Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חוק ואתיקה’ Category

אתר אינטרנט יעביר בשידור חי את המתתו של חולה סרטן סופני בשוויץ. משפחת החולה תקבל תשלום עבור זכויות השידור והחולה אמר שהוא אסיר תודה לאתר על שהוא מאפשר לבני משפחתו רווחה עתידית בזכות זה.

מצד הצופים לא מדובר רק במציצנות, כפי שהכתיר זאת האתר העברי המדווח על הידיעה בדיילי מירור מייל (כולל שגיאת הכתיב המביכה). מדובר באותו עירוב של יראה ומשיכה מורבידית שחשים בני-אדם לנוכח המוות. מצד האתר מדובר, כרגיל, בתשוקה לרייטינג; באותו רצון בלתי-מרוסן לגזור קופון. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על הצד של האדם ומשפחתו. לא בהקשר של שאלת ההתאבדות/המתת החסד, המעלה ללא ספק בעייתיות מוסרית, אלא בזה של שידור הארוע.

יתכן, כמובן, שהחולה נמנה עם אותם אנשים המבקשים לשדר כל תג ותו מחייהם. ואם מהחיים, למה לא מהמוות? אבל תגובתו כפי שמובאת מצביעה, דומני, על כיוון אחר של תשובה. של מחסור קיצוני שהנואשות הצומחת ממנו מוכנה להסכין עם הכול. מי שאין לו דבר להוריש לבני משפחתו ישדר בשידור חי את מותו כדי שיישאר להם משהו. אולי את מה שהיה להם, אם היה, כילו בטיפול היקר במחלתו. מה שמדגיש עוד יותר את חשיבות השאלה עם מי עושים חסד בהמתת חסד. האמנם עם החולה או שמא עם הסובבים אותו והמטפלים בו? האם אפשר להפריד באמת את הסבל של החולה מהחשש שלו ליפול לנטל על מקורביו? נטל טיפולי ורגשי אך פעמים רבות גם כספי?

הפוסט הזה לא בלתי-קשור לקודמו, בשאלת הפונדקאות. כמו לפרקטיקות אחרות שאנחנו מתירים בשם ליברליזם חסר גבולות המתיר למכור הכול ובעיקר להפוך כל דבר לסחורה. כנראה שאין זה מקרה שהפרופסור שהמליץ לתלמידותיו בזמנו לרדת לרחוב לעשות מספר כשהלינו על מחירו של הספר היקר שנדרשו לקרוא בקורס שלו, גם הגן על סרטי סנאף כביטוי לערך אסתטי. זנות, סחר באיברים, פונדקאות – כולם ניזונים מחברה המאפשרת "בחירה" בין עוני ומצוקה לבין מכירת הגוף; חברה שרחוקה ת"ק פרסה מלהיות חופשית באמת. כבר כתבתי בעבר כי החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. לכן איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

הרחבת תחום המאבק משמעה שהדיבור על חיים בכבוד יתייחס לא רק למטרות הראויות של דיור הולם, משכורת הוגנת, תנאים סוציאליים ואפשרות לגדל ילדים. אלא לחברה שאיננה גוזלת מבני-אדם את כבודם האנושי הבסיסי ביותר. איננה דוחפת נשים למכור את גופן או את רחמן; איננה דוחפת א/נשים למכור את איבריהם או את מותם.

עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות / המקרה של טרי שייבו / חסד עם מי?

Read Full Post »

בג"צ קיבל את עתירתם של זוג עם שלושה ילדים שביקש להביא ילד רביעי באמצעות אם פונדקאית. הזוג יוכל להתקשר עם פונדקאית וההסכם ביניהם ייבחן על ידי ועדת האישורים. בית המשפט קבע כי מספר הילדים הקיימים איננו מנוי כתנאי סף בחוק ולכן לא יכול להידחות על הסף על-ידי ועדת האישורים וכי ניתן למספר הילדים (שכשלעצמו איננו שיקול זר) משקל-יתר בהחלטת הדחייה. את פסק הדין כתב המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין.

יש להבחין בין שני הנימוקים לעיל. באשר לראשון, לוועדה אכן אין סמכות לדחות על הסף פנייה בגין תנאי סף שאינו מנוי בחוק; זאת על אף שיש לה שיקול דעת ועם השנים התגבש בה נוהג הלוקח בחשבון את מספר הילדים של הפונים. נוהג שעולה, לדעתה (וגם לדעתי), עם תכלית החוק. הנימוק השני מציג בעייתיות כללית שאנו מוצאים לא אחת בפסיקות בית המשפט, כאשר הוא סבור במקרים מסוימים שעליו להחליף בשיקול דעתו את שיקול דעתו של הגוף המוסמך להחליט. ונשאלת השאלה מדוע שיקול דעתו (המהותי) של בית המשפט עולה על שיקול דעתו של הגוף המקצועי שלו מסורה סמכות ההחלטה. במקרה זה אמנם בית המשפט לא מחליט במקום הגוף אלא מחזיר אליו את ההחלטה, אך תוך שהוא קובע שהפגם שנפל בהחלטתו נוגע לא רק לשלב המוקדם (תנאי סף) אלא גם למשקל היתר שניתן לשיקול של מספר הילדים, משקל מכריע תוך התעלמות משאר הנתונים.

אבל הבעייתיות העיקרית של העניין איננה כלל משפטית, בכל אופן לא מתחום המשפט המינהלי שבו עוסק חלק גדול של פסק-הדין (ומדייק בו) אלא חברתית לחלוטין. אף שהיא עוטה לבוש משפטי במקרה זה.

המשך…

Read Full Post »

"חוק החרם" שעבר אמש בכנסת הוא חוק מביש ובעל מגמה מסוכנת. נדמה שמחוקקיו לא מבינים מדינה מהי ולא מה הם גבולותיה, תרתי משמע. בעיקר מהן מגבלות כוחה, לפחות בגרסתה הדמוקרטית. לזאת הספציפית שלנו גם אין גבולות במובן יותר ליטראלי, אמנם. ואולי יש קשר בין הדברים.

החוק פוגע בחופש הביטוי ובחופש ההתארגנות הפוליטית. הוא שולל את הזכות לנקוט בפעולת מחאה פוליטית לא-אלימה ולנסות לשכנע אחרים בנחיצותה.

המשך…

Read Full Post »

הקדמה

פשפשתי בזכרוני בניסיון לדלות ממנו בדל זיכרון מטקסי הסיום שלי באוניברסיטה (ת"א) ולא הצלחתי להיזכר בכך שנוגן בהם ההמנון. ייאמר מיד כי אין חובה להשמיע את ההמנון בטקס סיום פקולטתי, שאיננו טקס ממלכתי כלל. אם היה מנהג כזה והוא הופסק – דרושה לכך הנמקה חזקה יותר. כדרכה של אי-סימטריה בין כניסה (או קבלה במקרים אחרים) לבין יציאה (או סילוק באותם מקרים). אחד ממאפייניהם הגרעיניים של טקסים הוא שיש בהם רכיבים חוזרים.
הארוע בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה* יצא מכלל פרופורציה תודות לשיח המתלהם והאלים ש'אם תרצו' בירך אותנו בו בתקופה האחרונה. תגובתו של נשיא אוניברסיטת חיפה כי האוניברסיטה היא מוסד ציוני – תמוהה ואפילו מופרכת בעיני. אוניברסיטה איננה ולא צריכה להיות מוסד שיש לו אידיאולוגיה. היא ודאי מוסד ישראלי; ועל ההגדרה החוקתית של ישראל לבטח אין צורך לספר לחברי הסגל של הפקולטה למשפטים. להיותה אוניברסיטה ישראלית יש השלכות מסוימות, כולל בתחום ההמנון באותם טקסים שבהם כן יש מקום להשמעתו (טקס יום הזיכרון, נניח). למשל, גם אם ההמנון איננו מוצא חן בעיני חלק מחברי הסגל והסטודנטים שלה, הרי זה ההמנון של מדינת ישראל והוא שיושמע. כמובן שאיש איננו חייב לשיר אותו כשהוא מנוגן. אם רוצים לשנות אותו (ועל כך מיד, בעיקר הפוסט) – המקום לעשות זאת הוא הכנסת, לא האוניברסיטה. זאת אמנם יכולה להיות מקום טוב להתחיל את הדיון הציבורי על כך.
מִלה אחרונה על מעמד האוניברסיטה: אוניברסיטה היא מוסד ציבורי (לא פרטי), המקבלת חלק גדול מתקציביה מהמדינה, אבל היא איננה מוסד של המדינה. (מעמדה המשפטי הוא של מלכ"ר, אני חושבת). מרצים באוניברסיטה אינם "עובדי ציבור" כמו שטעו לחשוב טוקבקיסטים לא מעטים ואינם כפופים לתקשי"ר.

בפוסט הזה אני רוצה להתרכז בנושא אחר העולה מן הפרשה.** והוא האם יש לשנות את הסמלים הרשמיים של ישראל מאחר שבהיותם סמלים יהודיים הם מדירים בתוכנם מיעוט גדול של האזרחים.

המשך…

Read Full Post »

עם תחילת שביתת הרופאים פרסמתי כאן רשימה שביקרה אותה די בחריפות. בחילופי הדברים בתגובות שאל אותי ד”ר אסי סיקורל, “האם לדעתך זה בסדר לדחות ניתוחים לא דחופים או בדיקות מתוכננות, ולהמשיך לטפל במטופלים הזקוקים לטיפול?”. הוא המשיך והצדיק את השביתה כך: “מעולם, מעולם לא היתה שביתת רופאים ממש. רוב רובם של הרופאים ממשיכים לעבוד כרגיל וזו החולשה והחוזק של המאבק שלנו. אני חושב שמותר להיות כאן סלקטיביים, שביתה בהחלט יכולה להיות על חשבון דברים שאינם דחופים, ועדיין להיות אתית”. 

בתשובה כתבתי:

בשביתה שנמשכת נניח חודשיים, כפי שכבר קרה, כמה בדיקות וניתוחים שנדחים כי הם לא דחופים גורמים בטווח הארוך לנזק בריאותי, גם רציני, לפציינטים?
ללא קשר לשביתה, למערכת הציבורית יש הגדרות משלה ל"דחיפות". אני מכירה מקרים שבהם הניתוח לא הוגדר דחוף ולכן האדם חיכה בתור חודשיים-שלושה, רק כדי לגלות שהגוש שהיה ידוע שיש לו הוא סרטני ולו הניתוח היה מבוצע חודשיים שלושה קודם היו תופסים אותו בשלב מוקדם יותר.

המשך…

Read Full Post »

אחד אלון עוזיאל, שעד אתמול לא שמעתי את שמו, ביצע מופע של חוסר טעם. דירתו משקיפה על בית הקברות בטרומפלדור, והלה ניצל את הלוקיישן כדי לביצוע ריקוד מעל המרפסת לצלילי מוסיקה מחרישת אזניים בשעת הלוויה של סמי עופר, תוך שהוא מתעד זאת בווידאו וכותב על הארוע המגניב. למי שנורא דחוף אפשר לראות את זה כאן, יחד עם פרשנויות שמעידות על המחבר. מתברר שאותו עוזיאל כותב בשני כלי תקשורת: וואלה! תרבות וטיים-אאוט. הראשון הפסיק את עבודתו (כפרילאנסר) בשל הארוע. כלומר, פיטר אותו. יש לומר בהערה מוסגרת שכדאי לא למהר לקבוע שכשאדם עובד כפרילאנסר אין בינו לבין מעסיקו יחסי עובד-מעביד; אפילו כשזה כתוב בחוזה. ישנם כמה מבחנים לשאלה האם קיימים יחסים כאלה, וגם פסיקה; ומי שיש לו כוח להביא זאת בפני בית משפט יכול בהחלט לזכות בהחלטה לטובתו, על נפקויותיה כמו חובת שימוע, פיצויי פיטורין ולעיתים אף יותר.

כל המופע של עוזיאל היה מגעיל וגם ילדותי. לא הפגנה נגד (מי שהיה) אחד האנשים החזקים במשק אלא בעיקר הפגנה של טעם רע. כתבה מישהי בתגובה להחלטה ולעמדה שאין להעסיק מי שעשה מעשה בזוי כזה: “אני לא חושבת ש’התנהגות מטומטמת’ זו עבירה על החוק. גם לא התנהגות מכוערת וחסרת טאקט (שבלי ספק היתה כאן).”  ברגע הראשון הסכמתי מאוד. כלומר, אני עדיין מסכימה שהתנהגות מטומטמת, מכוערת או חסרת טקט היא לא עבירה על החוק. וטוב שכך. אבל באמירה הזאת גלומה הנחה בעייתית, והיא שרק התנהגות לא-חוקית היא עילה לפיטורים. או לנקיטת סנקציות אחרות.

המשך…

Read Full Post »

דבר ראשון שנעשה, נהרוג את כל עורכי הדין – אמר שייקספיר בהנרי השישי. היום בטח היו מעמידים אותו לדין על הסתה. השופטת בלטמן-קראי היתה זהירה יותר, אבל קבעה שעורכי-הדין היום "נבערים, רדודים וחצופים". אין בכוונתי להציע כאן הסבר לשנאה שיש לבעלי המקצוע הזה, עוד מקדמת דנא כפי שראינו, ודאי לא ליישב אותה עם העובדה שהוא כל כך מבוקש… אלא, לשאול על המגבלות שצריכים עורכי-דין להטיל על התנהגותם המקצועית. האם ההגנה על הלקוח מתירה הכול?

המשך…

Read Full Post »

מעת לעת עולה הצעה לתקן את החוק כך שאי-פרסום שמות חשודים יהיה ברירת המחדל. התומכים גורסים כי איסור כזה חיוני להגנה על שמם הטוב של הנחקרים, באותם מקרים לא מעטים שבהם הם משוחררים אחר כך לחופשי, ללא הגשת כתב-אישום. העובדה האחרונה לא זוכה להבלטה שלה זכה מעצרם, אם בכלל. והנזק כבר נגרם. בעידן גוגל הוא גם ארוך-טווח. גם המשטרה מפרסמת יותר מדי פרטים מחקירות ומפירה את זכותם של חשודים לחיסיון.

אבל דווקא ההתנגדות לאיסור פרסום של שמות חשודים מגיעה באופן מסורתי מכיוון השיח של זכויות האדם: פרסום מהווה ערובה לכך שלחשוד יינתנו ערבויות ההליך ההוגן. שהוא לא ייעלם יום אחד מביתו כאילו בלעה אותו האדמה, כפי שקרה במשטרים אפלים (לא חלילה אצלנו..). הוא גם מצמצם את האפשרות למנוע מהחשוד גישה לעורך-דין או את חקירתו בעינויים. פרסום, אפוא, יכול לסייע לפיקוח על מעצרים ועל זכויות עצירים. וגם למעקב ופיקוח על התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות בחקירות, סגירת תיקים וניהול כתבי-אישום.

המשך…

Read Full Post »

ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה בשלושה חודשים את ההחלטה בהצעת החוק שקידם נחמן שי, לעגן בחוק חיסיון מקורות לעיתונאים (באמצעות תיקון פקודת הראיות). בשלושת החודשים הללו אמורות מועצת העיתונות ולשכת העיתונות הממשלתית לקבוע מיהו עיתונאי. כלומר, על מי יחול החוק. הגיוני. ברגע שמסדירים דבר-מה בחוק צריך להיות ברור מה תחולתו. אם מדובר במקצוע מסוים שהחוק מקנה לו הגנה, צריך לדעת מי נכנסים בגדרו. דא עקא, שבניגוד למקצועות או עיסוקים אחרים הנהנים מחיסיון (כמו עורכי-דין, רופאים, פסיכולוגים ועוד), עיתונאי איננו מקצוע או עיסוק המוסדרים בחוק ולא מורשים על-ידי המדינה. ולא סתם: בגלל הקשר הישיר של העיסוק לחופש הביטוי, לא נכון שהמדינה תסדיר אותו ותהפוך אותו לעיסוק מורשה, כלומר, תקבע מי רשאי לעסוק בו.
יש גם דעה אחרת, הגורסת שהכוח הרב שבידי התקשורת מחייב ריסון, כמו כל כוח בדמוקרטיה. שלא כמו האמירה הרווחת, גם מטעויות של עיתונאי אפשר למות. אולי לא כמו מטעויות של רופאים, אבל הכוח שמחזיקים עיתונאים בידם לרומם או להשפיל יכול בהחלט להרוס את חייו של אדם. לא צריך לקרוא שוב את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’ כדי להבין זאת.

המשך…

Read Full Post »

בפרשת קדושים נאמר לנו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט,טו). בדין הישראלי אנו מכירים את המצווה השיפוטית הזאת בתור 'מבחן בוזגלו'. זוהי התביעה לשוויון בפני החוק, שאמור שלא להבחין בין חשודים או נאשמים על-פי כוחם או מעמדם החברתי והכלכלי. דין שווה לראשון הבכירים כלאחרון האזרחים.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »