קרוא וכתוב

הרופא כאל: על הסכנה שבהאללת רופאינו / הדרך שהלכו בה פחות: לזכרה של עדנה אולמן-מרגלית / פייס 2 פייס: את מי לאשר בפייסבוק / תגובה של ד”ר צבי צמרת / והודעה מינהלתית

המשך…

Read Full Post »

כשדווח בזמנו על התכנית החדשה למורשת ישראל שמתכוון שר החינוך להכניס לכיתות היסוד, שבה ילמדו בין השאר פרקי אבות, יכירו את סידור התפילה ועוד – לא הצטרפתי להזדעקות הכללית, האוטומטית כמעט, נגד היוזמה. לא חשבתי שיש כאן משהו שצריך להתנגד לו באופן עקרוני  או כרפלקס מותנה. כך גם אמרתי לכתבת הארץ תמר רותם, שדיברה איתי במסגרת כתבה קצרה שפורסמה בגלריה אתמול. ללמוד פרקי אבות? אני בעד. לא נראה לי רע להכיר את התרבות היהודית, שהצמיחה נכסי צאן ברזל גם לתרבות העולמית. היא איננה קניינם של הדת או של הדתיים. שלא אסמיק מבושה, כמו שקרה לי, כשאקרא עורכת דין רבת מוניטין מספידה את השופט המנוח חיים כהן במילים “אהבתי את אדוני”. בלי להיות מודעת כלל להקשר של הביטוי הזה ועד כמה הוא לא מתאים. וגם ביקורת צריכה מסד. מה גם שרותם סיפרה לי שההיבטים ה”יהודיים” של תכנית הלימודים הזאת הוכנו ברוח פלורליסטית, על-ידי תנועת בתי המדרש.  ואולי הכי חשוב: כל דבר תלוי איך מלמדים. כאן אני קצת יותר ספקנית, אמנם, האם תתקיים הוראה ברוח פתוחה וביקורתית, בעיקר בחטיבת הציונות שצורפה. אם לשפוט על פי הרוח שנושבת מהצמרת של משרד החינוך, תרתי משמע, קשה להאמין שכך יקרה. יו”ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת מבקש לשכתב את ספר לימודי האזרחות, פורסם בשבוע שעבר. הספר ביקורתי מדי “כלפי המדינה”. הוא יוצר תחושה שהכול רע. בהזדמנות אחרת אמר, כך דווח, שהוא לא אוהב את הקביעה בספר שמאז הקמתה מפלה מדינת ישראל את אזרחיה הערבים. ככה זה, יש כאלה שקשה להם עם המציאות אז הם שוברים את המראה. גם לימור לבנת הגיבה באופן דומה כלפי מחאת השחקנים.

המשך…

Read Full Post »

אפשר להתווכח על צעד המחאה של אנשי התיאטרון, המבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל. לגיטימי להתווכח על הצדקתו או על תבונתו. אפשר לעשות זאת בשדה המוסרי (האם חרם הוא מוסרי ובאילו נסיבות), הפוליטי (האם צעד כזה תורם לסיום הכיבוש או למצער למודעות לעוולותיו), או האמנותי. המחזאית מרים קיני, המתנגדת למהלך, עושה זאת בשדה האחרון כשהיא אומרת: “תפקידה של האמנות – להיות אופוזיציה של אדם אחד. לא מעניין אותי לשכנע את המשוכנעים ולדבר רק עם הקהל שבאופן אוטומטי חושב כמוני. אני רוצה לדבר גם אל אנשים שמצויים איתי בקונפליקט.” הדיון בצעד הזה הוא דיון חשוב וטוב שייעשה בממדים שונים של שיח.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על התגובה לצעד של שרת התרבות לימור לבנת. הנחרדת מכך שאנשי התיאטרון יוצרים “קרע בחברה הישראלית” וקוראת להשאיר את הוויכוח הפוליטי “מחוץ לחיי התרבות והאמנות”.

לבנת, את מצחיקה אותי. פעם אחת כי לא אנשי התיאטרון יוצרים קרע בחברה הישראלית. הכיבוש עושה זאת. למעשה, אני מתקשה לראות פיסת בד מטאפורית אחת שלמה בישראל. כולה קרעים קרעים. פעם שנייה כי תרבות ואמנות הן פרקטיקות אנושיות החדורות עד לשדן בפוליטיקה. פוליטיקה במובן הרחב: של הדרך שבה מארגנים בני אדם את חייהם המשותפים; ופוליטיקה במובן הצר יותר: של ויכוח על סדרי העדיפויות החברתיים. היכן בדיוק את רוצה להשאיר את הוויכוח הפוליטי? במליאת הכנסת (תיאטרון בפני עצמו)? הדיון הדמוקרטי מתנהל בכל מקום, וטוב שכך. כמובן שיש אמנים הבוחרים את הנתיב האישי והלירי. גם בהתכנסות אל האישי אפשר למצוא אמירה פוליטית, בפרשנות המתאימה. אבל ודאי שאי אפשר לכפות אותה עליהם. אך מאז ומתמיד היתה האמנות מקום של אוונגרד פוליטי. מקום של שאלה. של ספק. של תגר. של בעיטה.

אני רוצה להישאר כאן, הפעם. למרות שמדגדג לי מאוד, כפי שאתם מתארים לעצמכם, להתייחס לאמירה הפוליטית במובהק של לבנת: “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר”. ולדבר קצת על האזרחים האלה, שחיים בשטח שישראל עצמה מכירה בו כשטח כבוש הכפוף למשטר משפטי של תפיסה לוחמתית. שאף שישראל החילה עליהם את חוקיה באופן פרסונלי, חיים לצד תושבים הכפופים לדינים אחרים באותו שטח. שחלקם הגדול, דומני, נוסעים יום יום לישראל גופה כדי לעבוד בה. על הזכות הזאת, המומצאת, לצרוך תרבות “בכל מקום שירצו” (כביכול כל אזרח בפריפריה בישראל נהנה ממנה), המצטרפת לזכויות היתר שיש לאדוני הארץ הללו.  ואף מִלה על כל הזכויות הנשללות בה בעת מתושבי השטחים הפלסטינים.

ואולי צודקת לבנת כשהיא תובעת את זכותם של תושבי ההתנחלויות לצרוך אמנות בביתם. אחרי הכול, כמו שאמר ניטשה, האמנות ניתנה לאדם כדי שלא ימות מן האמת.

Read Full Post »

מטרתו של המשט המפורסם היתה לפרוץ את המצור על עזה.
המטרה הושגה. המצור הוסר.

כך, בהחלטה כמעט מעכשיו לעכשיו; בעקבות משט אחד, תשעה הרוגים ומשבר דיפלומטי מבחינת מעמדה של ישראל בעולם. והכול עובר בדממה ציבורית בישראל.

 מה המסקנה?  אולי שדי בפעולה צבאית כושלת מבחינת תוצאותיה כדי שישראל תיסוג מאסטרטגיה שדבקה בה בשלוש השנים האחרונות, מאז השתלט החמאס על רצועת עזה.

אני רק שאלה

אבל הרבה יותר מעניינת, וחשובה, היא השאלה שמשום מה לא נשאלת. ועליה חייבת ממשלת ישראל תשובה קודם כל לאזרחיה: מה טעם היה במצור (האזרחי) על עזה, אם הממשלה החליטה להסירו בקלות רבה כזאת? האם לפתע פתאום הוא כבר לא נחוץ? ואם כך – אולי לא היה נחוץ גם קודם? 

Read Full Post »

מי הפך את תושבי מזרח ירושלים למהגרים שקיבלו רישיון לתושבות קבע על פי חוק הכניסה לישראל / אלון גרבוז ממחיש לנו מה זה old boys’ network ואיך היא פועלת / ומה קובע, בכדורגל ובכלל: התוצאה או המשחק? היעד או הדרך? אולי התשובה תינתן בספר חדש, שבביקורת עליו מובא ציטוט שמסביר למה, באמת, זה מסובך.

המשך…

Read Full Post »

על כלכלה, תבונה, פוליטיקה וכוח

בשעת צהריים, בדרך, אני שומעת ראיון ברדיו עם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, על קריאת החרם של הפלסטינים על תוצרת ההתנחלויות. ברוש, כמו כל כובש נאור, הסביר שהוא דואג קודם כל לפלסטינים כי זה יפגע בהם. ההתנחלויות מספקות להם מקום עבודה. ובכלל, מה הם מערבים כלכלה ופוליטיקה. את הפוליטיקה צריך לפתור ליד שולחן הדיונים. אחר כך הוא עבר לאיומים: אנחנו ננקוט צעדי נגד. הם זקוקים לנמלים שלנו. מה הם חושבים, שנגיש להם את הלחי השנייה? ובכלל, הכלכלה שלנו הרבה יותר חזקה. אם רק נתעטש, תראי מה יקרה לכלכלה הפלסטינית, סיים, כמעט באקסטזה. 

אז מה הם באמת מערבים כלכלה ופוליטיקה? כביכול כלכלה היא דיסציפלינה נפרדת ומנותקת מכל עניין. ממש מדע טהור. אני דווקא מכירה מכל מקום את הצירוף “חברה וכלכלה”. ממתי כלכלה איננה עניין פוליטי וחברתי, נגזרת של השקפת עולם והכרעות ערכיות? ולמה מערבים כלכלה ופוליטיקה? ולמה היו להסכמי אוסלו נספחים כלכליים?

אפשר להתווכח על מידת התבונה הפוליטית שבצעד. אין ספק שהפלסטינים יפגעו בכך בעצמם. אבל ממה נפשך. הרי מאבק מזוין פסול מוסרית. עכשיו, כשסוף סוף ננקטים צעדים לא אלימים, גם הם נפסלים. תחילה בפטרונות, אבל מהר מאד באיומים ואפילו לא כל-כך מוסווים. אלא שההכרה בכך שזהו צעד שהפלסטינים ייפגעו ממנו רק מוסיפה לערכו. מה הרבותא בכך שאני כצמחונית אכריז שאני מתנזרת מבשר? התנזרות עבורי תהיה ממשהו שאני כן רוצה ואוהבת לאכול, אבל נמנעת. מה הרבותא בכך שלא אעבור על ציווי מוסרי רק כי הוא מתיישב ממילא עם האינטרס שלי? הרבותא היא בכך שאקיים ציווי מוסרי כשקשה לי, כשנוח לי יותר לא לעשות זאת, כשאני משלמת מחיר. “יתגבר כארי”, נפתח השולחן ערוך; גם כשאין הנפש נוטה לכך, לעבודת הבורא.

ומה באמת רוצים מהפלסטינים, שימשיכו לבנות את ההתנחלויות? שיתרמו לכלכלה הקולוניאלית המשתמשת במשאבי השטח לטובתה? אם הם משלמים את המחיר ובכל זאת החליטו לנקוט בצעד הזה – זה רק ראוי להערכה.

ועכשיו מגיעים לשיא. לא כדאי להם. אנחנו הרי יותר חזקים. אם רק נתעטש, תראי תראי מה יהיה. העובדה שישראל הרבה יותר חזקה מהפלסטינים היא common knowledge. די להסתכל על איך משתקפים יחסי הכוחות האלה במספר ההרוגים משני הצדדים מאז תחילת האינתיפאדה הראשונה, אם למישהו נורא דחוף. ובממדי ההרס האחר. אז כן, גם בכלכלה. וגם ביחס לחרם משתקפת הפילוסופיה הקולוניאלית של ישראל במירעה. מצגת של כיבוש נאור במיטב הרטוריקה הפטרונית; ברקע איומים; בסוף ובעיקר כוח.

Read Full Post »

אין לי מושג לָמָּה ציפיתי בכלל למשהו מסרטה של אורנה בן דור על הדיכאון שהוקרן אמש בערוץ 10. אבל התוצאה היתה מביכה אפילו למעלה מן הרגיל. לא כי לא למדנו שום דבר חדש. סרטים בסוּגה הזאת יכולים להיות מוצלחים וטובים גם בלי לספר לנו דברים חדשים על התופעה שהיא מוּשאם. רק לתאר אותה היטב.

דיכאון הוא מחלה. מחלה קשה (מתים ממנה). הוא רחוק מאד מלהיות מה שמכונה בלשון העם “דיכי”, דכדוך או מצב רוח. האם הבנו את זה מהסרט? ממש לא. לשם כך לא מספיק לצטט את ארגון הבריאות העולמי ולהזכיר את החוּמרה שבה הוא רואה אותו. מהי המחלה? מה תסמיניה? במה היא שונה מסתם מצב רוח שמקשה לקום מהמיטה בבוקר? גם מי שרואיינו בסרט לא הבהירו את זה. למעשה, מי שמכירים דיכאון מקרוב התקשו לדעת, וזה בעדינות, אם הם באמת סובלים ממנו או מדברים אחרים. הדברים האחרים האלה יכולים להיות לא פחות קשים, לגרום אכן לסבל ולהפרעות קשות בתפקוד. חרדה, למשל. אבל זה לא אומר בהכרח שזה דיכאון.

הסרט הזכיר את הטיפול התרופתי שנהפך ליותר ויותר נפוץ היום (ונוגדי דיכאון ניתנים היום גם למחלות אחרות לגמרי).  מה עם איזה מבט ביקורתי על התופעה הזאת? כן, יש אנשים שלא יכולים לשרוד בלי תרופות אנטי-דכאוניות והן מצילות את חייהם או למצער משפרות אותם לבלי הכר. אבל כפי שמזכירה בן דור, לא צריך להגיע לפסיכיאטר לשם כך, ולסבול מסטיגמה: רופאי משפחה מחלקים היום מרשמים כאלה על ימין ועל שמאל. כמעט כמו היו סוכריות.
בדרך-כלל כשעניינים מסוימים מועברים בקופות החולים לרופאי המשפחה זה מסמל גם רצון שלהן לחסוך כסף (לפחות בכללית מרפאות מצול”שות על כך שרופא המשפחה ממעט להפנות למיון!), וגם שהעניין לא נחשב למקצועי דיו על-מנת להפנות לרופא מומחה. זה גם עוזר לתחושה הטובה של רופאי המשפחה, שהם בעצמם כאלה. ומי לא מומחה בנפש האדם? בזה כולנו מבינים, כידוע.  

הזווית המקורית שניסה הסרט לתת היתה “טיפול” לעיני המצלמות של שלושה ידוענים, הסובלים או סבלו לדבריהם מדיכאון. אחד מהם שחקן שלא הכרתי (פאק שלי, כנראה) והשניים האחרים עיתונאים. מה עוד חדש. עיתונאים מראיינים עיתונאים קולגות. הם כנראה נוחים להתרצות: עזבו לחשוף, אנחנו בעניין של להיחשף. אנחנו הסיפור האמיתי. כן, זה הכי קל, הכי זמין, הכי נוח. ואולי גם כדאי. מי יודע מתי נזדקק לעיתונאי. תמיד טוב להיות ביתרת זכות מבחינת הטובות שהוא חייב לכם. ממש כזונות המפרכסות זו את זו.

ולמי שבכל זאת רוצה לקרוא משהו רציני על דיכאון, גם ללמוד משהו, גם להזדהות עם הפן האנושי הכואב עד אימה, וגם להשתאות על יכולת כתיבה שמאפשרת לבטא במילים את מה שכמעט אינו בר ביטוי – מומלץ לקרוא את הספר הזה, שכתבתי עליו כאן.

Read Full Post »

פוסט (פרה) עצמאות

שיר ידוע ונפלא של ג’ניס ג’ופלין קובע שחופש אינו אלא מִלה אחרת לכך שלא נותר דבר לאבדו.
זאת לבטח הגדרה אפשרית, אף כי מאד חד-ממדית. היא תופסת רק היבט צר אחד של היות חופשי. חירות היא לבטח מושג מורכב הרבה יותר. תלי תילים נכתבו עליו.

אבל לחוסר תלות – במִלה אחרת עצמאות – אולי זה מתאים יותר. כשאני תלויה במישהו או במשהו לצורך דבר-מה שאני חפצה בו,  שאני עושה או שיש לי, הרי החשש לאבדו, או להפסיד את מה שאני מרוויחה, או יכולה להרוויח מהתלות הזאת – מדריך את מעשי. אז אולי חוסר תלות משמעו שאין לי דבר לאבד. האם המשמעות היא שאין לי יותר דבר? או שאולי אני נמצאת במצב שבו אני לא חוששת לאבד? אין זהות בין השניים.

אבל כל ההגיג הזה כרגע מכוון למשהו הרבה יותר מצומצם. והוא החירות – או חוסר התלות – שמעניקה הכתיבה בבלוג הזה (כדוגמא).

תכתובת בנושא היעדרן של נשים מכנסים אקדמיים, או תת-ייצוג שלהן בהם, הביאה לפני זמן מה פרופסור אחד לכתוב לי שהיתרון של להיות בגמלאות זה שהוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה, בלי להתחשב בשיקולים של תקינות פוליטית. ואני חשבתי לעצמי: הא. זה גם היתרון של לא להיות על tenure track. כי כאלה שנמצאות על המסלול הזה לפעמים כותבות לי בפרטי על ההזדהות עם מה שכתבתי אבל שהן לא יכולות לצאת בפומבי, כי זה כנס שמתקיים בפקולטה שלהן וכו’. להיעדר הצורך לשקול את השיקולים האלה – או במקרים אחרים להחלטה המודעת לא לשקול אותם – יש מחיר עצום, כמובן. אבל הבה לא נזלזל גם ברווח. של חוסר התלות. של העצמאות.

גם היכולת שלי לבקר באופן עקבי את התקשורת, למשל (בכלל ועיתון אחד בפרט – שמעצבנת לאחרונה כמה מגיבים) – קשורה לכך שאני באה בידיים נקיות. עד היום תמיד פרסמו את מה שכתבתי, ואפילו מהר. מעולם לא נדחיתי על-ידי העורך המהולל של המדור לתרבות וספרות, וממקומות אחרים אפילו פנו אלי לעיתים שאכתוב. גם אין לי תכניות לעתיד, המכתיבות על מה אכתוב ולא פחות מכך על מה לא. ידוע שלבקר את התקשורת זה עסק שאנשים לא כל-כך אוהבים לעשות. גם אם איננו פוליטיקאים או אנשי עסקים, כולנו יכולים למצוא את עצמנו נזקקים לה.

כשלעצמי, מעולם זה לא היה שיקול בשבילי לכתוב או לא לכתוב דבר-מה. כמו שבעניינים ובהקשרים אחרים אין זה השיקול שמדריך אותו לומר דבר-מה או להימנע מלהגיד אותו, אם אני חושבת שעליו להיאמר.

כן, לחוסר התלות הזה יש מחיר אישי. כבר שילמתי אותו במטבע קשה בעבר, בגלל דברים שכתבתי (הידעתם שאפילו כתיבת ביקורות ספרים עלולה להיות עניין מסוכן מבחינה תעסוקתית?…) אם הייתי מחפשת עבודה היום ברור לי היכן לא הייתי מוצאת אותה. וזה הרבה יותר ממקום אחד. מי אמר שעצמאות זה עסק קל? רק שיש לה גם יתרונות. והם עצומים לא פחות. לא אומר שמעולם לא איבדתי דבר. רק, לפחות בהיותי מי שאני,.אומר שזה היה שווה.

ג’ניס ג’ופלין. היא עצמה, כידוע, היתה תלויה מאד. וכלל לא חופשייה. אבל להרגיש טוב, כך היא שרה, היה לה קל. וזה בטח קשור:

Read Full Post »

או: איך התרשל צה"ל בתחקיר הביטחוני שלי

שמחתי לקרוא שגורמים בכירים בצה"ל אמרו (נחשו אפרופו איזו פרשה) שהצבא מנוע על-פי חוק מבדיקת דעותיהם הפוליטיות של חייליו.  למי שהתקשה: השאלה עלתה לנוכח הסיווג הביטחוני הגבוה שהיה לענת קם, על אף היותה "שמאלנית" ר"ל (הסנגורים מכחישים. את השמאלנות, זאת אומרת).

שמחתי לקרוא, כי בזמני זה היה אחרת. כשאני עברתי תחקיר ביטחוני לסיווג “סודי ביותר”, לצורך תפקיד דומה לשל קם (לא, לא צילמתי ולא הדלפתי, אפשר להרגיע) – דיווחו לי חברים שהיו רשומים בטופס התחקיר שלי, שהגיעה אליהם משלחת שבדקה וחקרה באילו חוגים פוליטיים הסתובבתי, מה היו דעותי וכן הלאה. ונתנו להם להבין שדברים ידועים להם.

מכיוון שאכן הסתובבתי לפני הגיוס בחוגים שלא נחשבו בעיני הצבא וכוחות הביטחון כידידותיים,  אני מודה שקצת נלחצתי. למזלי, תוצאות התחקיר הביטחוני שלי לא הגיעו עד לסיום שירותי, כ-10 חודשים לאחר מכן.

כן כן. 10 חודשים הייתי חשופה לאינספור מסמכים בסיווג הגבוה ביותר, סודי ביותר, שאותם הוצאתי מהכספת בלשכה בבוקר והחזרתי אליה בסוף היום, שנחו על שולחני והועברו לטיפולם של גורמים בפיקוד. וכל זאת ללא שום סיווג ביטחוני whatsoever. למזלם של אנשי ביטחון שדה בצה”ל, בטח כבר יש התיישנות על הרשלנות הזאת.

אני מקווה, זאת אומרת. לא הייתי רוצה על מצפוני שמישהו יוּצא להורג.

Read Full Post »