת לאדם לסרב, או לעשות פעולה דומה שבה את המחיר ישלם הוא ולא אני. ההמשך היה ניסיון לתת ניתוח שיכול אולי לסייע לו להבהיר לעצמו את ההתלבטות.

נזכרתי בפנייה הזאת, ובעיקר בעמדתי באשר לייעוץ מהקתדרה, כאשר ראיתי את הדיווח על העצומה הקוראת לטייסי חיל האוויר לסרב פקודה להפציץ באירן, אם תתקבל. שבין השאר חתומים עליה אנשי אקדמיה, גם בתחום המשפטים.
הקריאה הפומבית לאנשים לעשות דבר-מה שלא היועצים ישלמו את המחיר הכרוך בו – היא רק אחת הבעיות כאן. ואפילו לא העיקרית שבהן.

המשך…

Read Full Post »

מיהו איש רוח? על-פי מועצת העיתונות – נכון לעכשיו – זהו עיתונאי המועסק גם ככותב נאומים לראש הממשלה. כך עולה מההחלטה לדחות תלונה שהוגשה למועצה על כך ששני עיתונאים – דרור אידר מ"ישראל היום" ואורי אליצור מ"מקור ראשון" – מועסקים גם ככותבי נאומים ויועצים למשרד ראש הממשלה. ההחלטה, של המשנה ליועצת המשפטית של המועצה, נומקה בין השאר בטעם ש"אין פסול בכך שאנשי הרוח יעשירו בשפתם את שרוצים מנהיגי ציבור להביא בפני הציבור" (כפי שנכתב במכתב החתום בידי מזכ"ל המועצה, אריק בכר, המודיע למגיש התלונה, עו"ד ערן חרמון, על גניזתה).

להמשך קריאת הטור שלי ב’עין השביעית’

Read Full Post »

כדרכן של פשרות, הסדר הטיעון שנחתם בין הפרקליטות לאורי בלאו לא ירצה אף אחד מהצדדים. לא את המתנגדים להעמדתו לדין – מחמת התקדים המסוכן שנוצר כאן לדעתם מהעמדה לדין של עיתונאי על שביצע את עבודתו – שכן הסדר הטיעון משמעו למעשה הרשעה, על-פי כתב האישום המתוקן שיוגש. (וכדברי בא כוחו, בלאו לא כפר בעובדות שבכתב האישום). ולא את הסוברים, מן הצד השני, שהיה צריך למצות עם בלאו את הדין, שכן ארבעה חודשים עבודות שירות הם סנקציה קלה מאוד.

המשך…

Read Full Post »

הפסיקה של בית המשפט העליון בארה”ב לגבי ביטוח הבריאות היא, בסופו של דבר, מופת של ריסון שיפוטי. כפי שציטט הבוקר הניו-יורק טיימס את נשיא בית המשפט, ג’ון רוברטס, שחבר לרוב: “אין זה תפקידנו להגן על האנשים מתוצאות הבחירות הפוליטיות שלהם”. בכל אופן לא כאשר רוב הפרשנים סברו שעל אף הדרך המעוקמת מה שאובמה בחר בה (מחוסר ברירה, בהיעדר תמיכה בקונגרס לדרך הישירה יותר) – החוק איננו לא חוקתי.
זהו אותו ריסון שיפוטי שכמו שנכתב יומיים לפני הפסיקה, הליברלים מחבקים לפתע. ממש כפי שלא היינו שומעים מהשמרנים מִלה רעה לו החוק היה נפסל ברוב של 5:4…  נו כן, כתבתי כאן לא אחת על זה שהעמדה של רבים מדי כלפי האקטיביזם השיפוטי נקבעת על-פי השאלה האם הוא מקדם את הערכים שהם דוגלים בהם. אבל השאלה הנכונה היא האם הם יתמכו בו במצב ההפוך. לשאלה הזאת תשובתו של פרופ’ קאס סנסטיין היא שאנשים ישתמשו בכוח כשהוא עומד לרשותם, וכאשר צד אחד שולט בבית המשפט – הרעיון של ריסון משפטי ייזרק מהחלון. רוברטס לפחות לא זרק אותו, לזכותו ייאמר.

המשך…

Read Full Post »

מבקר המדינה הוציא עם סיום כהונתו שני דוחות חמורים. האחד על המשט הטורקי והשני על השריפה בכרמל. לאכזבת פרשנים מסוימים, הוא לא קרא בזה האחרון להדחת פוליטיקאים, גם לא אלו שהוא האציל עליהם ‘אחריות מיוחדת’. בניית המתח התקשורתי לקראת הדוחות, שהמבקר כהרגלו תרם לה את חלקו בנפש חפצה, יצרה ציפייה לקריאה למסקנות אישיות. בסוף המבקר התאפק. בכל אופן, הוא לא אמר זאת במפורש.

המשך…

Read Full Post »

פשע! נגד! האנושות!

קשה לכתוב טור שבועי בעיתון על סוגייה אחת. כל עיתונאית מכירה את התחושה: לפעמים צריך לחפש מתחת לאדמה את הנושא, את הזווית, את הייחודיות; לא לחזור על עצמך. התוצאה, לפעמים, היא שנכתבות שטויות, או שהכותב מפליג למחוזות רחוקים שהקשר בינם לבין מה שהטור אמור לעסוק בו קלוש.

קשה לי במיוחד לבקר טור פמיניסטי, שעצם קיומו בתקשורת הוא ברכה. אבל כשצריך אז צריך. לצפי סער זה קורה יותר מדי לאחרונה והטור היום של ‘גברת מג’ונדרת’ הוא דוגמא בולטת. האייטם הראשון עוסק בגירוש הילדים הסודאניים. זה מושווה לחטיפת ילדי תימן ונקבע שהוא מהווה פשע נגד האנושות. שכולנו משתפים איתו פעולה.

המשך…

Read Full Post »

הצעת החוק שמדוּוח כי הגישה ח”כ זהבה גלאון – להסיר אחריות פלילית מעיתונאי שהחזיק במסמכים סודיים לשם מילוי תפקידו – היא בעִתה. לא, למעשה העת היתה כשפרצה פרשת בלאו. אם לא קודם. שכן אם החוק במתכונתו הנוכחית בעייתי, אם סוברים שיש להכניס בו חריג לעיתונאים, מעבר לסעיף 113(ה) לחוק העונשין – המקנה הגנה למי שהחזיק במסמכים סודיים בתום לב ולמען מטרה סבירה – יש לפעול לתיקונו. הכפפה הזאת, שזרקתי מזמן, לא הורמה עד היום. וכל שחזינו בו הן הודעות, עצומות והפגנות נגד הפגיעה בחופש העיתונות המתבטאת בהחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו. ללא יוזמה מקבילה לתקן את החוק, אם סבורים כי הוא פגום, כל שנותרנו אִתו הוא טעם חמצמץ של קולגיאליות גרידא. וכבר כתבתי אז: “בין שאר תפקידיה הביקורתיים של התקשורת מצויה גם הביקורת על אי אכיפת החוק ועל אי-שוויון בפני החוק. לתפקיד הזה היא צריכה לבוא בידיים נקיות. ואלה קצת מתלכלכות שכשמדובר בקולגה פתאום צריך לא לאכוף את החוק.” הרצון לתקן את החוק על אף שהוא מקנה הגנות, כאמור, נובע מהטענה המוצדקת כי חופש העיתונות עלול להיפגע מעצם האיום להעמיד לדין והאפקט המצנן שלו, אף אם אחר-כך זה מסתיים בזיכוי.

המשך…

Read Full Post »

א. “מרפאה” בקופת חולים. בחדר הכניסה לבדיקה אחות כעסנית עושה טובה וקבלה. אני מסתכלת סביבי ונדהמת לראות שמשמאל שלוש מיטות, כשעל אחת מהן מצונף חולה ישן בחלוק, מתאושש מההרדמה לאחר הבדיקה, בלי שום הפרדה. בחדר תחנת רכבת של אנשים שנכנסים ויוצאים, אני נשאלת (בעמידה) שאלות על עניינים רפואיים רגישים, כולל היסטוריה רפואית ומשפחתית, וחולה שכבודו ופרטיותו מופקרים. אני נותנת ביטוי לתדהמתי.
תוצאה 1 – האחות: “אבל גם את באת לבדיקה”.
תוצאה 2 – הווילון מוסט. מתברר שאפשר.
תוצאה 3 (אחרי שאני מבקשת מהרופאה שכשיוציאו אותי מההרדמה יסגרו את הווילון ב”חדר ההתאוששות” שכזכור הוא גם חדר הכניסה והקבלה) – הרופאה: “טוב, הוא לא ערום”. אני: “הוא לא ערום, אבל לחולים יש זכות לפרטיות ולכבוד”.
התוצאה האולטימטיווית: אני מוכרזת לא רשמית לטראבל מייקר, נהפכת לאויבת המערכת ומקבלת יחס בהתאם.

ב. מתברר שהחדר השני, שאליו עברתי עם חלוק מהחדר (“אבל הוא לא ערום”) ההומה ובו אני יושבת לרגע עם הרופאה כדי לחתום על טופס ההסכמה, הוא הוא החדר שבו מתבצעת הבדיקה הפולשנית. אין דלת בינו לבין חדר הקבלה שבו כל ההמולה שתוארה לעיל. מציבים פרגוד בד קליל ש”יחצוץ”. הפרטיות חוגגת כבר אמרנו. עכשיו גם ההיגיינה.

לא תקציבים ולא עבודה קשה. רק הסטת וילון. לשמור על פרטיות וכבוד. לזכור שהחולה הוא אדם.

ג. אני בוכה כל הדרך הביתה. אבל זה כי הבדיקה לא הצליחה וצריך לחזור עליה.

מה צריך להיות השיעור הראשון בבי”ס לרפואה

Read Full Post »

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »