Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

אחד ההיבטים היותר בעייתיים בעסקת שליט, אך שכמעט ולא זכה לתשומת לב, הוא העובדה שחמאס דרש – וקיבל – את שחרורם של אזרחים ישראלים מהכלא. בין היחידים שראיתי שכתב דברים נוקבים על העניין הזה הוא שלום בוגוסלבסקי:

הקו האדום שנחצה מבחינתי בעסקה הזאת היא שחרור אסירים שהם אזרחי ישראל. העובדה הזאת, והעובדה שזה לא עורר סערה ציבורית משקפת את העובדה שיש מעט מאוד משמעות למושג האזרחות במדינה הזאת והחלוקה לפיה היא מתנהלת היא לא בין אזרחים ולא-אזרחים אלא בין יהודים וערבים, "משלנו" ו"לא משלנו", כמו בשטעטל (…) אם ישראל הייתה מדינה ולא שבט שהשתלט על טריטוריה, אם מעמד האזרחות וכל הנובע ממנו היה אמיתי ולא איזו הצגה, שכבת צבע דקה שאמורה לתת רושם חיצוני של מדינה כדי לא להתבלט יותר מדי בנוף הבינ"ל, הדבר הזה לא היה עובר.

העובדה שחמאס דרש את שחרורם של אותם אזרחים מתיישבת עם השקפת העולם שלו לגבי יהודים ומוסלמים ועתידה של מדינת ישראל. אין צורך להעמיק באמנת החמאס לשם כך. די להקשיב למה שאומרים ראשי החמאס ופעיליו. שלא כמו חלק מחברי, אני לוקחת ברצינות גם את מה שמעידים אויבי על כוונותיהם. בניסיון לפטור אותם ב"הם לא באמת מתכוונים" יש משום התנשאות רבה, בעיני. העובדה שישראל נעתרה לדרישה מצביעה על כך כי היא מקבלת את תביעת המרות של החמאס על אזרחיה, רק משום שהם מוסלמים. על פי מה שקראתי, זה היה אחד העקרונות שעליהם ישראל התפשרה כדי שהעסקה תצא לפועל. גם מי שאכן רואה את ההבחנה בין יהודים לערבים כרלוונטית, ולא את זו בין אזרחים ללא-אזרחים שאמורה לעמוד ביסוד, צריך להיות מודאג. שכן בקבלת הדרישה הזאת מוותרת ישראל על ריבונותה כלפי אזרחיה ומכירה בכך שהם נתונים למרותה של ישות אחרת. דבר חמור גם לולא היתה אותה ישות אחרת ישות אויב.

אבל אולי המפליאה ביותר היא שתיקתם של ארגוני זכויות אדם וארגוני החברה האזרחית העוסקים במעמד הערבים בישראל ובזכויותיהם. אלה שבצדק רב קופצים מכל ניסיון להציג את הערבים בישראל כ”שייכים” פחות לישראל ויותר לאומה הערבית או לפלסטין. בין אם בהשוואת מצבם כאן ושם, במקום ההשוואה הנכונה בין אזרחי ישראל; בין אם בהצעה לשרטט מחדש גבולות כך שישובים ערבים, על תושביהם, יעברו לריבונותה של מדינה פלסטינית. יש למחות נגד כל פגיעה באזרחות. אזרחות איננה מתנה שהמדינה מעניקה אלא הזיקה היסודית במדינה דמוקרטית. אבל זה עובד לכל הכיוונים. פגיעה במעמד הזה נעשתה גם כאן, כשישראל למעשה מכירה בתביעת הריבונות של החמאס על אזרחים שלה רק משום שהם ערבים. נגד זה היו צריכים לצאת הארגונים האלה, לו היו נאמנים לעקרונותיהם. ולמה זה לא מפתיע אותי שזה לא קרה.
כדאי לזכור את השתיקה הזאת. לא שזה יקשה עליהם למחות בפעם הבאה (שוב, בצדק) על התייחסות לערבים בישראל כאל לא-אזרחים אפרופו הצעות – אכן בעייתיות – הקשורות לריבונות ואזרחות. אבל לפחות נדע איך קוראים לזה.

Read Full Post »

העתירה נגד עסקת שליט היא מחזה ידוע מראש. מבחינת העותרים, אפשר להניח שמדובר ברצון למצות עד תום את המאבק שלהם, גם אם הצעד נראה חסר סיכוי. בנוסף, זוהי בימה להשמעת עמדותיהם. הן בבית המשפט עצמו, הן בסיקור התקשורתי הנלווה לדיון המשפטי. הדיון הציבורי בסוגייה חשוב מאוד. לעומת זאת, אין מקום לדיון משפטי, שכן מדובר בנושא לא שפיט. מבחינה משפטית טהורה, נכון היה שבית המשפט ידחה עתירה כזאת על הסף: זהו נושא שמצוי באופן מובהק בסמכות (ואחריות) הממשלה.

המשך…

Read Full Post »

אני אוחזת בידי את המחזור ליום כיפור שהיה של סבי. מהוה, כריכתו ודפיו מודבקים בסלוטייפ. בעמוד הראשון כתב אבי בכתב ידו הנאה: 'אלימלך אלסטר, נפטר יד’ שבט תרצט'. בתוכו מקופל דף מודפס ובו סדר הערב ביום כיפור תשנ"א 1990 בקיבוץ, כחצי שנה לפני מותו של אבי. האחרון שהשתתף בו, קורא מתוך המחזור הזה כבכל שנה את 'כִּי הִנֵּה כַּחוֹמֶר'. טקסט על אפסותו של האדם. אחד מני רבים של יום כיפור. אל מול גדולת האל, יודע תעלומות, המתבקש להעניק מחילה. בטקסט שבתוך המחזור סימֵן אבא באדום סימנים של הטעמות בקריאה.

לאדם חילוני אין משמעות ביום כיפור יותר משיש משמעות ביום תפילה אחר. יש המאמצים את מנהג הסליחות שבין אדם לחברו. פחות, אולי, את חשבון הנפש הפנימי. ככל מנהג, גם זה נהפך פעמים רבות למצוות אנשים מלומדה. אפשר גם שלא. אבל זה דורש מאמץ. התכווננות פנימה. התבוננות שלא פוסחת על שום דופי ולא עושה הנחות. לרוב האנשים, דתיים כחילוניים, זהו מאמץ קשה מאוד. "אדם בורח להמון הסוער מפני שאון דומייתו שלו", אמר רבינדראת טאגור. ואנחנו בורחים. בזה אנחנו טובים מאוד. מחרישים את הדומייה הפנימית בסאון. משיחות הסלון והתבדחויות ציניות ועד הריאליטי בטלוויזיה, תרבות שלמה של אסקפיזם בנינו לנו, כדי להימלט בעזרתה מההתבוננות פנימה. מה נמצא שם? שדים שחורים? פחד מוות? אולי את הגרוע מכך: רִיק?

המשך…

Read Full Post »

לפני כמה שבועות כתב שי ניב בדיון בפייס בעקבות מאמרו על שביתת הרופאים בגלובס, על צביעות התקשורת. הוא צפה שעוד נראה איך עובדי הרכבת שעומדים לשבות לא יקבלו תמיכה תקשורתית כמו זאת שקיבלו הרופאים:

בקרוב מאוד צפויים עובדי רכבת ישראל לפתוח בעיצומים בגלל התעקשות המדינה להפריט את מערך התחזוקה בחברה. אני רוצה לראות את יונית לוי מביעה אמפטיה לאותם עובדים, שלא נלחמים על תוספות שכר אלא על הבית, ואת זה אני אומר כי בפעם האחרונה שהם שבתו חצי יום – היא גערה בשר התחבורה ישראל כץ: "אדוני, אתה שר התחבורה, איין לך שליטה על העובדים האלה?"… ככה זה – התקשורת הישראלית מוכנה לקבל בחיבוקים רופאים צעירים שנוטשים מחלקות בניגוד לצוי מניעה, אבל בשום אופן היא לא מקבלת חצי יום שביתה ברכבת, או עיכוב של מזוודות בנתב"ג.

כתב וידע מה כתב. (הדברים מובאים כאן באישורו).

מה ההבדל בין השביתות, שהראשונה נדמה כי זוכה גם לתמיכה ציבורית והשנייה לא? הנה כמה הצעות, שלא מתיימרות למצות.

המשך…

Read Full Post »

מישהי החמיאה לי היום על הלוק הצרפתי. אמרתי לה שזה לא ממש יום לדבר בו על להיראות כמו צרפתים… העובדה שדורסיה של לי זיתוני ז”ל הם בעלי אזרחות צרפתית שנמלטו לצרפת מיד לאחר שנטשו את קורבנם על הכביש, הוציאה ארס רב כלפי “הצרפתים האלה”. אפילו מכמה שמאלנים נאורים בעיני עצמם. 
חוק השבות מיד עלה לדיון אף הוא. לתקן לתקן!
מה עוד חדש? גם אחרי חשיפת הקבוצה הנאו-נאצית בפתח תקוה נשמעו הדרישות הפופוליסטיות הללו, כמין רפלקס מותנה. גם אז כתבתי על זה משהו. איך זה שעוד לא שמענו מאף ח”כ הצעת עונש מוות לפוגעים ובורחים?

המשך…

Read Full Post »

שלי יחימוביץ, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, התראיינה בשבוע שעבר למוסף הארץ. ראיון שרצוף עמדות וקביעות בעייתיות מאוד, בעיני. בניגוד ליחימוביץ, אני סבורה שההתנחלויות בחטא הורתן, ומתנגדת לחייב את שירת ההמנון בגנים. בעיני יש קשר מובהק בין תפיסה של צדק חברתי לבין חוסר אפשרות לתמוך במפעל הכיבוש וההתנחלויות המדכא מאות אלפי בני אדם, פוליטית וכלכלית, ומשאירם נטולי זכויות. לא רק שמפעל ההתנחלויות הוא חטא, הרי על אף שעיקר האשמה רובצת על ממשלות ישראל לדורותיהן, אינני משחררת את המתנחלים עצמם מאחריות מוסרית להשתתפות פעילה בסיטואציה של דיכוי. בדיוק כפי שאינני משחררת אף פועֵל (agent) מבחירה שיש לה השלכות ונפקויות מוסריות, גם אם "נשלח" במשימה לאומית.

המשך…

Read Full Post »

השרה לימור לבנת הנהנה במרץ באולפן למשמע דבריו של אחד הפעילים שרואיין בשטח. "זאת לא מחאה פוליטית", הטעים. "אני מסכימה אתו", אמרה לבנת בסיפוק כשהמיקרופון עבר אליה באולפן. "לא מדובר במחאה פוליטית".

זאת כמובן טעות מצדו של המוחה, ואחיזת עיניים מצדה של השרה. המחאה היא פוליטית לחלוטין משום שהיא עוסקת בעניין פוליטי מובהק: שינוי סדר העדיפויות החברתי. אפילו שינוי השיטה. אפשר להתווכח איך יושג צדק חלוקתי, אבל הוויכוח הוא פוליטי לחלוטין, וגם הדרך להשגת המטרה.

המשך…

Read Full Post »

פעילה חברתית שהעירה על כך שמהפכה המסומנת כצעירה עלולה להשאיר את המבוגרות מאחור קיבלה תגובה מוכרת: "זה לא הזמן להיכנס לרזולוציות של גיל ומגדר. הזמן לזה יגיע!!!", שהמשיכה בתביעה "כרגע על כולם לתמוך בלי סייגים".

התגובה מוכרת מפני ש"זה לא הזמן" היא הסיסמה שתמיד דרשה מקבוצות מסוימות (נגיד, נשים?) לחכות לתום המאבק "החשוב". פעם זה היה המאבק נגד הכיבוש, שבשמו דחקו אותן. היום מאבקים אחרים, למרות שהם אמורים להיות ה-מאבקים שלהן ובשמן.

ל"זה לא הזמן" יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!

לתמוך – כן. (אף כי בשום דבר אינני תומכת ללא סייגים. תמיד יש סייגים. אני לא תומכת במאבק המכיל נימות גזעניות, למשל). לחכות – לא. להעיר, להעלות מודעות. אף אחת לא נולדה עם כל התבונה והניסיון ביד. “טובה תבונה אחת ושתיים – מוטב”, כלשון דוסטוייבסקי.

בוודאי שיופייה של המחאה הנוכחית הוא בין השאר בחוסר העיצוב שלה. יש מי שרוצים לתת לזה להמשיך להתגלגל. יכולות להיות דעות לכאן ולכאן באשר לצורך להציב דרישות קונקרטיות או להתרכז בתחום של השינוי התודעתי, שהוא-הוא השינוי הגדול המתחולל לנגד עינינו. אבל מה שאסור שיקרה הוא שיגידו לקבוצות מסוימות: אתן חכו. יומכן יגיע. ההיסטוריה מלמדת כי הוא אף פעם לא מגיע. תמיד יש תביעות "יותר חשובות". אדרבה, זה הזמן למנף את המומנטום. קבוצות ועמותות רלוונטיות צריכות להביא לחזית קודם כל את המידע איך השיטה הנוכחית עובדת לרעתן באופן מיוחד (למשל: זקנים, ערבים, נשים, בעלי מוגבלויות). ולדחוף לשינוי.

בסופו של דבר לא כל הדרישות יתקבלו, זה ידוע וברור לכל מי שעיניה בראשה. יהיה צורך לתעדף גם בין הדרישות השונות. מה שצריך לשים עליו את מלוא המשקל זה את שינוי השיטה. וכן, גם את מה שכותבת היום מירב ארלוזורוב על אחריות תקציבית צריך לקחת במלוא הרצינות, למרות שהכותרת שניתנה לטור שלה תקומם הרבה מהמוחים. מדינה שתתרסק לא תוכל לתת כלום ולא להבטיח אף זכות. ישראל פחות מכול. ארלוזורוב מזכירה שמהשפל של שנות ה-30 בעקבות התרסקות כזאת של מדינות כמו גרמניה או איטליה, נחלץ העולם באמצעות מלחמת עולם שנייה. תזכורת גם למרבים לצטט בימים אלה משִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר ("פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם") של אמיר גלבוע; בהנחה שאנחנו מבקשים שגם אחת משורות ההמשך תתגשם: "וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם".

עוד בנושא: נשים בסוף

Read Full Post »

נקודה אחת בכתבתה של ציפי שוחט היום עניינה הרבה מעבר לאופירה הניג, פיטוריה מאנסמבל הרצליה, תיאטרון ואמנות בכלל. כותבת שוחט:

אל מול אלה הסבורים שהצגות האנסמבל חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, יש החושבים שהן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו”נפוחות מחשיבות עצמית”. בעלי דעה זו ביקשו לומר את הדברים שלא לייחוס, כנראה מחשש שתדבק בהם תווית של “לא איכותיים”. באופן תמוה, כמה מהם חתמו על עצומה התומכת בהניג.

אפשר להבין את מי שמותחים ביקורת שלא לייחוס. לאו דווקא מהסיבה שבוחרת לייחס להם שוחט, אלא כי הביצה קטנה (בכל תחום), ולא תמיד מוכרחים לרכוש לעצמך אויבים שלא לצורך. לעומת זאת, קשה יותר להבין מדוע מי שדעתו כזאת חותם על עצומה בעד המנהלת האמנותית שפוטרה. במקום להניח הנחות ולשער השערות, היה מקום ששוחט פשוט תשאל את אותם אנשים שהיא ששה להביא מדבריהם, מדוע אם הם חושבים כך חתמו על עצומה התומכת במי שחתומה אמנותית על יצירות משעממות, לא מתקשרות ונפוחות. הרי אין חובה כל שהיא לתמוך במי שאינך עומד מאחורי מה שהיא עושה מקצועית. אי-חתימה כזאת עדיין אינה שקולה לעמידה בשמך מאחורי הביקורת שלך עליה בעיתון. לבי להניג, שעכשיו לא יודעת מי מבין תומכיה הגלויים מדברים עליה רעות מעל גבי העיתון, אך בלי לעמוד מאחורי דבריהם בשמם. נו טוב, תיאטרון. מסכות, אתם יודעים.

שלא כמו התראיינות לעיתון בעילום שם, חתימה על-פי הגדרה היא בזהות מלאה. הסבר אפשרי ומטריד לחתימה על עצומת התמיכה בלי לעמוד מאחוריה, הוא שזה נעשה מתוך התיישרות עם איזה קוד לא כתוב של תקינות פוליטית במילייה המקצועי שבו מסתובבים אותם אנשים. זה לא תקין שם לא לתמוך במה שמייצג את האוונגרד האמנותי, במי שרואה בתיאטרון הישראלי “אמנות בורגנית מתחנפת” ומתנגדת “לתיטרון מרגש שגובל כמעט בפאשיזם”. נו, פאשיזם. איך אפשר לא לחתום על עצומה התומכת במי שמתנגדת לו. מעניין איך מתיישבת הנטייה הזאת, ליישר שורות ולסגור פיות (ולפתוח אותם רק בעילום שם לתקשורת), עם הביקורתיות והאנטי-קונפורמיות שאמורה האמנות לייצג. וזאת בדיוק הנקודה: מדובר בביקורתיות ואנטי-קונפורמיות שנהפכת ל-mainstream וקונפורמיות בעצמה, באותם חוגים. אבוי למי שיקרא עליהם תגר. הוא יסומן ויורחק. אולי קשה להלין על מי שחסר את האומץ לעשות זאת בנסיבות האלה. והתופעה הזאת מתרחשת לא רק שם אלא במקומות רבים נוספים המתיימרים לייצג קדמה, נאורות וביקורתיות.

מה שנראה לי חסר יושרה לחלוטין הוא ביד אחת לחתום על עצומת תמיכה בהניג וביד שנייה להחזיק את שפופרת הטלפון שלתוכה מלעיזים עליה “שלא לייחוס” לאזני העיתונאית.

Read Full Post »

ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.

צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »