קרוא וכתוב

כהרגלו בכל פעם שמסתמן איום על ההרכב הרצוי בעיניו של בית המשפט העליון או על יחסי הכוחות בתוכו, פותח עיתון הארץ בקמפיין. הפעם לא בקמפיין מלוכלך וחסר מעצורים כפי שניהל בזמנו נגד פרופ' רות גביזון. בכל זאת, מדובר בגבר. אבל הוא מספק לנו בסוף השבוע כתבה רכילותית צהובה, חסרת כל ערך משפטי ונחותה מבחינה עיתונאית, על השופט אשר גרוניס, המועמד להיות נשיא בית המשפט העליון.

המשך…

Read Full Post »

שתקתי ביום שישי. מה עוד אפשר לכתוב במיוחד כדי לאזכר את יום המאבק באלימות נגד נשים, שצוין כבכל שנה ב-25 בנובמבר. הרי הנסיגה במעמדן של נשים בישראל זועקת אלינו מכל פינה בכל יום. הדרת נשים היתה לנורמה. לא רק בירושלים המתחרדת. לא רק בארגונים וחברות הנכנעות לתכתיבי חברות הפרסום שמצדן נכנעות לתכתיבי החרדים בעיר, בשתיקת העירייה. גם בתכניות טלוויזיה, מעוז הליברליות עלק. כאשר נצפית בקירשנדון אשה זאת עילה לסטטוס. וגם אז, בדרך כלל, במסגרת מה שאפשר לכנות הפינה “עולם הולך ונעלם” בסוף התכנית. כמעט על רקע כתוביות הסיום. מתצפית שערכה ד”ר נורית גילת לפני כשנתיים ונשלחה אלי בזמנו, עולה כי נשים היו רק כ-8% מהמרואיינים בתכנית; כי בכשני שליש מהתכניות לא הופיעה אף אשה; וכשאחד המנחים נעדר מחליף אותו תמיד גבר.
מהתרשמותי הסובייקטיווית לא השתנה מאז דבר, אולי להיפך. (לבד מכך שהשנה, לראשונה, ראיינה שם אשה כמחליפה). גם לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים ראיינו שם גבר. אני שמחה, באמת ובתמים, שגברים מגלים עניין בנושא. זה באמת לא עניין “של נשים” אלא סוגייה חברתית ראשונה במעלה. אבל על רקע ההדרה השיטתית של נשים בתכנית הזאת זה צרם במיוחד.

אפשר להתווכח אם הדרת נשים היא אלימות. כמו שאפשר להתווכח אם אלימות מילולית היא אלימות. או שמא זאת קצת זילות השפה: לא כל פגיעה היא אלימות. גם לא כל אלימות היא ישירה. אלימות מבנית, למשל, היא אלימות שנוצרת כתוצאה מהפקרה של אוכלוסייה מסוימת על רקע סוציו-אקונומי, אתני או מגדרי, שמביאה לתוצאות כמו תחלואה או תמותה מוגברות. אלו הם קיפוח או אפליה המובנים לתוך הסדר החברתי ולכן פחות נראים לעין מאשר אלימות גלויה, אך תוצאותיהם קטלניות לא פחות.

אשר לאלימות הקשה, hard core, שבאופן מסורתי מציין ה-25 בנובמבר, היום הזה עמד השנה בסימן בקשתו של קצב לדיון נוסף. זאת לאחר שערעורו נדחה בבית המשפט העליון והוא אמור להיכנס לכלא כדי לרצות את עונשו בעוד פחות משבועיים. אני מרשה לעצמי להמר שהבקשה תידחה: אין עילה משפטית לקיים דיון נוסף. אבל אחרי הדחייה תבוא בקשת החנינה, כמובן.
שלושה ימים לפני יום המאבק, דווח בהארץ בזו הלשון: “חשד: דייר מרכז קליטה בקרית גת רצח בדקירות דיירת על רקע רומנטי והתאבד”. וזה במעוז השמאל הליברלי, הרוצה מאוד שנאמין כי הוא עומד גם בחזית המאבק נגד אלימות מינית (מלבד כשהיא קורית אצלו בבית;  ומלבד הדיווחים מקלי הראש על חיים רמון ואיל בן ארי; ומלבד כל ההערות והבדיחות הסקסיסטיות המשובצות במאמרים רבים. ומלבד בני ציפר, הפרובוקטור בשקל, הכופר מכל וכל באלימות נגד נשים ובהדרת נשים, שמקבל שם מקום של כבוד). את הכותרת המקורית כבר לא תמצאו באינטרנט. אולי כי הכותרת שונתה בהמשך; אולי בעקבות המכתב למערכת מהיום, שמחה על כך ותבע: די עם הרקע הרומנטי. באמת די. אלימות היא אלימות. אין בה דבר רומנטי.

Read Full Post »

שלי יחימוביץ, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, התראיינה בשבוע שעבר למוסף הארץ. ראיון שרצוף עמדות וקביעות בעייתיות מאוד, בעיני. בניגוד ליחימוביץ, אני סבורה שההתנחלויות בחטא הורתן, ומתנגדת לחייב את שירת ההמנון בגנים. בעיני יש קשר מובהק בין תפיסה של צדק חברתי לבין חוסר אפשרות לתמוך במפעל הכיבוש וההתנחלויות המדכא מאות אלפי בני אדם, פוליטית וכלכלית, ומשאירם נטולי זכויות. לא רק שמפעל ההתנחלויות הוא חטא, הרי על אף שעיקר האשמה רובצת על ממשלות ישראל לדורותיהן, אינני משחררת את המתנחלים עצמם מאחריות מוסרית להשתתפות פעילה בסיטואציה של דיכוי. בדיוק כפי שאינני משחררת אף פועֵל (agent) מבחירה שיש לה השלכות ונפקויות מוסריות, גם אם "נשלח" במשימה לאומית.

המשך…

Read Full Post »

דיווח באתר הארץ על ההסלמה בדרום הזכיר לי אייטם שכתבתי לפני שש שנים, כששהיתי בלונדון בתקופת הפיגוע הגדול (7/7).

כותב הארץ:

אמש נהרגו עוד לפחות ארבעה פלסטינים בשתי תקיפות של צה"ל בעזה. הפעילים נהרגו בעת שניסו לירות רקטות לשטח ישראל. שני פעילים נהרגו בצפון הרצועה, בזמן שרכבו על אופנוע, והשניים נוספים באזור אל בורייג' במרכז הרצועה. בתוך כך, סוללת כיפת ברזל יירטה טיל מעל אשקלון.

ועכשיו השוו למה שכתבתי כאן על הגרדיאן ביולי 2005:

מתי טרוריסט הוא ‘טרוריסט’

לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?

המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.

עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.

פעילים. (activists, בלשון הגרדיאן).

Read Full Post »

יובל בן-עמי כתב טור ביקורתי ב’עין השביעית’ על מצבו של העיתונאי הפרי-לאנסר. טור שגם הציף את האבסורדים בהתנהלות כלפיו ככזה מצד גוף התקשורת שלו הוא כותב ביקורות תרבות: אתר הנמצא בבעלות של עיתון יומי. בן-עמי לא הזכיר את שמו. הוא אף הדגיש ש”הסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסויים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט”. אני, למשל, לא ידעתי באיזה אתר מדובר וגם לא טרחתי לברר. כי ראיתי את הטור בדיוק כמו שהוא. “מאבקו של עיתונאי פרי-לאנס בדעיכתה של העיתונות”, כלשון כותרת המשנה שלו. או תמונת מצב של מערכת הקאסטות שנוצרה בתקשורת, כפי שבן עמי כינה אותה. אבל שם ידעו מי הם בדיוק. התוצאה: הוא פוטר מ’עכבר העיר און-ליין’ שבו כתב על ענייני תרבות. אם אפשר לכתוב “פוטר” על עיתונאי פרי-לאנס; או שפשוט שמטו אותו כאילו היה מגבון לח שכבר איננו לח, כפי שהוא מתאר את המצב לענת באלינט שכתבה היום טור מצוין בעקבות זה ב’עין השביעית’. אני מקווה שאותה לא יפטרו מהאוניברסיטה או מאיפה שלא יהיה.

המשך…

Read Full Post »

אחד אלון עוזיאל, שעד אתמול לא שמעתי את שמו, ביצע מופע של חוסר טעם. דירתו משקיפה על בית הקברות בטרומפלדור, והלה ניצל את הלוקיישן כדי לביצוע ריקוד מעל המרפסת לצלילי מוסיקה מחרישת אזניים בשעת הלוויה של סמי עופר, תוך שהוא מתעד זאת בווידאו וכותב על הארוע המגניב. למי שנורא דחוף אפשר לראות את זה כאן, יחד עם פרשנויות שמעידות על המחבר. מתברר שאותו עוזיאל כותב בשני כלי תקשורת: וואלה! תרבות וטיים-אאוט. הראשון הפסיק את עבודתו (כפרילאנסר) בשל הארוע. כלומר, פיטר אותו. יש לומר בהערה מוסגרת שכדאי לא למהר לקבוע שכשאדם עובד כפרילאנסר אין בינו לבין מעסיקו יחסי עובד-מעביד; אפילו כשזה כתוב בחוזה. ישנם כמה מבחנים לשאלה האם קיימים יחסים כאלה, וגם פסיקה; ומי שיש לו כוח להביא זאת בפני בית משפט יכול בהחלט לזכות בהחלטה לטובתו, על נפקויותיה כמו חובת שימוע, פיצויי פיטורין ולעיתים אף יותר.

כל המופע של עוזיאל היה מגעיל וגם ילדותי. לא הפגנה נגד (מי שהיה) אחד האנשים החזקים במשק אלא בעיקר הפגנה של טעם רע. כתבה מישהי בתגובה להחלטה ולעמדה שאין להעסיק מי שעשה מעשה בזוי כזה: “אני לא חושבת ש’התנהגות מטומטמת’ זו עבירה על החוק. גם לא התנהגות מכוערת וחסרת טאקט (שבלי ספק היתה כאן).”  ברגע הראשון הסכמתי מאוד. כלומר, אני עדיין מסכימה שהתנהגות מטומטמת, מכוערת או חסרת טקט היא לא עבירה על החוק. וטוב שכך. אבל באמירה הזאת גלומה הנחה בעייתית, והיא שרק התנהגות לא-חוקית היא עילה לפיטורים. או לנקיטת סנקציות אחרות.

המשך…

Read Full Post »

כמה פרשות מן השנה האחרונה מעלות את התהייה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם, האם יש מקום להסדיר את האופן שבו הם אמורים לעשות זאת, ומי האידיוט שידליף כל עוד נשמרת המציאות הנוכחית.

מאמר שלי בעין השביעית, במסגרת הסדרה עיתונות 2011.

Read Full Post »

ד”ר אורלי אינס היתה מקורבן לגיבורה, הכריזה הכותרת הראשית בעיתון של יום שישי, שלא היתה אלא טור דעה (אנטי-עיתונאות, אך לא לשם כך התכנסנו). באותו יום קרא מאמר המערכת למפכ”ל נקי מכל חשד. אכן, מדובר בעניין של היגיינה ציבורית, ללא קשר לדיני ראיות שבהם מוכחת אשמתו של אדם בפלילים. שני טורים נוספים התפרסמו באותו עיתון באותו יום. אחד במדור הדעות והשני במדור הספרות. שניהם סגורים לתגובות. שמא יזכיר אחד הקוראים לכותב את הטענות הקשות על הטרדות מיניות שהועלו נגדו. מאמריו הם המאמרים היחידים במדור הדעות שסגורים לתגובות באתר העיתון. כך ייעשה לאתרוג שהעיתון חפץ ביקרו. ביום ראשון מאמר מערכת נוסף(!) באותו נושא: א’ יצאה לאור, כותרתו. המשבח את ד”ר אינס. אפילו לא שמו לב שם לאירוניה שבכותרת.

מילים כדרבנות כתב ביום שישי גדעון לוי, פרשננו לענייני פמיניזם. (כולל הערה מתנשאת למחנה הפמיניסטי, "שאין לו די חיילות ומנהיגות", מפי מי שכידוע לא עובר שבוע בלי שהוא כותב על ענייני מגדר וזכויות נשים).  אבל רגע, הכותב הוא לא מי שמילא פיו מים בפרשה אחרת, שגם בה נשמעו האשמות על הטרדות מיניות ותקיפות, מפי יותר מאשה אחת, אבל לפחות אחת מהן נחשפה אף היא? איך זה שאז לא זכינו לטור שקיבל את הכותרת הראשית בעיתון?  יכול להיות שמשום שבמקרה ההוא הנילון חבר לדרך? כותב בעצמו באותו עיתון? והעיתון ממשיך לתת לו את הבמה?

אין גבול לצביעות, לצדקנות ובעיקר לחוצפה. עיתון הנושא על דגל את ההיגיינה הציבורית – ראוי שינקה את המערכת שלו עצמו לפני שהוא יוצא במאמרי מערכת צדקניים. עיתון הקורא למאבק בהטרדות מיניות – ראוי שיבוא למאבק בידיים נקיות. במקרה של האתרוג הפרטי שלו, נשמעו טענות מפי נשים לא מעטות. אחת מהן יצאה אף היא לאור ונחשפה בשמה, ואף הגישה תלונה במשטרה.

לנו, מר שוקן, לקוראים ולקוראות, מגיעה תשובה. הכיצד יוצא עיתון הנאורות בכותרת ראשית המשבחת את אינס – גם שם עדיין לא הוכח דבר בבית משפט, כזכור – ובה בעת ממשיך לתת טורים, ומשכורת, למי שהושמעו נגדו טענות לא פחות חמורות?

הבהרה: יתפרסמו תגובות המתייחסות לעניין עצמו, של האתיקה העיתונאית. לא לעצם בחירת הנושא ולא לשאלה למה שוב אני כותבת על הארץ. מלבד העובדה שבחירת הנושאים בבלוג שלי נתונה לי;  מלבד העובדה שאני כותבת על העיתון שאותו אני קוראת – הארץ מקפיד לאורך כל השנים למתג את עצמו כעיתון איכותי המקדם אג’נדה של זכויות אדם. מי שמפתח בעקביות ובהתנשאות ציפיות גבוהות, שלא יבוא בטענות למי שמחילה את אותם סטנדרטים עליו עצמו. קשוט עצמך תחילה.

עוד בנושא:  ששש… אל תפריעו / הו הצדקנות 

Read Full Post »

תגלית בעיתון הארץ: יש אנטישמיות!

הידיעה הזאת – אם היא מדויקת – הזכירה לי את מדיניות ההגירה של קנדה בתקופת שלטון הנאצים. פקיד הגירה בכיר שנשאל אז כמה יהודים תיאות ארצו לקבל, השיב: None is too many.

נו, אז ברוח זאת כמה יהודים על הסיפון אפשר לשאת? כנראה שאף אחד זה יותר מדי. שניים מהם – הרבה מעבר למה שניתן לסבול.

לא פחות מפליאה היא העובדה שעיתון הארץ מפרסם באופן בלתי-ביקורתי את הידיעה הזאת. מה, יש אנטישמיות? והיא לא נובעת ממדיניותה של ישראל? אני מצפה לתיקון נאות.

נוה האבטחה זה לא

ואם כבר התיישבתי לכתוב בסוף היום הלא משהו הזה: אפשר להעלות כמה שאלות אפרופו חזרתו של אלוף במיל’ יאיר נוה לשירות פעיל, בתפקיד סגן הרמטכ”ל. בין השאר, זה אולי הזמן לשאול מה מידת אחריותו כאלוף פיקוד המרכז לנורמות של ביטחון שדה ששררו בלשכתו דאז. ככל שרוצים להחמיר יותר עם המדליפה, שאכן עשתה שימוש שלא כדין במסמכים סודיים, כך מתגברת התחושה שמנסים לכסת”ח את הבכירים האחראים לנורמות שאיפשרו לעשות זאת בכזאת קלות. מצד שני, לפחות מבחינת נורמות האבטחה נראה שהוא הגיע למקום הנכון.

Read Full Post »

לא לעיתים קרובות מזדמנת נחת כזאת. לקרוא עורך בכיר בעיתונות המסביר שעיתונות צריכה להיות ערכית ואחראית, לפעול בשקיפות ולהחיל על עצמה את מה שהיא דורשת מאחרים.

הדובר הוא ג’ו קונפינו, עורך בכיר בגרדיאן, האחראי מטעם העיתון על סוגיית הקיימות. הראיון שערך אתו אשר שכטר מתפרסם היום במוסף השבועי של המדגיש. וציטוטים נבחרים ממנו מצדיקים פוסט מיוחד.

המשך…

Read Full Post »