קרוא וכתוב

אבא שלי מת בערב יום העצמאות לפני 20 שנה. צלצול הטלפון קרע את שנתי הטרופה, אליה שקעתי מוקדם באותו ערב, אחרי שחזרתי מבית החולים. אבא שלך במצב קשה, אמרה האחות. כל הדרך – מרחק שעת הנסיעה התקצר מעט בשל השעה המאוחרת – קיוויתי שאגיע לראות אותו חי. לא ידעתי שכבר בשעת הטלפון שלה הוא לא היה בין החיים. כשנכנסתי למחלקה קפאתי למראה החלל הריק שבו עמדה מיטתו. לא לא, פשוט העבירו אותו לחדר אחר, הרגיעה אותי האחות. בואי, הרופא רוצה לדבר אִתך. גם אחרי שהרופא התורן שהכניס אותי לחדרו אמר לי שיש לו בשורה קשה עבורי לא הבנתי עד הסוף ולא עשיתי את מלאכתו קלה. “אבא שלך מת”, נאלץ להפטיר לבסוף.

המשך…

Read Full Post »

הדיסקליימר הכי נפוץ שראיתי בימים האחרונים לפני סטטוסים הוא “בתור משפחה שכולה מותר לי להגיד” או “גם אני בן/בת למשפחת השכול, אז…”. אחר כך באות הדעות: נגד/בעד טקסי יום הזיכרון; נגד/בעד הנפת דגל ישראל ביום העצמאות; נגד/בעד שירים מסוג מסוים ברדיו.

טקסים הם עניין חברתי. טקסי זיכרון הם דרך שבה החברה בוחרת לזכור ולהנציח את זכר הנופלים. הם חדורים, כמובן, גם במשמעויות אידיאולוגיות וחברתיות כוללות יותר; מהווים דרך לחיברות ולהעברת מסרים וערכים לדור הצעיר. חינוך או אינדוקטרינציה, אשה אשה על-פי השקפת עולמה. ככאלה, הם אמורים להיות מושא להתדיינות, לוויכוח, לשיח ציבורי. כל בני החברה זכאים להביע בו את עמדתם. מה הקשר בין דעה בעניינים האלה לבין הביוגרפיה הפרטית של הדובר/ת?

המשך…

Read Full Post »

אפתח בשורה התחתונה (תיכף יבואו דוגמאות): לא נכון בעיני להדיר מכנסים אנשים המייצגים דעות אחרות, שונות מאוד ואולי אף מקוממות את המארגנים. זה לא נכון בעיני עקרונית, כי אם יש סוגייה שיש לגביה עמדות שונות אין שום טעם להביא לדיון רק את דובריה של עמדה אחת. עם מי הם אמורים לדבר, עם עצמם? הם כבר משוכנעים, לא? וזה לא נכון בעיני טקטית: כמארגנת כנס הייתי רוצה שהוא יהיה מעניין ומאתגר ככל האפשר. הוא לא יהיה כזה אם הוא יהיה עשוי ממקשה אחת, מונוליטי בעמדות שהוא מציג. 
ויש, כמובן, שאלה של הצגה הוגנת כלפי הקהל, של מגוון עמדות בנושא.

המשך…

Read Full Post »

איזו חירות? אנחנו הרי משועבדים, כל אחת בדרכה. ומה עם כל האחרים שאנחנו משעבדים?
הטעות באמירות האלה, ששמעתי וקראתי לא אחת בימים האחרונים, היא בהנחה שאנחנו חוגגים חירות.   ובכן, לא. אנחנו מציינים את תחילתו של תהליך של יציאה לחירות; כל אחת ויציאת מצרים שלה. את המאמץ להיות חופשיים. לא רק במובן של השתחררות מ… אלא גם להיות חופשיים ל…, כהבחנתו של ברלין. לברוא את עצמנו מחדש. וזהו מאמץ גדול, שלעולם איננו מסתיים. אריך פרום כתב על המנוס מחופש, ובאסקפיזם הזה ניתן לפגוש בכל מקום שאליו נפנה את ראשנו. אנו נדרשים כאן לסוג של התגברות עצמית. ואל הארץ הזאת תגיע דרך המדבר.

”עבדים היינו” איננו רק ציון של זיכרון אלא התחייבות לא להיות עוד עבדים ולמגר את העבדות על צורותיה. גם המשעבד, המנצל והמדכא אחרים לא יכול להיות חופשי בעצמו. המחויבות שלנו כלפי האחרים – הגֵרים בארצנו, הנכבשים על-ידנו – גדולה עוד יותר. “הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה”, כותב מייקל וולצר בספרו ‘יציאת מצרים כמהפכה’.

חירות איננה היעדר מגבלות, ודאי לא היעדר מחויבות. היא מושגת דווקא בשלן ובמסגרתן. היא גם מסוג המטרות שלעולם לא תושג במלואה. המאמץ להיות חופשיים הוא מאמץ תמידי. כל זמן הוא טוב להתחייב לו ופסח – טוב במיוחד.

איפה אתם בסגר?
אקסודוס
עבדות, חירות והבטחה

התמונות: מהגינה, ש(חג)האביב פרץ אליה. חג שמח.

Read Full Post »

על-פי ידיעה המתפרסמת בהארץ, באמ”ן הוקם מדור חדש שתפקידו “לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים וארגונים הפועלים במערב נגד ישראל, שמטרתם ליצור דה-לגיטימציה של המדינה”.
אינני יודעת מכוח איזו סמכות פועל אמ”ן בעניין זה. אך חשוב יותר לבקר כאן את העניין המהותי.

האמת ניתנת להיאמר כי בכל המדינות עוקבים ארגוני ביון גם אחרי ארגונים פוליטיים. בעיקר כדי למפות קשרים בינם לבין איומי טרור נגד המדינה ואזרחיה. אך נדמה לי שלמעט האנומליה של טורקיה, הצבא עוסק בכגון אלה רק במשטרים לא-דמוקרטיים.

בנוסף, מדובר בעניין בעל היבטים פוליטיים מובהקים. מהי דה-לגיטימציה? במה היא מובחנת מביקורת לגיטימית על מדיניות שלטונית? פעילות בעלת פן פוליטי, יש לזכור, אסורה על לובשי מדים. כפי שמזכירים בידיעה גם הגורמים במשרד החוץ שמותחים ביקורת על היוזמה. כאן הצבא עצמו מכניס אותה בדלת הראשית.

בקיצור, אין מקום לכך שהצבא ישלח ידו בריגול כנגד ארגונים פוליטיים. היום בחו”ל ומחר בישראל. אבל למה, באמת, שזה יהיה מובן במדינה שחברי הפרלמנט שלה חושבים שיש להם סמכות לחקור אזרחים. בדמוקרטיה האזרחים הם מקור הסמכות של השלטון, לא להיפך. אולי כדאי להתחיל לכתוב אמ”ן בלי גרשיים, לאומרי אמן.

Read Full Post »

כתבתו של דוד ויצטום על קפריסין, ששודרה הערב ב’רואים עולם’ בערוץ הראשון, תפסה אותי זמן לא רב אחרי שצפיתי בסרט הנשים של קפריסין, בהקרנה שלוּותה בשיחה עם הבמאיות. כפי שנכתב עליו בהזמנות, הסרט חושף את

סיפורו של הסכסוך הלאומי-אתני בקפריסין. סכסוך שונה, אך גם דומה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט עוקב אחר מריה, קפריסאית יוונייה, וזהרה, קפריסאית טורקית שחוצות את הגבול המחלק את קפריסין כדי לבקר בבתי ילדותן מעבר לגבול, בית אותו לא ראו 30 שנה. מסען האישי של הנשים רדופות הכאב והמלחמה הוא מסע מרגש אל עבר הפיוס. הסרט מתמקד באתגר המשותף של תושבי קפריסין: לחלוק ביניהם את פחדיהם ואת תקוותם ולאחות את הפצעים שהותירו המלחמות.

הסרט, לטעמי, עושה דה-פוליטיזציה של הסכסוך בקפריסין. בכך כוחו, אך גם חולשתו. מעניין ואף מרגש לעקוב אחר קולן של הנשים שאותו מבקש הסרט לחשוף; אחר האמפתיה ואפילו החמלה שרוחשות נשים משני צדי הסכסוך לסיפורה של מי שנמצאת בצד השני; אחר מי שפותחים את ביתם למי שמתדפקת על דלתותיו ואומרת בפשטות: “זה היה הבית שלי”. אחר הנשים היושבות ומשוחחות זו עם זו בקשב וברגישות. גם ההיסטוריה העצובה והקשה של האי הזה מובאת בסרט. אבל על אף שהוא מבקש לעשות כל זאת בזמן הרה גורל לעתידו של האי – לקראת משאל-העם על תכניתו של מזכ”ל האו”ם דאז, קופי אנאן, לאיחוד האי – הוא א-פוליטי. דומה כי הוא מזדהה עם אחת הנשים שאומרת בסרט שלדעתה לו היו מפקיעים את עניין ההסדר מהמנהיגים הפוליטיים, האנשים היו מסתדרים והאיחוד הנכסף היה מגיע. רק מה, שהאיחוד, מסתבר, לא כל-כך נכסף. וצופים שהולכים שבי אחרי הקונספציה הא-פוליטית של הסרט, ולא מכירים את ההיבט הפוליטי המכריע בסכסוך, כמו גם את תכניתו של אנאן – לא מבינים, מופתעים (ומדוכדכים) כאשר רוב משמעותי (76%) בצד היווני אומר לה לא; בעוד רוב, אף כי קטן (64%), תומך בה בצד הטורקי. פיוס ואיחוי לא הושגו בינתיים והאי נותר מחולק.

יש הבדלים רבים, חלקם משמעותים, בין הסכסוך בקפריסין לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך בסרט מתבטאת רומנטיזציה מסוימת של המציאות, שניתן לזהות בשולי כל סכסוך שיש לו היבט פוליטי מרכזי. על-פיה, לו רק הדבר היה בידי האנשים “הפשוטים” וביוזמות מהשטח (grassroots), להבדיל מהפוליטיקאים המקצועיים – היה הפתרון מושג מזמן. אבל פוליטיקה היא לא עניין רק לפוליטיקאים מקצועיים או למנהיגים, על אף שיש להם חלק מרכזי בהשחתתה. האנשים הפשוטים הם גם אלה שהשתתפו במשאל-העם הזה. ובסופו של דבר, לא היו מוכנים לוותר על מה שנראה בעיניהם כאינטרסים פוליטיים וקיומיים מרכזיים, כאשר היה עליהם להתפשר על חלקם כדי להשיג פתרון מוסכם.
אפשר ורצוי להמשיך לחלום. אך כדאי לזכור גם את הפן המפוכח הזה, עצוב ככל שיהיה, של המציאות. הלקח הוא שהמבקשים לעקר את המציאות מכל פוליטיקה לא רק שלא יוכלו להגיע לפתרון שהיבטים פוליטיים מכוננים חלק מכריע שלו. אלא לא יוכלו לספק הסבר מלא ומשביע רצון של המציאות שהם מבקשים לשנות. הסבר שכל שינוי נשען עליו.

עוד בנושא: “חלפו שלושים וחמש שנים…”

Read Full Post »

כשהייתי בצבא, הוזמנתי יום אחד לבדיקה במחלקה הגינקולוגית של תל השומר. בדיקה הכרוכה בהתבוננות באמצעות מכשיר מיוחד. הרופא חשד שהוא רואה משהו לא תקין. ולא עברה דקה ולחדר נכנס מצעד של אנשים – רופאים, מתמחים, סטאז’רים, סטודנטים או השד יודע מי, כי איש לא טרח להגיד לי – ואחד אחד עברו כדי להתבונן בחלקים האינטימיים של גופי דרך המכשיר. החדר הומה מאנשים שאינני יודעת מי הם, בעוד אני שרועה שם בתנוחה שתוכלו לדמיין, ומרגישה בערך כמו גוש בשר על אנקול.

עברו שנים. מה שכשהייתי פחות מבת 20 חנק את גרוני ולא העזתי לומר (אפרופו החכמולוגים שלא מבינים אף פעם, בנסיבות אחרות, “למה היא לא פשוט הכניסה לו סטירה”), היום לא עובר אצלי. שום מתמחה או סטודנט לא נוכח בשעת בדיקה רפואית שלי מבלי שאני מאשרת זאת או למצער מציגים אותו ואת תפקידו בפני. ואני מודה שכשזה תלוי בי, כלומר אצל רופא המשפחה ולא בבית חולים – אני בדרך-כלל לא מאפשרת את זה. כן, אני יודעת שהם צריכים ללמוד על מישהו. רק יש לי השגות מה צריך להיות השיעור הראשון.

לפני יומיים חרגתי ממנהגי וכשרופא המשפחה הציג בפני את הסטודנט ששהה בחדרו כשנכנסתי ושאל אם זה בסדר – אמרתי שכן. ממילא באתי להתייעצות ולא לבדיקה. התייעצות בעניין חשוב מאוד. מבחינתי, החלטה קריטית. רק שאת הסטודנט זה ממש שיעמם והוא לא טרח אפילו להסתיר זאת. רק פיהוק היה חסר. כל כך מוקדם בתחילת ה”קריירה” שלו, וכבר החולה לא מעניינת אותו. אני אפילו לא בטוחה שאני יכולה לומר שהחולה לא אבל המחלה כן. מלבד זאת, נוכחותו לא איפשרה לי לומר לרופא ללא כחל וסרק מה דעתי כשהתגלעו בינינו חילוקי דעות עובדתיים לגבי מה שטען שהיתה המלצה שלו בעבר. פשוט לא היה לי נעים לומר לו בנוכחות הסטודנט שאולי זאת היתה דעתו אבל הוא מעולם לא אמר לי אותה.

אז כן, אתם צריכים להתחיל ללמוד מהיכן שהוא. אבל אם יורשה לי להציע, כדאי להתחיל בשיעור הראשון: יחס לחולה.  

Read Full Post »

חבר הכנסת לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו בגיל 89 בחיפה, יכול להיזכר בשל דברים שונים.

בשבילי אחד החשובים שבהם הוא שירו של אלתרמן ‘הנזיפה בתופיק טובי’, שפורסם ב-1949 בטור השביעי בדבר. ובחמשת בתיו הראשונים המובאים להלן צריך לשוב ולקרוא היום לא פחות מאז. שכן גם אחרי שישים ושתיים שנות דמוקרטיה ישראלית, היא כלל אינה מובנת לנו מאליה, כלשונו של אלתרמן.

וּבְכֵן: מִי תוּפִיק טוּבּיִ? הוא חֲבֵר הַכְּנֶסֶת.
הוּא קוֹמוּנִיסְט עַרְבִי. בְּבֵית הַנִבְחָרִים
יוֹשֵׁב הִנּוֹ בִּזְכוּת-מְלֵאה וְלֹא בְּחֶסֶד…
כְּבָר עֵת אוּלַי לִזְכֹּר זֹאת, חֲבֵרִים.

וְאֵין הוּא חָב בָּזֶה כֹּל חוֹב עַל גֹּדֶל נֶפֶשׁ.
יְשִׁיבָתוֹ הִיא חֹק.
הִיא צָו.
הִיא אָלֶף-בֵּית.
לֹא! אֵין הַפַּרְלָמֶנט צָרִיךְ בְּיָד מוּנֶפֶת
לִזְרֹק לוֹ מִדֵי פַעַם אֶת הַגֵּט.

וְאֵין הַפַּרְלָמֶנט, בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן,
צָרִיךְ לִקְרֹא: אַתָּה דוֹבֵר בְּאֵין מַחֲרִיד
מִפְּנֵי שֶׁטּוֹב אֲנִי… נָדִיב… דּוֹגֵל בַּחֹפֶשׁ…
אֵין זֶה הוֹלֵם אֲפִלּוּ מְסִבָּה פְּרָטִית.

עֵת לְהַחְלִיט סוֹף-סוֹף: כְּכֹל צִירֵי הַבַּיִת
גַם טוּבִּי בּוֹ יוֹשֵׁב בְּתֹקֶף הַמִשְׁטָר!
וְאִם זֶה רְצִינִי, אֵין צֹרֶךְ כָּל יוֹמַיִם
עַל זוֹ הַפְּרִיבִילֶגְיָה לְהַגִּישׁ לוֹ שְׁטָר.

זֶה טִיב הַדֵּמוֹקְרַטְיָה. אֵין נוֹשְׂאֵי-כֵלֶיָה
נוֹשִׁים תּוֹדָה בְאִישׁ. חֶלְקָה אוּלַי לֹא קָל,
אַךְ אִם הִיא לֹא תִהְיֶה מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ,
היִא לֹא תִהְיֶה מוּבֶנֶת לָנוּ כְלָל!

.

Read Full Post »

הפיאסקו הגיע כאן לממדים של גרוטסקה כמעט. כנאמר, אם זה לא היה עלינו היינו צוחקים. האופן שבו מנוהלים ענייני המדינה הרגישים ביותר, כפי שנחשף בפרשת מינוי הרמטכ”ל, הוא לא פחות ממבהיל. 

ברק, שביקש להפוך את אשכנזי לברווז צולע שבעה חודשים לפני תום כהונתו ורצה בגלנט כנראה בעיקר על שום תמיכתו בתקיפת אירן – שהרמטכ”ל, ראש המוסד וראש השב”כ היוצאים מתנגדים לה – מצא עצמו לפתע עם המכנסיים למטה וללא רמטכ”ל פחות משבועיים לפני תום כהונתו של אשכנזי. הזובור שנעשה לגלנט בסיום היה מיותר ומכוער – בני-אדם הם לא השתמש וזרוק – וגם הוא מבית היוצר של ברק. מי שהולך לישון עם כלבים וגו’. אבל הטוענים לסיכול ממוקד ולכך שהעיתוי ל”היטפלות” לפרשת הקרקעות של גלנט אינו מקרי – יתכבדו וייזכרו בכך שתחקירו של קלמן ליבסקינד בפרשה פורסם במעריב לפני כשנתיים. בעקבותיו, מתברר, אף הודח ליבסקינד משירות המילואים שלו בפיקוד דרום. כאילו היה הפיקוד אחוזתו הפרטית של האלוף. בכך הוא מוכיח את דמיונו לפטרונו הפוליטי, המתייחס אל הצבא כולו כאילו היה אחוזתו הפרטית. אם יש מי שסברו שהשתלטות על קרקעות, אי-ציות להוראות הרשויות ותצהירי שקר לא מונעים ממנו להיות רמטכ”ל (יש הסוברים כי הם הופכים אותו למתאים…) – באה התנהלותו הכוחנית והפאתטית של יואב (“המיועד”) גלנט לאחר שנלקח ממנו הכתר – אכלו לי שתו לי – והוכיחה כי מחומר של מנהיגים הוא לא קרוץ. מה שכן, את חוקי הפיסיקה הוא הפריך, בהופיעו בו-זמנית בשלושה אולפני טלוויזיה בערב שבת, צמוד לדף המסרים שלו, כשההחלטה על המועמד החדש כבר נפלה. יואב (“אני לא מועמד, אני המיועד”) גלנט יכול בהחלט להצטרף לאפי איתם באחוזת המיועדים במיל’. כאילו הרמטכ”לות של אבא שלו.

כל השגיאות האפשריות נעשו כאן, בעיקר מצד ברק אך גם נתניהו. צמד חמד מהסיירת שכנראה מנפיקה אותם בזוגות המתחרים זה בזה בחוסר אינטליגנציה רגשית, to say the least. לנוכח טירוף המערכות שהשתלט עלינו, היה כדאי אולי להיחפז פחות במינויו של גנץ, ולאפשר הפעם הליך בדיקה רציני. מצד שני, ייתכן שהצורך לייצב את המערכת שנכנסה כאן לסחרור מסוכן כמעט, גובר הפעם.

וברק? ברק לא יכול להמשיך להפריח רמזים על אשכנזי (שאני מקווה שעדיין עושה עוד כמה דברים מלבד להיגרר בין טקסי פרידה מכל יחידות צה”ל). אם יש דברים בגו, ולו חשדות, יש לפרוש אותם בגלוי בפני הציבור והרשויות המוסמכות. לא מדובר כאן במריבת בנים בגן והצבא איננו צבאו הפרטי של פטרון המיועד. אהוד ברק הוא סכנה לביטחון המדינה.

Read Full Post »

כבר מזמן שאני מתכננת לכתוב על זה, והפוסט הזה של יובל היווה את הדחף לעשות זאת כעת. יש בכך גם סגירת מעגל, כי בזמנו כתבתי אצלו תגובה שבה העליתי את הנקודה הזאת (וכתוצאה מכך היו מי שראו בי כאויבת של אתוס הנתינה הנדיבה והחופשית באינטרנט). במה דברים אמורים? באימיילים אינספור שקיבלתי מאז שפתחתי בלוג – אולי אחת לשבוע – המפנים אלי בקשות במקרה הטוב, והוראות במקרה הפחות טוב, לאתר מקורות לעבודה שהפונה צריך/ה לכתוב. במקרה הראשון הם מנומסות, במקרה השני הן משגרות פקודות, בלי שלום ובלי תודה. אבל זה לא העיקר.
הנה שתי דוגמאות שהבאתי אז אצל יובל:
“שלום, אני עושה עבודת גמר בנושא: מעצר מינהלי אודה לך אם תוכלי לשלוח לי כל חומר רלוונטי בנושא.”
ואי-מייל שהגיע אפילו בלי שם הכותב/ת, אבל קרא לי לפעולה דחופה:
”היבט פילוסופי של המתת חסד דחוף….אני אשמח…תודה רבה. אם את יכולה לשלוח לי לכתובת..”

מה שמדאיג הוא העובדה שכך סטודנטים מחפשים היום מקורות לעבודה שעליהם לכתוב. לא פעם ולא פעמיים קיבלתי פנייה כזאת מסטודנט/ית לתואר שני(!), המחפש/ת כך מקורות עבור עבודת המאסטר.

ובכן, התבלבלתם. חיפוש מקורות הוא חלק מהעבודה. ואם אתם מתקשים למצוא, תוכלו להיעזר במרצה או במנחה שלכם. לפעמים אני מרגישה שהדבר היחיד שלא מבקשים ממני הוא לכתוב את העבודה עצמה. טוב, כמו שכותב יובל, לזה יש פתרונות אחרים. אבל ברצינות: קשה לי לחשוב על דרך פחות רצינית לחפש מקורות לעבודה מאשר לגגל, להגיע לבלוג שלי כי כתבתי על זה משהו פעם, ואז לבקש שאשלח את “כל המקורות” שיש לי.

ויש גם את הצד השני. מלבד תחומים שאני ממש מתמחה בהם, כל בקשה כזאת מחייבת אותי, למעשה, לחפש את המקורות המבוקשים. בעצם, גם בתחומי המומחיות שלי אני לא זוכרת את כל המקורות בעל-פה. כלומר, הפונים בעצם מבקשים שאני אעשה את העבודה במקומם. לו הייתי עושה זאת עבור כל פונה, זה כל מה שהייתי עושה. כמו שאתם מתארים לעצמכם, יש לי עיסוקים אחרים בחיים. כמו שאתם יודעים, אני לא מידענית ולו הייתי לא הייתי עובדת בחינם. אני כותבת בלוג ומשקיעה בו רבות, אבל לצערי עדיין לא משלמים עם זה במכולת. י”קירי תמיד מייעץ לי להשיב לפניות כגון אלה ב”אשמח לעמוד לרשותך תמורת… “ (וכאן צריך לבוא סכום שהוא קצת יותר גבוה ממה שמקבל/ת עוזר/ת בית לשעה).

ואלוהים מה הוא עושה פה, אתם שואלים? ובכן, גם הוא כיכב באחת הפניות, מהמשעשעות יותר שקיבלתי:

שלום אני פונה אלייך בשאלה האם אכן יש אלוהים ולאלו ספרים את ממליצה לי לפנות על מנת לפתור סוגייה זו. בתודה מראש…

סופר הצללים

Read Full Post »