קרוא וכתוב

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

על מה המהומה? הביקורת על הביקורת על הצעת החוק לתיקון לשון הרע התחלקה פחות או יותר לשתיים. האחת, ביקרה את התקשורת על הבורות שגילתה לגבי הצעת החוק עצמה. טענתה של השנייה היתה שלמי שעושה מלאכתו נאמנה, כותב אמת ובודק את דבריו – לא צפויה שום בעיה. “החוק לפרסום האמת”, הפליג ראש הממשלה בתארו אותו, בהגזמה מקבילה לאלה שכינו אותו "חוק ההשתקה". לשתי הביקורות משותפת הטענה נגד הניפוח ההיסטרי של הסיקור התקשורתי את הצעת החוק.

אפשר בהחלט להצטרף להערכה שהתקשורת לקתה בהיסטריה קלה בסיקור של הצעת החוק לתיקון לשון הרע. עצם כינויה "חוק ההשתקה" – לא בטורי הדעה אלא בידיעות החדשותיות(!) – היא ראיה מספיקה. כן, התקשורת היא שטחית, רדודה ופשטנית, עד כדי בורות לעיתים, צהובה ופאניקרית. מה עוד חדש? לא משהו שלמדנו ביומיים האחרונים. ובנוסף, היא מקימה כאן קול צעקה כי מדובר גם בה עצמה.

הביקורת השנייה המופנית למבקרים את הצעת החוק היא טענה שגורה כאשר מבקשים להגביל זכויות ובה אני מבקשת להתרכז. כשמדובר בזכות לפרטיות מספרים לנו שלמי שאין מה להסתיר אין בעיה. כשמדובר בזכות לחופש הביטוי (וחופש המידע) – שלדוברי אמת אין בעיה. אבל למשמיצים – להם לא תהיה תקומה. ולמה שתהיה, באמת. ובכן, כרגיל, לא זאת באמת הבעיה. אלא האפקט, ההשפעה של חוקים כגון אלה. וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, כחלק ממחאת הבלוגרים.

המשך…

Read Full Post »

כבר חשבתי שכתבתי כל מה שאפשר על שביתת הרופאים. לא אחזור על כל הטיעונים הקודמים:
ושמרתם עד מאוד חיי אדם
מהם טיפולים מצילי חיים
חזקים על חלשים
רופאים על הרכבת

למן ההתחלה חשבתי שדרישותיהם מוצדקות אך השביתה באופן שנוהלה אינה מוסרית ולא יכולה להיות קבילה. ודאי ככל שהחריפה וננקטו בה אמצעים יותר ויותר אלימים, שהפגינו כי הרופאים שוכחים שהם בחרו במקצוע עם מחויבות אנושית, מקצועית ואתית בצידו.

המשך…

Read Full Post »

פורסם לראשונה בסלונה

הצעת החוק לשימוע פומבי של מועמדים לבית המשפט העליון בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת היא הצעה גרועה. גרועה כי היא תגרום לפוליטיזציה של המערכת המשפטית. משמעותה היא העברת הבחירה למעשה מהוועדה לבחירת שופטים אל הכנסת.

המשך…

Read Full Post »

העתירה נגד עסקת שליט היא מחזה ידוע מראש. מבחינת העותרים, אפשר להניח שמדובר ברצון למצות עד תום את המאבק שלהם, גם אם הצעד נראה חסר סיכוי. בנוסף, זוהי בימה להשמעת עמדותיהם. הן בבית המשפט עצמו, הן בסיקור התקשורתי הנלווה לדיון המשפטי. הדיון הציבורי בסוגייה חשוב מאוד. לעומת זאת, אין מקום לדיון משפטי, שכן מדובר בנושא לא שפיט. מבחינה משפטית טהורה, נכון היה שבית המשפט ידחה עתירה כזאת על הסף: זהו נושא שמצוי באופן מובהק בסמכות (ואחריות) הממשלה.

המשך…

Read Full Post »

לפני כמה שבועות כתב שי ניב בדיון בפייס בעקבות מאמרו על שביתת הרופאים בגלובס, על צביעות התקשורת. הוא צפה שעוד נראה איך עובדי הרכבת שעומדים לשבות לא יקבלו תמיכה תקשורתית כמו זאת שקיבלו הרופאים:

בקרוב מאוד צפויים עובדי רכבת ישראל לפתוח בעיצומים בגלל התעקשות המדינה להפריט את מערך התחזוקה בחברה. אני רוצה לראות את יונית לוי מביעה אמפטיה לאותם עובדים, שלא נלחמים על תוספות שכר אלא על הבית, ואת זה אני אומר כי בפעם האחרונה שהם שבתו חצי יום – היא גערה בשר התחבורה ישראל כץ: "אדוני, אתה שר התחבורה, איין לך שליטה על העובדים האלה?"… ככה זה – התקשורת הישראלית מוכנה לקבל בחיבוקים רופאים צעירים שנוטשים מחלקות בניגוד לצוי מניעה, אבל בשום אופן היא לא מקבלת חצי יום שביתה ברכבת, או עיכוב של מזוודות בנתב"ג.

כתב וידע מה כתב. (הדברים מובאים כאן באישורו).

מה ההבדל בין השביתות, שהראשונה נדמה כי זוכה גם לתמיכה ציבורית והשנייה לא? הנה כמה הצעות, שלא מתיימרות למצות.

המשך…

Read Full Post »

מישהי החמיאה לי היום על הלוק הצרפתי. אמרתי לה שזה לא ממש יום לדבר בו על להיראות כמו צרפתים… העובדה שדורסיה של לי זיתוני ז”ל הם בעלי אזרחות צרפתית שנמלטו לצרפת מיד לאחר שנטשו את קורבנם על הכביש, הוציאה ארס רב כלפי “הצרפתים האלה”. אפילו מכמה שמאלנים נאורים בעיני עצמם. 
חוק השבות מיד עלה לדיון אף הוא. לתקן לתקן!
מה עוד חדש? גם אחרי חשיפת הקבוצה הנאו-נאצית בפתח תקוה נשמעו הדרישות הפופוליסטיות הללו, כמין רפלקס מותנה. גם אז כתבתי על זה משהו. איך זה שעוד לא שמענו מאף ח”כ הצעת עונש מוות לפוגעים ובורחים?

המשך…

Read Full Post »

ב-4.8 התפרסם בהארץ מאמר של ישראל הראל, "בני אינו פורע חוק". אני מתכבדת לפרסם כאן כמאמר אורח את מאמרו של פרופ' דוד קרצמר, שנשלח להארץ כתגובה לאותו מאמר אך לא פורסם.

(לפני ימים אחדים פורסם בהארץ מאמרה של קרני אלדד "הולכת שולל במגרון", העוסק בעתירה אחרת. לתגובה מומלץ לקרוא את המאמר הזה בעין השביעית).

דוד קרצמר הוא פרופסור (אמריטוס) למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.

* * *

במאמרו מיום ארבעה באוגוסט מגיב ישראל הראל בזעם לפסק-דינו של בית המשפט העליון שחייב את המדינה לפנות את היישוב מגרון, ובמיוחד להערת נשיאת בית הדין בייניש כי מתיישבי מגרון (שבנו של הראל נמנה עימם) הם פורעי חוק. את כאבו הפרטי של אב על כך שמכנים את בנו "פורע חוק" אפשר להבין; אבל כעיתונאי מנוסה, מותר לצפות מהראל לגישה אובייקטיבית יותר בקריאת פסק הדין שעליו הוא שופך רותחין.

המשך…

Read Full Post »

החלטת בית הדין לעבודה בעניין המתמחים מותחת לקצה את הפער והמתח בין חוק לצדק, מוסר ואולי אפילו השכל הישר. אנשים שלא נותנים להם להתפטר אינם עובדים אלא עבדים. ומי מאתנו ירצה לקבל מחר טיפול מרופאה שמכריחים אותה לעבוד?

מתח בין כל אלה לבין המשפט, משום שההחלטה איננה מופרכת מבחינה משפטית. בית המשפט השתכנע שהפעולה לא היתה אינדיווידואלית ונועדה להשיג הישגים משותפים לכלל המתמחים. לכן אין זה מופרך שמבחינה משפטית הוא יפרש זאת כצעד מאורגן וככזה כהתארגנות של גוף לא יציג במסגרת סכסוך עבודה ולכן כצעד לא חוקי. כי מה לעשות, גם בסכסוכי עבודה יש כללים.
בתי משפט קובעים מהו הדין החל, לא מה מוסרי. הגיע הזמן להבין את זה ולהפסיק לתלות ציפיות לא ריאליות בבתי משפט.

המשך…

Read Full Post »

בבית המשפט העליון צפוי להיווצר עומס רב בשל יציאתו של השופט דנציגר לחופשה לא צפויה. אבל את העומס הגדול באמת הביא בית המשפט על עצמו במו ידיו. אתמול, למשל, עסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירה שדרשה לאלץ את ראש הממשלה להתערב בסכסוך העבודה עם הרופאים. העותר היה אחד, עו"ד דוד פורר. מה לו ולסכסוך העבודה הלז? כלום.

בעבר, השימוש בבג"צ נועד לטפל בסכסוכים בין הפרט לשלטון. אדם שנפגע מהחלטה שלטונית פנה לבג"צ. למי שלא היה נפגע ישיר כזה לא היתה זכות עמידה בפני בג"צ.

המשך…

Read Full Post »