קרוא וכתוב

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

התדרדרות מדאיגה נרשמת לאחרונה במעמדן של נשים בזירה הציבורית. בצה”ל חיילים מסרבים לשמוע שירת נשים וחיילות המצוות לחגוג במתחם נפרד בשמחת תורה. הפרדה באוטובוסים בשכונות חרדיות בירושלים ובמדרכות במאה שערים (וגם בקופות חולים מסוימות בעיר הקודש, כמו מאוחדת ברוממה); סירוב לפרסם כרזות שבהן מופיעות נשים בעיר או חיתוך/ריטוש של ראשן מתוך הכרזה. על בית שמש כתבתי כאן. בקרוב אצלכם.

אתמול הגיע עוד שלב. בטקס ממלכתי של משרד הבריאות, שבו הוענקו פרסים על חיבורים בתחום הרפואה וההלכה, לא הוזמנו לבמה שתיים מזוכות הפרס – נשים בעוונותיהן – כדי לקבל את הפרס. הן גם הושבו בזמן הטקס ביציע נפרד. פעם ראש העיר החרדי של ירושלים לא לחץ את ידיהן של כלות פרס ישראל בטקס ממלכתי. היום כבר מושיבים אותן בעזרת נשים. ומחר? כיד הדמיון הרעה עליכם.

המשך…

Read Full Post »

התנגדותם של חיילים דתיים להאזין לשירתן של נשים בטקסים צבאיים מבקשת הכרעה בסוגייה לא פשוטה. כיצד יש לנהוג בהתנגשות שכזאת בין זכויות? החלטתו של הרמטכ"ל שלא לפטור את אותם חיילים מטקסים אלה היא ההכרעה הנכונה, בעיני, בהתנגשות בין חופש הדת והמצפון של אותם חיילים מחד גיסא, וכבודן של נשים מאידך גיסא.

הזכות לחופש המצפון והדת איננה זכות מוחלטת. בעוד שיש לכבד אותה ככל האפשר (במסגרת צבאית כופה זה מתאפשר פחות מאשר בחברה הכללית, לרוב), השאלה היא תמיד במה הזכות מתנגשת.
בצבא, ובמוסדות ממלכתיים אחרים, שומרים על כשרות. זוהי החלטה נכונה. היא מגבילה את חירותם של אחרים באופן מסוים: הם אינם יכולים לאכול שם חזיר או שרימפס, או לערבב בשר וחלב. ניחא. אין לאנשים זכות אדם לאכול את המאכלים האלה. חיוב אדם דתי לאכול אוכל לא כשר יהיה פגיעה גדולה בהרבה, בחופש הדת והמצפון שלו. דומה לחיוב אדם צמחוני לאכול בשר.
שונה הדבר כאשר מנגד ניצבת זכות אדם אחרת, לא פחות כבדת משקל. במקרה זה, זכותן של נשים לכבוד (dignity).

המשך…

Read Full Post »

התפרסם כפוסט אורח בסלונה במסגרת הפרוייקט ליום האשה הבינ”ל, ‘רואות ורוד’

אני לא רואה ורוד. אני רואה סגול. סגול הוא הצבע הפמיניסטי: זהו הגוון המתקבל מעירוב הכחול והאדום, הצבעים המוקצים באופן מסורתי לגבר ולאשה, בהתאמה. כשמדובר בתינוקות, ורוד ותכלת. ורוד הוא הניגוד לשחור כשמדובר במשקפיים שדרכם מביטים, אבל הניגוד לתכלת כשמדובר במגדר. ואני רוצה התבוננות חדשה. פריזמה סגולה.

המשך…

Read Full Post »

אחד הפרוייקטים שהבלוג החדש איפשר לי להרים הוא אות מיס פיגי. אם אתם לא מכירים, זה מופיע בסרגל הצד בבלוג מתחת ל’סימניה’ והקישור לדף הפייסבוק. הדרך הנוחה ביותר להתעדכן במקבלי האות בלי להיכנס כל פעם לבלוג היא באמצעות הרסס הזה. הרשימה המלאה נמצאת בדף הדלישס שלי. האות מוענק מטעם הבלוג לאנשים המתבטאים באופן שוביניסטי נגד נשים, לפעולות שוביניסטיות ולכנסים (וועדות) המתקיימים ללא נשים. נו, שוביניזם, הוא בכל מקום.

לפעמים נדמה שהאות ניתן על “קטנות”. אבל כל הרעיון הוא להסב את תשומת הלב גם אל הקטנות האלה. כי מודעות פמיניסטית איננה רק התקוממות הלב אל מול אלימות כלפי נשים, דיכוין וסחר בהן למטרות זנות. לאלה קל להתנגד, לפחות מצוות אנשים מלומדה. את המודעות צריך לפתח מול מה שרגילים לעבור עליו בלי לשים לב; או לעבור עליו לסדר היום (תמיד יש, הרי, דברים “יותר חשובים”); שמוצנע ולפעמים אפילו נסתר מרואי. הרעיון הוא להרגיל את העין. לחדד את הקשב. לאמן את המודעות. לא כי אין היררכיה בין חשוב יותר לפחות. אלא כי, כנאמר, “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. אליו אני רוצה להפנות את העין ולהרגיל אותה. עליו אני רוצה להסתכל מחדש.

ולמה כתבתי להתנגד מצוות אנשים מלומדה? כי יש אנשים שמסכימים על זה רק כשזה אצל אחרים. אבל מתעדפים אפילו את ההתנגדות להטרדות מיניות לסוף, כשזאת קורית בחצר האחורית שלהם עצמם. בראיון שערכה צפי סער עם חמש פמיניסטיות צעירות, המתפרסם היום, אומרת תמר זנדברג, חברת מועצת ת”א-יפו מטעם מרצ, בעניין הטענות על ההטרדות המיניות בשמאל: 

נתקלתי בכמה נשים מזירת השמאל שהתחבטו בשאלה אם להתלונן נגד אדם כזה או אחר. ובין היתר, עמדה על הפרק שאלת המחיר שהן יצטרכו לשלם, גם בתוך הקהילה שלהן. יש העניין הזה של: אבל הוא כל כך פעיל נגד הכיבוש והוא עומד בראש המאבק וכו’.

כך גם ממשיכים לתת בימה ב”מעוז הליברליות” למי שהושמעו נגדו טענות קשות על הטרדות מיניות ויותר. גם אצלם במערכת. זאת ללא קיום כל הליך של בירור פנימי, לכל הפחות. וללא מתן הסבר נאות לציבור. זה שבשמו הם דורשים תמיד הסברים מאחרים. ליתר ביטחון פרי עטו מתפרסם סגור לתגובות באתר, בניגוד לכל שאר הכתבות. שמא איזה טוקבקיסט נרגן יזכיר את זה. אז אולי באמת (גם כי שני כותבים שלו מככבים דרך קבע ברשימת מקבלי האות), עמוס שוקן הוא המועמד הראוי לקבל את אות מיס פיגי של השנה, לרגל יום האשה.

היה פה גם קדימון, קודם, עם המלצות.

Read Full Post »

העיתונאי המוערך נחום ברנע פירסם ביום שישי האחרון אייטם תמוה בטור שלו ב'ידיעות'. ברנע תיאר בו צילום של מועמדת לפריימריז במפלגת העבודה ב-2005, שצולמה באותה עת צועדת את צעדת הבוקר שלה "בבגד גוף שחור, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט". בינתיים נבחרה המועמדת, גילה את אזנינו. "היום, אני משער, היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא". מהמועמדת העלומה עבר ברנע לעיתונאית מרב מיכאלי, תוך שהוא מחמיא לה על רצינותה, כנותה ומלחמתה העקבית למען השקפותיה הפמיניסטיות. אפרופו פרשת קצב הביעה מיכאלי את המשאלה, ממשיך ברנע, שיפסיקו אחת ולתמיד להתייחס אל נשים כאל אובייקט מיני.

המשך…

Read Full Post »

שעבוד האישה, מאת ג’ון סטיוארט מיל. מאנגלית: שונמית ליפשיץ. עריכה מדעית והערות: ד"ר עמוס הופמן. הקדמה: ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי. הוצאת רסלינג 2009, 190 עמ'.

ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הוא מהאבות המייסדים של הליברליזם. המסה 'על החירות' היא קרוב לוודאי הטקסט המכונן של הליברליזם הקלאסי וחיבורו הידוע ביותר של מיל. באיחור רב יוצאת בעברית המסה החשובה 'שעבוד האישה' המצטרפת אל 'על החירות', כשהיא משלימה ומרחיבה את תפיסתו הליברלית של מיל. זאת בחייבה אותו להתמודד עם דיכוי נוכח ונרחב של קבוצת בני אדם שנמנעות מהם חירויות יסודיות, שמעיגונן והגנתן שואב הליברליזם את שמו.

על אף שאנו קוראים בו בעברית 150 שנים לאחר שהתפרסם לראשונה, ניתוחו של מיל עדיין רלוונטי הן כחיבור פמיניסטי הן כחיבור ליברלי. אף כי מאליו מובן שאין זה חיבור בן ימינו.

המשך…

Read Full Post »

אמש יצא לי לראות חלק מהתכנית בטבעת זו. הפרק שהיה מוקדש לחלוקת המטלות בבית נפתח בשיחה בין גלית גוטמן לפסיכולוג ד”ר משה אלמגור. באיזה שהוא שלב אומר לה אלמגור:

אם הם לא מסכימים על הדבר הזה, על חלוקת התפקידים, השאלה שהם רבים עליה היא שאלה הרבה יותר עמוקה. היא שאלה של מהות הקשר ביניהם. אז חלוקת התפקידים הופכת להיות ההסחה מהשאלה היותר קשה, זה האם אנחנו מתאימים להיות ביחד. עכשיו, זו שאלה ענקית. זו שאלה שהתשובה עליה יכולה להפיל את הנישואין. אז מה עדיף?

אלמגור מצביע קודם לכן, באופן נבון, על ההבדל בין שיתוף לשוויון. אבל המהלך שהוא מבצע כאן הוא מהלך טיפוסי של פסיכולוגיזציה. במקרה הזה, פסיכולוגיזציה של הפוליטי. שכן מרגע שהוא טוען שאנשים שאינם מסכימים על חלוקת התפקידים ביניהם רבים בעצם על משהו אחר – הוא מעקר כל יכולת לקרוא תגר על תפיסות רווחות בחברה; על אופני שליטה ודיכוי עמוקים; והופך אותן לבעיות פרטיות של התאמה בזוגיות. כביכול, אם אני מתווכחת עם בן-זוגי על האופן הנאות לחלק בינינו את מטלות הבית, משמע אנחנו לא מתאימים.

המשך…

Read Full Post »

פרשת ההטרדות המינות בהפגנות השמאל התפוצצה. כאן אני מבקשת להתייחס למספר מצומצם של היבטים הקשורים אליה. זה אינו פוסט המבקש או מתיימר למצות את כולה. גם כך הוא יצא ארוך מדי, חוששני. כדאי לקרוא את נמרוד אבישר ואת יוסי גורביץ, שהתייחסו להיבטים חשובים רבים בעיני. העניין כולו עדיין דורש בירור יסודי.

צריך לפתוח בכך שבקיומן של הטרדות בהפגנות בשטחים הודו הפעילים עצמם. כך, למשל, בתגובות לפוסט של חנה בית הלחמי, נשים כבושות, נכתב בזמנו: “זאת בעיה מוכרת כבר כמה שנים, ואכן חלק מהפעילות החליטו שלא להגיע להפגנות בשטחים בגלל זה.” ובעוד מקומות.
אני מתעניינת כאן בתגובות לאותן הטרדות “מוכרות” ו”ידועות”. ולתגובות למי שכתבו על קיומן באופן שהוציא אותן מגדר הידיעה של המעגל הפנימי של הפעילים בלבד. 

המשך…

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשני נושאים שונים לגמרי. קורה.

בארה”ב קם ארגון חדש ששם לו למטרה את הסקסיזם בפוליטיקה. הוא יעקוב אחר התמקדות והערות סקסיסטיות כלפי מועמדות נשים בפוליטיקה. הקמפיין של הילארי קלינטון לווה ב”רעש לבן” מצד התקשורת, פרשנים פוליטיים ומעומדים אחרים, נכתב בבלוג של פרופסוריות פמיניסטיות למשפטים. לכן יש לברך על היוזמה שנועדה להשתמש בנתונים שייאספו כדי להתמודד ולשנות את האווירה המתירה התקפות על נשים. במהלך הקמפיין של קלינטון, המחאה הקולנית נגד הסקסיזם נפלה על אזניים ערלות. דוגמא אחרת היא הערה שהושמעה על-ידי שדרן הרדיו השמרן ג’ גורדון לידי כלפי שופטת בית המשפט העליון סוניה סוטומאיור: “נקווה שמושבי המפתח לא יתקיימו כאשר יש לה מחזור, או כאשר היא עומדת לקבל מחזור. זה יהיה ממש רע. אלוהים יודע מה נקבל אז”.

שתי הערות:

• אתמול דיברתי בפאנל על גירוש הילדים של מהגרי העבודה, בפני מועצות תלמידים, מוריהם ומנהליהם בהרצליה. שמתי לב שבנות היוו את מרבית התלמידים באולם. כששאלתי אם זה אכן כך או רק התרשמות שלי, נעניתי שבכל הפעילויות של המעורבות החברתית יש רוב לבנות. “אבל לכנסת הן לא מגיעות”, הערתי. יש לכך הרבה סיבות. אבל אחת מהן היא האווירה שבה נתקלת אשה כשהיא מתמודדת לתפקיד מרכזי, וגם כשהיא ממלאת אותו.
• אני לא חושבת שיש אשה דעתנית שלא נתקלה במתקפות מכוערות ואגרסיביות במיוחד, שלא ננקטות באותם טון ועוצמה כלפי גברים המתבטאים או פועלים באותו אופן. וזה נכון גם לרשת: דברים שנכתבים בידי נשים זוכים פעמים רבות לקבלת פנים ארסית הרבה יותר.

אז מה לא אהבתי?

קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל.

אז זה לא שזה לא ספר טוב. אבל זאת לא יצירת מופת. וככל שהרעש סביבו גדל מגיעים לקריאה עם יותר ציפיות וציפיות הן מתכון לאכזבה, כידוע. כשהתיישבתי לקרוא תמיד גמעתי את הספר בקלות עוד ועוד. אבל הוא לא היה מהספרים שחיכיתי להגיע הביתה לשם כך או לרגע פנוי כדי לעשות זאת. 671 העמודים שלו לא היוו מכשול עבורי, אבל אם אתם קוראים איטיים ומתלבטים אם ממש תחמיצו משהו אם לא תקראו את מה שכולם מדברים עליו עכשיו – אומר בזהירות שלדעתי לא.

Read Full Post »